יומן שדה- מלחמה
טובה מהכני-בלקין מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בן גוריון כתבה לבחברת האדם על חוויתיה בשדה המחקר באירלנד, לאחר פרוץ המלחמה. מהכני-בלקין מסבירה כיצד היחס לחוקר עשוי להשתנות בעקבות התרחשויות ואירועים שונים, ועד כמה חוויית האנתרופולוג עלולה להיות מורכבת.
תמונה ראשית: הפגנות פרו-פלסטיניות. קרדיט: עיתון Clare Ecco,
https://www.clareecho.ie/protest-held-to-show-solidarity-with-palestine-while-crowe-resigns-from-committee/
באוגוסט 2021 הגעתי לאירלנד עם משפחתי: בן זוגי אייל וילדנו נועם ומעיין, בכדי לקיים עבודת שדה אתנוגרפית בקרב הקהילה הבהאית. אירלנד לא הייתה הבחירה הראשונה שלי לקיום המחקר. בתחילה תכננתי לטוס לגרמניה, שם יש לי קרובי משפחה בהאים, גולים מאיראן, והאמנתי שזה יסייע לי בכניסה חלקה יותר לשדה. עלתה גם אפשרות שניסע כולנו להרפתקה של חצי שנה באוסטרליה, אך מגפת הקורונה שינתה את התוכניות ואת סדרי העדיפויות שלנו. ההחלטה לצאת לעבודה השדה אינה רק שלי, כבת זוג וכאימא מדובר בהחלטה משפחתית הדורשת הקרבה מצד כולם. כיוון שמדובר על תהליך של הגירה של ממש לרבות מציאת עבודה לבן הזוג, מקום מגורים, בית ספר לילדים, לימוד שפה חדשה ועוד.
הזהות הדתית, האתנית והלאומית שלי תמיד הייתה עניין מהותי בשדה, ולעיתים אף מכשול. היותי חוקרת ישראלית הציבה גבולות וחסמים בנוגע ל-מה, איפה ואת מי אני יכולה לחקור. על כן, בכדי לקיים מחקר על הדת הבהאית, היה עלי לצאת מגבולות מדינת ישראל ולחפש קהילה בהאית שתסכים לקבל אותי. אנתרופולוגים החוקרים קהילות דתיות לא פעם, חששו כי האמונות הדתיות שלהם, או העדר אמונה יהווה מגבלה ביצירת קשרים עם בני הקהילה הנחקרת. לדוגמה רוי בלנס (2006) שחקר קהילות פנטקוסטליות צועניות בליסבון, חשש מדחייה או חוסר שיתוף פעולה מצד הנחקרים כיון שהוא אתאיסט. בנוסף, הוא חשש שהצגתו כ"לא מאמין" תגרור למאמצים אינטיסיבים להמיר את דתו בידי אנשי הקהילה (Blanes, 2007, p. 225). האנתרופולוגים פיטר פלס ורייק ואן דייק (1996) דנו במקום של האמונה האישית בעבודת שדה, וראו בכך לא רק דילמה אתית אלא עניין של פוליטיקה באתנוגרפיה. הם הדגישו את החשיבות של הבנת האמונה האישית בהקשר הרחב יותר של סמכות פוליטית ואי שוויון במהלך עבודת שדה (Van Dijk & Pel,1996).
לאחר בירורים והתלבטויות, החלטנו לצמצם את האפשרויות למעבר למדינות דוברות אנגלית. לאחר חצי שנה של לימוד גרמנית, נוכחתי לדעת ששליטה בשפה תיקח לי מספר שנים. חשבנו על מקום בו כולנו נוכל לתקשר והאמנו שהילדים יקלטו את השפה בקלות יחסית. התמקמנו בעיירה במחוז קלייר שבמערב אירלנד, מסיבות טכניות של קרבה לעבודה של בן זוגי אייל. תחילה חששתי שהמרחק מדבלין עיר הבירה יפגע בעבודת השדה, אך למעשה מבלי לדעת הגענו לאחד ממוקדי הפעילות המרכזיים של הקהילה. הקהילה הבהאית קיבלה את פנינו בלבביות ובחמימות וסייעו לנו פעמים רבות בענייני הגירה והתמקמות כמו בחירת מקום המגורים ובית ספר לילדים. המיקום והזהות שלי בשדה תמיד נעו על הסקאלה של יהודייה- ישראלית- איראנית, כאשר אלו באו לידי ביטוי בהתאם לאירוע, והאנשים אותם פגשתי. בקרב הקהילה הבהאית הייתי "הישראלית", הלא בהאית, דבר שהגביל אותי לדוגמה להשתתף במפגשים שיועדו רק לבהאים רשומים (מפגש המתקיים כל 19 יום, בסופו של כל חודש בהאי). במפגשים בין דתיים הייתי "היהודייה", שם נתבקשתי לא פעם להביא נקודת מבט יהודית, כתבים ותפילות מהיהדות לנושאים שנידונו. רבים מהם אהבו לשמוע את השפה העברית, שהזכירה להם את חוויית המגורים בישראל במסגרת ההתנדבות שלהם במרכז הבהאי העולמי, או את העליה לרגל לחיפה.
טרם הגעתי לאירלנד, בשל מגבלות הקורונה, קיימתי מחקר מקדים באופן מקוון. דאגתי להוסיף את שמי הפרסי פֶּנְדָּר (پندار) בזום, באופן שסימן עבור המרואיינים את שורשי האיראנים. במהלך עבודת השדה באירלנד, האיראנים שפגשתי תמיד התייחסו אלי כאיראנית "מלאה", זאת חרף העובדה שלמעשה אני היחידה מבני משפחתי שנולדה בישראל. בשיחותנו נהגנו לשתף חוויות בנוגע להגירה, למרות הפער בין הבחירה שלי לבין הבריחה שלהם. מצאתי מכנה משותף באתגרים ובהתמודדות של מהגרים מהמזרח התיכון המגיעים למדינה "מערבית". התנשאנו על האוכל האירי המקומי, וקיבלתי המלצות היכן ניתן לקנות סבזי. הם שיתפו געגועים למולדת שהם לעולם לא יוכלו לשוב אליה ואני מעולם לא הייתי בה. העובדה שיש לי קרובי משפחה בהאים, שימש כרטיס כניסה שעשיתי בו שימוש פעמים רבות על מנת להוריד חסמים או חששות שעלו במסגרת המחקר.
במשך זמן רב יכולתי לנוע בסקאלת הזהויות שלי בגמישות, כאשר הכול יכול היה להתקיים יחדיו ובמקביל. אך מאז ה 7.10.23 הסקאלה של ישראלית-יהודייה-איראנית הצטמצמה מאוד שלא מרצוני. להיות ישראלית באירלנד בימים אלו, כוללת תחושת של זרות, ניכור ואף עוינות בשדה.
בימים הראשונים שלאחר הטבח, הצער וההלם מהישמע הזוועות, הדאגה ורגשות האשם מנעו ממני לתפקד כחוקרת. התמקדתי בקושי רב לקיים את המטלות ההוריות שלי, בעיקר בכדי להימנע מלחשוף את המידע לילדנו. ניסינו לייצר בועה של שגרה עבורם, לרבות לקחת את ביתי להשתתף בתחרות ריקוד אירי, יום לאחר שמחת תורה. סליחה מעיין, לא באמת הצלחתי לראות אותך רוקדת מרוב שעיני דמעו.
הקהילה הבהאית עטפה אותנו, וניסתה לתמוך בנו. הם התקשרו, שלחו הודעות ואף הגיעו פיזית לביתי לשאול לשלומי ולשלום בני משפחתי. "העם שלי עבר טבח, ואני פוחדת ממה שהולך לקרות" אמרתי. הם הציעו שנקיים מפגש לתפילה משותפת (devotional ). עיסוק ברוחניות באותה העת, נראו לי כמו מותרות שלא יכולתי להרשות לעצמי.
המתח ורגשות האשם התחילו לכרסם בי, דאגה לבני משפחה וחברים שגויסו, שפונו, שנפגעו. המחיר הפיזי המיידי היה איבוד יכולת התקשורת. בימים הראשונים התקשיתי בדיבור, וחודשים לאחר מכן גמגמתי ולא הצלחתי לדבר בצורה קולחת. לא תפקדתי באופן מלא כאימא, כחוקרת, כבן אדם. הקהילה אותה אני חוקרת ניסתה לייצר לי בועה של הגנה, תקווה ואמונה באדם. אך הכאוס שהתחולל בחוץ, בשדה חילחל פנימה, ולבסוף התפרץ.
ימים ספורים לאחר הטבח נחשפתי לתכנים התומכים במעשי הזוועות של חמאס ברשתות החברתיות. חלקם היו חברי פייסבוק שלי, אנשים שאני מכירה באופן אישי וירטואלי (לא בהאים). אנשים שהיו שותפים לחזון של חיים משותפים, מביעים כעת תמיכה בשריפת אנשים, אונס ועריפת ראשים כחלק ממצווה דתית שיש לקיימה. לתפיסתם הטרוריסטים הם למעשה שליחי האל. שקלתי לעזוב את אחד הפורום החודשיים שאני משתתפת בהם- כיצד אני יכולה להמשיך להגיע למפגשים כשנחשפתי לתפיסות שלהם לגבי יהודים? ישראלים?
באותו הזמן, בקבוצות של הישראלים התחילו לזרום הודעות ודיונים הנוגעים לאזהרות ממשיות לפגיעה בישראלים. הורים חששו לשלוח את ילדיהם לבית הספר, לדבר בעברית או להזדהות כיהודים. איזה מזל שילדי לא לומדים בבית ספר יהודי, חשבתי תחילה. נועם ומעיין לומדים בבית ספר קתולי שב 150 שנות קיומו, הם התלמידים היהודים הראשונים והיחידים שלומדים במוסד. זהו בית ספר כפרי המוקף בשטחים ירוקים אינסופיים, חוות סוסים ופרות, אך הוא אינו מוקף בגדר או חומה ואין שומר בכניסה. זאת הפעם הראשונה שכרסם בי חשש שאולי טעיתי להביא את ילדי לעבודת השדה ואולי אף סיכנתי אותם. ביקשתי ממזכירת בית הספר, אינפורמנטית שלי, להיות עירנית ו"לשים עין" על הילדים.
כיוון שאנחנו המשפחה הישראלית היחידה המתגוררת בעיירה, כל מפגש עם ישראלים אחרים דורש מאמץ ונסיעה ארוכה. אך בימי המלחמה חיפשתי אותם, חיפשתי שותפים לאבל. הקהילה הבהאית, על אף תמיכתה, לא יכלה להציע לי את תחושת הזהות והגורל המשותף שאחז בכולנו. כשחברותי הישראליות הופתעו מהאדישות וההתעלמות של חברות, חברים, קולגות, בני משפחה ואפילו בני זוג אירים כלפי הזוועות. "עדיף שישתקו". חזרתי ואמרתי. העדפתי את האדישות על פני האלימות שהופנתה אלינו.
יום לאחר הטבח, העיירה הקטנה שלנו התמלאה כולה בדגלי פלסטין ובשלטים כנגד ישראל. קבוצה קבועה של פעילים חברתיים החלו לקיים הפגנות שבועיות, חלקם עם שלטים התומכים במעשי חמאס וקוראים להשמדת מדינת ישראל. הפסקתי לנסוע למרכז העיירה, צמצמתי מגע, צמצמתי נוכחות. אולי הייתי צריכה ללמד את הילדים קצת פרסית? בפורום של העיירה בפייסבוק, זוהיתי כישראלית בעקבות תגובה שלי לדיון, דבר שגרר קללות ותגובות אלימות. כישראלית עברתי דה-הומניזצה, הילדים שלי ואני מבחינתם היא מטרה לגיטימית לשחרור פלסטין.
בשדה האקדמי הדברים היו מייאשים ואלימים לא פחות. שבועיים לתוך המלחמה כשבישראל מסננים עפר בכדי לאתר חלקי גופות; חוקרים וחוקרות מאוניברסיטאות שונות באירלנד, חלקם אנשים שהכרתי באופן אישי, חתמו על עצומה הקוראת לחרם אקדמי על מוסדות אקדמאים ישראלים וקריאה להפסקת שיתופי פעולה עם חוקרים וחוקרות ישראלים. במכתב, שהתעלם לחלוטין מהטבח שביצע חמאס, מצאתי סילופים היסטוריים ושל האירועים שהתרחשו, ולמעשה הם מיצבו את מחבלי חמאס כפעילי חופש, ואת הזוועות שביצעו כפעילות מחאה לגיטימיות.
בגידת האנתרופולוגים! , חשבתי לעצמי. חוקרים וחוקרות מובילים, שדרך העבודה שלהם למדתי על השדה שלי, איבדו לתפסתי את יכולת החשיבה הביקורתית, הבנת מורכבות, הכלה של מגוון נרטיבים, וסרבו לקבל עובדות בסיסיות. נדמה היה שהמושג דה-קולוניזציה עבר התעללות ובעיקר חשף את בורותם של אירופאים המביעים דעות נחרצות על אזור גיאוגרפי שהם מעולם לא היו בו, או דוברים את השפה "הילידית". "אתה מבין, הם מחרימים אותי בגלל שאני ישראלית, אבל הם יהיו מוכנים לשתף איתי פעולה כאיראנית" אמרתי לחוקר אירי שעבדתי איתו, תוך ניסיון לתמרן את סקאלת הזהויות שלי.
הבהאים הם פציפיסטיים, אוהבי אדם ומלאי תקווה. ואני קינאתי בהם. כל פעם שהם שאלו כיצד הם יכולים לסייע השבתי: "אני זקוקה לתקווה". איבדתי אמון בשכנים שלי, בהורי הילדים בבית הספר, בהנהגה האירית, איבדתי אמון באירים בכלל. חשתי עוינות מהשדה, אבל גם חשתי עוינות לשדה. הדאגה לחברים ולבני המשפחה הפכה להיות דאגה שמופנית כלפינו, כמשפחה ישראלית באירלנד.
"מרגישים את האנטישמיות"? נשאלתי פעמים רבות.
"אולי תחזרו?" נאמר לי.
הרגעתי את כולם, אך למעשה אנטישמיות פנים רבות לה. ובאירלנד, למרות הניסיון לטשטש, האנטישמיות קיימת ונוכחת במקומות רבים ובחסות ההפגנות נגד ישראל היא בוטה יותר מבעבר, והיא בעיקר אינה מבחינה בין ביקורת לגיטימית על פעולותיה של ממשלת ישראל, לבין הפניית אצבע מאשימה כלפי כלל היהודים/ ישראלים באשר הםשיתפתי את חברי ואנשי הקהילה הבהאית בחוויות של פחד וחשש מפגיעה, שכבר היו לה תקדימים באזורים אחרים באי. הם הופתעו לשמוע על חוויות אלו. כבהאים הם מיעוט דתי במדינה קתולית, אבל הם קודם כל אירים, עם מבטא אירי ועם אחיזה בתרבות האירית. אני לעומת זאת, מהגרת, זרה, לא שייכת, וגם לא רצויה.
בחצי השנה האחרונה, לצד ההפגנות נגד ישראל, התחילו במקביל גם הפגנות כנגד מדיניות ההגירה המתירנית, של ממשלת אירלנד. "אירלנד מלאה!" הם זועקים. פעילים אלו, המזוהים בעיקר עם מפלגות הימין, צופים בשינוי הדמוגרפי המשתנה במדינה כנגד עיניהם ומנסים להיאחז בכל סממן אירי. בסרטונים רבים ברשתות החברתיות רואים פעילים מסירים דגלי פלסטין, ודורשים להניף את דגל אירלנד בגאווה. לא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן.
במפגשים ובפעילויות של הבהאים נהוג שכל אחד מהמשתתפים מקריא תפילה בתורו. הבחירה היא חופשית והפתילה יכולה להיות בכל שפה או מכל מקור. מאז המלחמה אני מקריאה את אותה תפילה בעברית- "תפילה למען החזרת החטופים". אני מזכירה לכולם ולי, שהמלחמה עדיין ממשיכה, שאני כאן והם עדיין שם.