מאמרי אורח, רק היום

רגע לפני גמר אליפות אירופה בכדורגל (היורו), שיתקיים בראשון בערב, מנתחת האנתרופולוגית וחוקרת הספורט שלומית גיא, אשר חקרה את תרבות הכדורגל האנגלי ואת דרכי החינוך והחניכה שלו, את הדרך בה משחקת הנבחרת האנגלית ומראה כיצד הבנת התרבות האנגלית יכולה להסביר את הצלחת הנבחרת עד כה: 

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת הכדורגל האנגלי היה בסכנת סגירה. ליטרלי. אסונות ברדפורד סיטי, הייזל והילסבורו ושנים מדממות של חוליגניזם גרמו לפוליטיקאים אנגליים לדרוש את פירוק הליגה והעברת כל המגרשים לראגבי. הכדורגל האנגלי נאלץ להמציא את עצמו מחדש. בתחילת שנות התשעים הפרמיירליג הוקמה וההנהלות התכנסו לחשיבה ארוכה על המטרות והדרך.

אחד העקרונות המובילים של המהפך הזה הוא הפיכת השחקנים ל"ילדים טובים” nice young”- .

לא עוד סופר-סטארים שחושבים שהכל מגיע להם. מעכשיו ילדים ממושמעים, בינוניים, מלוטשים. את הברק, אמרו האנגלים לעצמם, נביא מחו"ל. וכך התארגנו מועדוני הכדורגל. באקדמיות הם הכשירו ילדים טובים ומנומסים שידעו לשחק כדורגל. אלה יצרו שידרה יציבה, חזקה, מאורגנת של 7-8 שחקנים לכל הרכב. את הברק והקסם הביאו מחו"ל. 

הנבחרת האנגלית היא תוצאה של השיטה הזו. כיוון שלא ניתן לייבא לנבחרת סופר-סטארים זרים, היא נאלצת להתבסס כל כולה על שחקנים בינוניים. למעט הברקות יחידות של שחקנים שהם גם ילדים טובים וגם סופרסטארים (ע"ע הארי קיין) הרוב המכריע של השחקנים הם פשוט ילדים טובים שיודעים לשחק כדורגל. 

התוצאה היא נבחרת משעממת, מדכאת, אנטי-פופולרית אבל יעילה. וזה עובד להם. בזמן שנבחרות אייקוניות כמו איטליה, גרמניה, שוויץ ופורטוגל ייראו את המשחקים מהבית, אנגליה הגיע לגמר. אפשר לבקר את סאות'גייט עד מחר. הוא לא אשם. להפך. הוא מתאים כמו כפפה ליד לשיטה מתודית, מסודרת ומחושבת, שנהגתה לפני שלושים שנים ומיושמת בהדיקות עד היום.

אפשר לסמן את תחילת התהליך הזה בעונת המשחקים 1992/93, אז פורצים מהאקדמיה של מנצ'סטר יונייטד לחיינו קבוצה של צעירים מעולים. ביניהם: ריאן גיגס, פול סקולס, האחים נוויל, ומעל כולם דיוויד בקהאם. השחקנים האלה יגדירו ויחדדו את דמות השחקן האידיאלי האנגלי לשנים הבאות. הם לא נולדו בפרברים, לא שיחקו על החולות בנעליים קרועות. הם בני המעמד הבינוני במדינה, שמה שמאפיין אותם הוא בעיקר היכולת לעבוד קשה.

בקהאם יותר מכולם. בביוגרפיות שיתפרסמו עליו לאורך השנים יספרו שהתאמן שבעה ימים בשבוע, בין 5-8 שעות ביום. כינוי החיבה של בקהאם בפי האנגלים הוא "השחקן הבינוני הטוב ביותר בעולם". באוזניים לא אנגליות זה נשמע עלבון. אבל עבור האנגלים, שמעריצים משמעת ועבודה קשה, זו המחמאה הגדולה ביותר שניתן לתת לאיש מקצוע. 

שחקני כדורגל מאז תקופת בקהאם לא מתבקשים להיות פלאי עולם, כיוון שלאתר פלא עולם זו עבודה לא שיטתית ותלויה הרבה במזל. האנגלים לא אוהבים מזל. הם רוצים היגיון. ולכן מקדשים את השיטה הרציונלית, הטכנית, ההגיונית. אין שאיפה באנגליה לאתר פלה, מרדונה, אפילו לא מסי או רונלדו. אלא להכשיר שחקנים בינוניים מעולים.

אל תתבלבלו. שחקנים בינוניים מעולים הם מעולים. הם פלאי עולם. אבל לא הכישרון המולד שלהם יהפוך אותם לכאלה, אלא ההכשרה. שחקנים אנגלים מעולים הם מוכשרים. אבל בסיס הכוח שלהם הוא הכשרה מתודית ולא כישרון מולד.

בכל תחילת עונה שחקנים באקדמיות חותמים על חוזה. אחד הסעיפים בחוזה הזה אומר: Look smart play smart. הכוונה ב-smart היא לא לחכם, אלא למלוטש. פיין. מדויק. האנגלים לא שואפים ליהלומים גולמיים שמוצאים במזל במכרות. הם שואפים ליהלומים מעובדים, מלוטשים ברמה הגבוהה ביותר. הם לא רוצים יהלום יחיד ויוצא דופן, הם רוצים שרשרת, בה כל היהלומים שומרים על הרצף. מתוך הרצף הזה יוכלו לזרוח.

בספר "מצוינים" מלקולם גולדוול טוען כי מה שהופך אנשים למצוינים הם לא נתונים פיזיים מולדים, אלא לפחות 10,000 שעות של אימון. יש הרבה ביקורת על הספר הזה ואני לא אכנס אליה, אבל השיטה האנגלית מבוססת בעיקר על ההיגיון הזה- לא לחפש נתונים פיזיים או מולדים שיהפכו ילדים למוצלחים. אלא לחפש ילדים בינוניים עם ה-mind הנכון, שמוכנים להתאים לשיטה. גולדוול טוען שגם הביטלס וביל גייטס הם גאונים. אבל הם לא גאונים כיוון שנולדו כאלה (בואו, מה הסיכוי של רחוב קטן בליברפול לייצר גם לנון וגם מקרטני?). הגאונות שלהם נוצרת בגלל השיטה.

זה לא שרייס, קיין, בלינגהאם ואחרים הם לא מאוד כישרוניים. הם כן. אבל זה לא בגלל שהם נולדו כאלה. השיטה האנגלית הפכה אותם לכאלה.

מאז משחק חצי הגמר אני קוראת המון פרשנויות שאומרות שאנגליה העפילה לגמר בזכות מזל, מקריות או כשרון אישי. מזל ומקריות הם מושגים שאנשים משתמשים בהם כשהם לא מצליחים להבין את השיטה. ובכלל, להאמין שנבחרת יכולה להעפיל לגמר טורניר יבשתי בתקופה האולטא-מודרנית של היום, עם שלל המידע הנגיש, הניתוחים הסטטיסטים, הירידה לפרטים (ב-2008 היתה בצ'לסי טכנולוגיה שידעה מהי כמות השעות ששחקן ישן בלילה לפי ניתוח הרכב הזיעה שלו), זה כמו להגיד שילד בן 10 יכול לכתוב דוקטורט. הוא לא יכול.  

כמו כל תוצר תרבותי, כדי להבין כדורגל אנגלי צריך להבין את התרבות האנגלית.

לקריאה נוספת: