הפרנסה היא האחריות של בעלי – תפישות של נשים קרייריסטיות מוסלמיות
כיצד נשים מוסלמיות קרייריסטיות מפרשות ופועלות אל מול הצפיות של עצמן, של בעליהן ושל סביבתן? עמליה סער כותבת על מאמר חדש שלה ושל ערין הווארי ונור פלאח, אשר פורסם בסוציולוגיה ישראלית, כסנונית ראשונה לגליון מיוחד על קריירה בקרב נשים דתיות. במאמר ״הפרנסה היא האחריות של בעלי: אלקוואמה (القوامة) והאדפטציה של תסריט החוזה המגדרי בקרב נשים מוסלמיות קרייריסטיות״, הן מראות כיצד נשים אלו עושות שימוש פרשני במושג ההילכתי אלקוואמה (القوامة) כדי להקנות לעצמן פטור מהאחריות על פרנסת המשפחה, בלי שהדבר יגביל את זכותן לעבוד בשכר. בכך הן מדגימות, בין השאר, כיצד המגמות הליברליות הגלובליות עוברות תרגום תרבותי לוקלי דרך שילוב בין ערכים דתיים של צדק, הוגנות ואיזון מגדרי במשפחה ובין ערכים ורעיונות שקשורים לכלכלה הפוליטית הגלובלית.
מזה מספר שנים שאני, עמליה, מרותקת לנושא של תסריטים תרבותיים. תסריט תרבותי הוא המנגנון המתוחכם שמתווך בין המבנה החברתי, הנורמות, הציפיות, ותפיסות העצמי, לבין ההתנהלות של א.נשים בתוך סיטואציות קונקרטיות. התסריט התרבותי מתרגם את המכלול הגדול להיגיון פרקטי של אנשים שמנחה אותם איך לפעול בהקשרים מיידיים. כחוקרת של מגדר ועבודה, אני מתעניינת באופן מיוחד בתסריט המכונה "החוזה המגדרי הפטריארכלי". בגירסתו הפשטנית של התסריט, האחריות המרכזית והראשונית של גברים היא פרנסת המשפחה ושל הנשים – הטיפול והדאגה. כמובן שבמציאות חלוקת העבודה היא הרבה פחות חד משמעית. היא משתנה בין ובתוך קבוצות מעמדיות, דתיות, וכן הלאה, והדינמיות שלה היא נגזרת של שינויים במבנה ההזדמנויות מצד אחד, ושל האישיות והסוכנות של השחקניות והשחקנים, מצד שני. כתסריט תרבותי, "החוזה" (שהוא לא חוזה משפטי אלא תבנית תפיסתית עמוקה) מייצר קישור בין האופן שבו נכון להיות נשים או גברים נורמטיביים, לבין פעולות, פרשנויות, והחלטות שא.נשים עושים באופן שוטף, בין אם מדובר בהחלטות יומיומיות ובנאליות, ובין אם בהחלטות גדולות וחשובות.
"תסריט החוזה המגדרי" הוא מושג אנליטי – "אתיק" בלשוננו, ובכל הקשר תרבותי הוא מקבל ביטויים ספציפיים – אמיק. אלקוואמה הוא ביטוי אמיק שכזה. הביטוי עלה באופן מובהק במחקר שערכתי יחד עם נור פלאח בקרב נשים מוסלמיות דתיות, שהיה חלק מפרויקט מחקר השוואתי שיזמה מיכל פרנקל, על קריירה בקרב נשים דתיות (בקרוב יראה אור בסוציולוגיה ישראלית גיליון מיוחד בנושא). במקביל, בתקופה שנור עשתה איתי את המחקר, היא גם ערכה את מחקר הדוקטורט שלה על היחס שבין "הדת הפנימית" למרחב הדת החיצוני בקרב נשים בתנועה האסלאמית, ומטבע הדברים המחקר שלה נשזר לתוך השיחות השוטפות שקיימנו בינינו על נשים דתיות ועבודה. לימים, כשקראתי את הדוקטורט של ערין הווארי על פעילות אסלאמיות פלסטיניות, שוב פגשתי את המושג אלקוואמה, הזמנתי את ערין לחשוב ולכתוב עליו יחד. כך נולד המאמר המשותף שלנו.
המושג אלקוואמה (القوامة) לקוח מפסוק 34 בסורת הנשים בקוראן, הקובעת כי "אלרג'אל קוואמון עלא אלניסאא", ביטוי שאחד מתרגומיו לעברית הוא "הגברים מופקדים על הנשים". בעוד שהפרשנים ההלכתיים הקלאסיים קוראים בפסוק העדפה אלוהית של הגברים שמקנה להם זכות לשלוט בנשים ולמשמע אותן (אמנם בצד החובה לפרנס אותן), ומחייבת את הנשים לציית להם, הנשים שאתן דיברנו קוראות אותו קצת אחרת. מבחינתן, הרעיון הבסיסי של אלקוואמה הוא האחריות של הגבר לפרנס את אשתו. הן פחות מתרגשות מנושא הציות והשליטה. אמנם רובן ככולן מסכימות שנשים וגברים הם הפכים משלימים – שוויון מגדרי במובן הליברלי-חילוני שלו לא רלוונטי עבורן – אך בגלל שהאסלאם הוא דת שוויונית וצודקת, השוני לתפיסתן לא מקנה לגברים עליונות מוסרית על הנשים או רישיון לרדות בהן. להיפך, לדידן של הנשים, הגברים חייבים לזון ולפרנס אותן, וגם לכבד אותן ולחמול עליהן, בעוד שהן עצמן פטורות מאחריות לפרנסת המשפחה. מכאן שאם אישה עובדת בשכר, דבר שהוא לגיטימי לחלוטין, המשכורת שלה שייכת לה באופן בלעדי, והיא לא חייבת לתעל אותה לצרכי המשפחה, אלא אם כן היא בוחרת לעשות זאת. כך, הנשים לוקחות מושג שהוא לכאורה פטריארכלי ומכפיף נשים לבעליהן, ובוחרות לקרוא אותו כעיקרון של חמלה ולא של אי-שוויון.
המאמר מציג ניתוח של הראיונות שערכנו בשני המחקרים הנפרדים שלנו, ובו אנחנו קוראות את המהלך הפרשני שנשים עושות כשהן מדברות על אלקוואמה כחלק מהמאמץ המתמשך שלהן לממש את עצמן כנשים מודרניות דתיות. אנחנו מוצאות שהפרשנות הזו מגלמת אמביוולנטיות: הנשים מבקשות להשתלב בזירה הציבורית, לייצר זהות מקצועית, להשתכר באופן עצמאי ולקדם צדק מגדרי, אך במקביל הן גם מעוניינות לשמר את ההגנה המגדרית המסורתית מול שוק עבודה תחרותי, גזעני ומפלה, שמלכתחילה פוגע בסיכויי ההצלחה שלהן. במילים אחרות, הן עושות שימוש דיסקורסיבי במושג אלקוואמה כדי להקנות לעצמן פטור מהאחריות על פרנסת המשפחה, בלי שהדבר יגביל את זכותן לעבוד בשכר.
הניתוח שלנו מתכתב עם כמה סוגיות עכשוויות רלוונטיות:
א. תחושת הזכאות של הנשים לעבוד בשכר מתכתבת עם השיח הפמיניסטי החילוני על עבודה, אך מדגישה את המרכיב הוולונטרי של עבודה זו. בניגוד לפמיניסטיות החילוניות, הן אינן מעוניינות בשוויון מגדרי אלא תובעות שיקום של עקרון הצדק האנושי המובטח באסלאם, שלפיו נשים וגברים שווים ברמה המוסרית העמוקה, אם כי לאו דווקא ברמה החברתית, שבה הם בעיקר משלימים זה את זה. בכך, הן מאתגרות את הגברים בשם האסלאם לעמוד בסדרה של חובות מוסריות – מתינות, הוגנות, חמלה והתחשבות – שרבים מהם מזניחים בחסות הפריבילגיות הפטריארכליות שלהם.
ב. למרות שכנשים אורתודוקסיות השיח הפמיניסטי החילוני לא מאוד מדבר למרואיינות שלנו, יש להן מודעות רבה לצדק מגדרי, ותחושת זכאות ברורה לאוטונומיה מחשבתית וחברתית ולמימוש עצמי אינדיווידואלי בתוך המשפחה ובזירה הציבורית. הממצא הזה עולה בקנה אחד עם ספרות ענפה על נשים בחברה הפלסטינית ובמזרח התיכון, שמראה כי בתוך מערכות פטריארכליות שמפלות נשים, משתיקות אותן או אף מדכאות אותן באלימות, תמיד יימצאו נשים רבות בעלות אישיות חזקה, סוכנות מפותחת, עצמאות מחשבתית, יוזמה ויצירתיות. בתוך הקורפוס הזה, המחקר שלנו מצטרף לספרות על נשים דתיות, ומתמקד בחשיפת העיבוד שהן עושות לקוד האתי של מגדר ועבודה.
ג. הממצאים שלנו מהדהדים באופן ברור את הקריאה הפרשנית של פמיניסטיות אסלאמיות הטוענות שהמרכיבים הפטריארכליים הקיימים בחברות מוסלמיות הן תוצר היסטורי מאוחר יחסית, ולא מרכיב מהותי של האסלאם, שהיא דת של צדק כלל אנושי. אלא שבאופן מעניין, רוב המרואיינות שלנו לא היו מודעות לשיח הזה, שהוא מאוד אינטלקטואלי ולרוב מתקיים רחוק מהן ובשפה שאינה ערבית, ולא היה להן בו עניין של זהות עצמית. לפיכך אפשר לומר שהן מגלמות את ההטמעה הפופולרית של הפמיניזם האסלאמי, שאף שאינו מתנהג כתנועה חברתית ואין לו תווית פורמלית בשדה החברתי הוא מצליח לחולל שינוי תודעתי רחב.
ד. לבסוף, הממצאים שלנו מתכתבים עם הספרות העכשווית העוסקת בהשפעת הניאו־ליברליזם והמודרניות המאוחרת על ההביטוס של נשים דתיות. כמו אצל נשים וגברים לא דתיים בחברה הפלסטינית, ההתנהלות שאנחנו מתעדות במאמר מושפעת בבירור משיחים גלובליים של מימוש עצמי אינדיווידואלי ורפלקסיביות רגשית. החומרים שאנו מציגות מדגימים כיצד גם המגמות השיחניות הגלובליות האלה עוברות תרגום תרבותי לוקלי דרך שילוב בין ערכים דתיים של צדק, הוגנות ואיזון מגדרי במשפחה ובין ערכים ורעיונות שקשורים לכלכלה הפוליטית הגלובלית.
עוד בנושא: