פרסומים חדשים

ברכות למוטי גיגי על פרסום ספרו החדש "עיר בלי זכרון"! ספרו, אשר יצא בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, עוסק בדומיננטיות ובהגמוניה תרבותית ביחסי שדרות-שער הנגב. גיגי, יליד שדרות בעצמו, הולך במחקר בין האישי, החברתי והמחקרי, ומדגיש את עניינו במחקר היחסים בין קיבוצים לעיירות פיתוח כצומח מהביוגרפיה האישית שלו. בתיאור הספר לבחברת האדם, גיגי שוזר יחדיו את המחקר ומהלך חייו – דרך סיפורי ילדותו על אביו שעבד בקיבוץ רוחמה, להתבגרותו בשדרות, ועד העבודה הקרובה עם המכללה האקדמית ספיר וגורמים שונים בקיבוצים ובעיירת הפיתוח, איתם ניהל קשר צמוד לצד היותם נחקרים בעבודת השדה האנתרופולוגית.

"רק אם תתחיל לאבד את זיכרונך, ולו גם במנות קטנות, תיווכח שהזיכרון הוא עצם החיים. חיים ללא זיכרון אינם חיים כלל […] הזיכרון הוא החומר המלכד שלנו, הדעת שלנו, הרגש שלנו, אפילו המעשים שלנו. בלעדיו אין אנו ולא כלום."

– לואי בוניואל.

בראשיתו של מחקר זה – שהחל אי־שם בשנת 2009, כאשר נרשמתי ללימודי הדוקטורט – ידעתי שבמסגרת עבודת הדיסרטציה אחקור את הקשר בין שדרות לשער־הנגב. לא ידעתי באיזו דרך ובאיזו צורה אעשה זאת, והתחלתי לחפש מחקרים שמתעסקים בנושא. להפתעתי הרבה, כאשר חיפשתי במאגרי המידע את הערך "עיירות־פיתוח", התקשיתי מאוד למצוא רשומות, ואלה שנמצאו היו בעיקר ניירות עמדה, ופחות מחקרים אקדמיים – בין היסטוריים, סוציולוגיים או תרבותיים. לעומת זאת, כאשר כתבתי את הערך "קיבוצים", מצאתי מאות מחקרים, אם לא אלפים. הפתיע אותי למדי שאין כמעט מחקר על "עיירות־פיתוח" ושזה הקיים כה דל. מתוך מה שמצאתי התחלתי לקרוא מחקרים על קיבוצים. עיקר המחקרים התעסקו בעיקר בקיבוצים עצמם – בהיסטוריה שלהם, בחינוך שלהם, בהבדלים האידאולוגיים בין השומר הצעיר לבין הקיבוץ המאוחד, בלינה המשותפת ועוד ועוד; ההתעסקות בעיירות־הפיתוח הייתה מינורית עד נעדרת לחלוטין.

הקושי גדל כאשר חיפשתי מחקרים שמדברים על הקשר בין עיירות־הפיתוח לקיבוצים. לתומי חשבתי: הרי איך אפשר לדבר על ההיסטוריה של האחד מבלי לדבר על ההיסטוריה של האחר? לדידי אי־אפשר להבין את ההיסטוריה החברתית, התרבותית והפוליטית של עיירות־הפיתוח מבלי להכיר את ההיסטוריה החברתית, התרבותית והפוליטית של הקיבוץ, וכך גם להפך – בוודאי למן הקמת המדינה. לתדהמתי לא נמצאו מחקרים שדיברו על (אי־)החיבור בין שני המרחבים שכללו שתי אוכלוסיות שונות במהותן, למעט עבודת דוקטורט בעבודה סוציאלית משנת 1986 של יצחק בן־דוד, אשר עמד בראש פרויקט שש"ש ("שיתוף פעולה שדרות-שער־הנגב", שעליו אדבר בהרחבה בהמשך). מעבר להפתעה היה בזה משהו חשוב מבחינה מחקרית – הבנתי שאני נוגע בנושא בתולי מאוד, ולכן יש לי מרחב גדול לחקור, ללמוד ולבחון. לצד ההתרגשות מ"מגרש המשחקים" שמצאתי לי והחשיבות של הנושא מבחינתי, לא מעט גורמים אקדמיים יעצו לי לא לחקור את הנושא האתני ואת יחסי עיירות־פיתוח-קיבוצים, מכיוון שמדובר בנושא "נפיץ ורגיש", אשר אם אעסוק בו יהיה לי קשה למצוא אחר כך משרה באקדמיה הישראלית.

כיום, לאחר עשור וחצי כמעט, אין כל ספק שניתן למצוא הרבה יותר מחקרים שעוסקים במגוון נושאים בעיירות־פיתוח – מירוחם ומצפה־רמון ועד בית־שאן וקריית־שמונה. בצידם, המחקר על הקיבוצים היה ונותר עשיר ומגוּון. אך מחקר על היחסים שבין עיירות־הפיתוח לבין הקיבוצים או המועצות האזוריות עדיין אין כמעט בנמצא, אם כי לשמחתי שמעתי התחלות של מחקרים בנושא זה בשנתיים האחרונות.

הרצון לחקור את הקשר בין עיירות־הפיתוח לקיבוצים, וביתר שאת בין שדרות לבין המועצה האזורית שער־הנגב, קשור בעבותות לביוגרפיה שלי. מחד גיסא, המקום האישי שלי כיליד שדרות – הקשר שלי אל המרחב, המקום והזהות שעיצבו את ילדותי – היווה יתרון מבחינתי. מאידך גיסא, היה לי קושי עצום למקם את עצמי בעמדה "נייטרלית" ביחס לסיפורי המאבקים בין שדרות לבין המועצה האזורית שער־הנגב, המכללה האקדמית ספיר, עמותת הסינמטק, עמותת "גוונים" וקיבוץ "מגוון". כחוקר ניצבתי בסיטואציה מורכבת עד בלתי־אפשרית: מצד אחד, מחובתי כחוקר להבין את פעולתם של הסוכנים בתהליך בצורה אובייקטיבית וללא משוא־פנים; ומן הצד האחר, קיימת בי מידה של הזדהות עם מושאי המחקר, אשר חוו חוויית הגירה קשה מנשוא, שהציבה אותם במקום אחר לגמרי מן המקום שממנו באו מבחינת תרבותם, מעמדם וחייהם. תהליך זה עלה בקנה אחד עם הרצון לספר את ההיסטוריה "מלמטה" ולתת קול לתושבי שדרות, שקולם אינו נשמע כמעט במחקרים אקדמיים לצד הסיפור הנרטיבי הידוע בדבר עלייתם וקליטתם של יהודי ארצות האסלאם, אשר שונה מאוד מן האופן שבו הוא מסופר על־ידי תושבי שדרות.

יש לציין כי לצד היותי יליד שדרות, אני מקיים קשר ארוך־שנים עם מכללת ספיר והעומדים בראשה. במהלך השנים מילאתי מגוון תפקידים משמעותיים במכללה: החל בהיותי רכז פר"ח בשנה ב ללימודי התואר הראשון; המשך בכהני כיושב־ראש אגודת הסטודנטים, כמנהל עמותת "קולות בנגב" (המסונפת למכללה), כיושב־ראש ארגון הסגל האקדמי וכראש בית־הספר לתקשורת; וכלה בתפקידי כיום כמרצה בכיר במכללה וכחבר בחבר הנאמנים שלה. כמו שדרות, גם המכללה היא מקום שאני משתייך אליו. שדרות ומכללת ספיר יחד הן עבורי המקום הקרוב ביותר למונח "בית".

לאורך תהליך הכתיבה ליווה אותי החשש שמא "יאשימו" אותי בחוסר אובייקטיביות, והדבר אף קרה יותר מפעם אחת לאחר שנתתי הרצאה או הופעתי באמצעי התקשורת בנושא. תוך כדי הכתיבה תמיד עמדו לנגד עיניי הפוזיציה שלי ביחס למחקר והפוזיציה שלי ביחס לקוראים שעושים את החיבור בין החוקר, המחקר ומושא המחקר. זה הרי יכול להיות די פשוט: הינה מזרחי, תושב שדרות, שכותב ביקורת על טיב היחסים בין שדרות לשער־הנגב, בין מרכז לפריפריה ובין מזרחים לאשכנזים; הרי התוצאה או התוצאות סומנו עוד לפני שנכתבו. על רקע זה הבנתי, עוד בטרם התחלתי בכתיבת החיבור, כי עליי לנקוט משנה זהירות. אכן, הצורך לשמור על מרחק ממושא המחקר – אשר חלקים ממנו הם ההיסטוריה האישית שלי ובחלקים אחרים אף הייתי מעורב בדרכים מגוּונות – ליווה אותי לאורך כל תהליך הכתיבה.

קושי נוסף נבע מעובדת היכרותי עם האנשים שהמחקר הזה בוחן, ולעיתים אף מבקר. במובנים רבים חשתי כמי שבוגד באמונם, לאחר שמקצתם פתחו לפניי את ליבם וחשפו לפניי מקורות אמפיריים. תחושה זו ליוותה אותי בכל מילה שכתבתי: כיצד יתפרש הכתוב על־ידי כל אחד מן הנחקרים? וכיצד הוא יתפרש על־ידי כל אחד מן הצדדים? למרות הנאמר בחיבור הזה, אני מודע לכך שכמה מהנחקרים עמלים שנים רבות על שינוי המציאות החברתית באזור במסגרת תפקידיהם במכללה, בעמותת הסינמטק, בקיבוץ "מגוון" או בעמותת "גוונים". חשוב לי לציין כי הערות רבות שקיבלתי ממנחיי ומעמיתים היו סביב השאלה "היכן אתה בתוך כל זה?". למרות הקושי הרב, ההיצמדות לעובדות וכתיבת האמת היו נר לרגליי. מובן שאת הפרשנות אני שואב מתוך קורפוס אקדמי שמתחבר לאופן שבו אני מביא את תפיסת־עולמי.

בלימודי התואר השני, בקורס "כתיבה סוציולוגית", אמרה לנו המרצה, בין היתר, כי המניע לבחירה בנושא המחקר טמון בביוגרפיה האישית של החוקר. במחקר הנוכחי, המניע שלי לחקירת הקשרים המשתנים בין שדרות למועצה האזורית שער־הנגב לאורך שישה עשורים היה ברור לי כשמש.

מאז עלה אבי ממרוקו לארץ, בתחילת שנות השישים, הוא עבד כסנדלר בקיבוץ רוחמה במשך כשלושה עשורים. בילדותי, בתחילת-אמצע שנות השמונים, ציפיתי בכיליון־עיניים ללכת עם אבי לעבודה – זה היה עבורי יום של בילוי וכיף. הנסיעות לקיבוץ היו משמעותיות בעיניי עד כדי כך שלעיתים, אם התנהגתי לא יפה, הייתה אימי "מאיימת" עליי שאם לא אשפר את התנהגותי, לא אזכה ליהנות מ"יום כיף" בקיבוץ עם אבא. בהגיענו לקיבוץ נהגתי לשוטט במרחביו, וכך נחשפתי בדרך לא־מודעת לפערים הבלתי־נתפסים בין הקיבוץ שאבא עבד בו לבין המקום שבו גרנו: המדשאות, חנות הכל־בו שאפשר לקחת ממנה כל מה שרוצים מבלי לשלם (ברור שאבי שילם, אבל אני לא ידעתי זאת), הבריכה, הסיור במפעל המברשות של קיבוץ רוחמה וקבלת מברשת־שיניים חדשה, הארוחה בחדר האוכל – כל אלה היו מבחינתי חוויות מפעימות ומשמעותיות. החזרה מהקיבוץ לשדרות הייתה חוויה שנחקקה היטב בזיכרוני; חוויתי מרחב אחר לגמרי, כאילו חזרתי מחופשה בחוץ־לארץ. התנועה הזאת בין המרחבים לאורך כל שנות ילדותי, עם כל הפערים וההבדלים ביניהם, היא חלק מתבנית נוף מולדתי.

בשנת 1688 טבע הרופא השווייצי יוהנס הופר את המושג "נוסטלגייה", על רקע תופעת העיור המואצת באירופה, שהאפילה על חיי הכפר. המושג, שציין לדידו מחלה, הורכב משתי מילים יווניות: נוסטוס = שיבה הביתה; אלגוס = כאב. נוסטלגייה היא כאב הגעגועים לבית שהיה ואיננו עוד. חלק מהכאב שחשתי במהלך הכתיבה קשור לאי־היכולת לחזור הביתה, כלומר, לחזור לילדוּת ולזיכרונות ילדותי משדרות. מנקודת־מבטי כיום, שדרות אינה אותה עיר, ואני איני אותו ילד. ממרחק הזמן הבנתי שמשהו עמוק נפגם בתהליך שעבר על שדרות החל בשנות השבעים. איסוף החומרים מחדש במהלך עריכת הספר עורר בי שוב את התחושה של שדרות כבית, במובן העמוק של המילה. חוויית הכאב הוטענה בגאווה לנוכח המאבקים העיקשים שניהלו קבוצות של אנשים בשדרות, גם אם שילמו מחירים אישיים כבדים מאוד, מתוך תחושת שליחות ואמונה בצדקת דרכם. אכן, לא מעט מהנחקרים ילידי שדרות דיברו על הגעגוע למקום, לבית ולהוויה שאינם קיימים עוד. כל המרואיינים עסקו בחוויית ההגירה והתלישוּת שהם חווים במקום שהם חיים בו כעת, הנובעת מנטישת המקום שהם עזבו ואינם יכולים או אינם רוצים לחזור אליו עוד.

בין כתיבת המחקר לעיבודו לספר איבדתי את אבי, שהיה גשר בין שני העולמות, ואם ארצה להרחיב – בין שלושת העולמות. העולם הראשון הוא זה שממנו הגיעו הוריי: מוגדור שבמרוקו. בשנים האחרונות אני נחשף לעולם הישן והלא־מוכר הזה, ואני מקווה לכתוב עליו מחקר בהקדם. שני העולמות האחרים הם בישראל: האחד הוא שדרות – המקום היחיד שבו חיו הוריי למן עלייתם לארץ; והאחר הוא קיבוץ רוחמה – הקיבוץ שבו עבד אבי במשך עשרים ושש שנים, ואשר אני נחשפתי אליו ואל אנשיו ותרבותו מיום לידתי.

רבים עזבו את שדרות. האומנים שיצאו משדרות הרבו לעסוק בהיסטוריה שלה, בתחושת השוליות, בפריפריאליות ובחוויית ההגירה. שירים רבים נכתבו על שדרות, דוגמת שירו של קובי אוז:

"העיירה דומעת,

רק מתגעגעת,

כל הילדים עוזבים ולא חוזרים.

מה, מה לא עשינו,

השקינו וקיווינו,

ובסוף הלכת."

כמו מוזיקאים ומשוררים שיצאו משדרות, יכולתי גם אני לכתוב על שדרות רק לאחר שיצאתי ממנה. רק אז יכולתי להסתכל על שדרות ממרחק ולפתח אליה סוג של נוסטלגייה. קודם לכן הייתה שדרות "חור באמצע שום מקום", כניסוחו של שמעון אדף בשירו על שדרות. כעבור עשרים שנה יכולתי לחזור הביתה במובן הסימבולי והמטפורי ולהיווכח, במילותיו של אדף, כי "רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מֻחלטת".

לאחר הפיכת הספר לדוקטורט הבנתי משהו חשוב מאוד שלא נתתי לו את הדעת מספיק בדוקטורט עצמו. אני עוסק במאבקים שניהלו בני שדרות בדיכוי שהם חוו, וברצון שלהם לשמר את תרבותם ומסורתם, אך לא מעט פעמים שאלו אותי מהי אותה מסורת שהם באו ממנה, מהי התרבות שהם הגיעו ממנה. בנקודה זו אני מוצא כי עליי להוסיף שמחקר זה מתעסק במאבקים ובדחייה של חלק מתושבי שדרות אשר ראו בהתערבותם של גורמים חיצוניים משום רצון לתרבת אותם ואת שדרות בעיקר מהתרבות הערבית שממנה הגיעו.

במחקר זה עסקתי אך מעט בשאלה מה הם רצו להשאיר מאותה תרבות ומה הם רצו לזנוח. לשם כך דרוש מחקר נוסף, שהוא חשוב לא פחות ממחקר זה. זאת הסיבה שהחלטתי לקרוא לספר "עיר בלי זיכרון", כשם השיר שכתב, הלחין ושר אביב גדג', אשר נולד וגדל במושב קרוב לשדרות. החוויה המחודשת בכתיבת הספר הייתה לי, לפי מילותיו של גדג', "חלומות בכיסים מתעייפים מהחושך" – רצון כלשהו לספר סיפור של מהגרים עם חלומות גדולים שהתעייפו בחושך מהמאבקים הבלתי־פוסקים לאורך שנים.

לקריאה נוספת: