"> מותר לחגוג? "חגיגת" הספרים בכנס האגודה האנתרופולוגית הישראלית ה-52 – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מותר לחגוג? "חגיגת" הספרים בכנס האגודה האנתרופולוגית הישראלית ה-52

בכל שנה מתקיים בכנס האנתרופולוגי מושב הנקרא- "חגיגת ספרים". במושב זה סוקרים את הספרים האנתרופולוגיים שיצאו לאור בשנה האחרונים ושומעים מכותביהם. השנה, המושב יאורגן על ידי בחברת האדם ויתקיים באופן שונה, שכן אין ספק שמורכב להוציא לאור ספר בצל המלחמה. על כן, במושב הפעם, גדי ניסים, יעלה להב רז, גדעון אלעזר, ליאה טרגין זלר, עינת בר-אור כהן ונתליה גוטקובסקי ידברו לא רק על הספרים, אלא גם על המורכבות של פרסום ספר בעת הזו.

קצת ממה שעומד להיות בכנס:

גדי ניסים ידבר על הספר "חכמה לשלמה: מבטים אנתרופולוגיים על תמורות בתרבות בישראל- מבחר מאמרים". גדי ניסים לקח חלק בעריכת הספר, הכולל שישה עשר מאמרים מאת שלמה דשן ז"ל, מקובצים בחמישה שערים שכל אחד מהם מתמקד בנושא אחר ביצירתו. בפתח הספר שתי הקדמות כלליות – אקדמית (מאת גדי נסים) ורקע אישי מרתק על חייו של דשן, אותו כתב בנו, עזרי דשן. בנוסף, בפתח כל אחד מהשערים מופיעה הקדמה קצרה של טובי החוקרים העכשויים בתחום.

גדי ניסים סיפר שהספר "נולד" מיד לאחר פטירתו של דשן, במרץ 2020. בעקבות פוסט לזכרו בבחברת אדם: "יצר איתי קשר בנו של שלמה, עזרי דשן. הוא סיפר על רצון המשפחה לשמר ולהנגיש את יצירתו הענפה. עזרי עשה עבודה מקיפה של איתור הכתבים והמרתם לפורמט דיגיטלי אחיד, ונותר לחשוב כיצד הפרויקט אמור להתפרסם. הקמנו וועדת עורכים שכללה את משה שוקד, ניסן רובין, נסים לאון, רחל ורצברגר ואנוכי; והחלטנו על אסופה קצרה יחסית. יחד עם זאת, צירפנו בסוף הספר ביבליוגרפיה מלאה לאלה שחפצו להמשיך ולהעמיק בכתביו."

יעלה להב רז תדבר על ספרה (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון), שפורסם בהוצאת Routledge ועונה על שאלות אלו ואחרות. הספר, Israeli Masculinity, Sex Work, and Consumerism: Heteronormativity and Sexual Repertoires, עוסק בצריכת שירותי מין של גברים ישראלים במרחב המקוון, כעדשה פרשנית לבחינת מוטיבים של גבריות ישראלית ואופן ביטויים בתעשיית המין. להב רז סיפרה: "הספר נכתב מן הסתם עוד הרבה לפני המלחמה אך יצא לאור שבוע לאחר תחילתה. איזה תזמון נוראי. מה שאמור היה להיות רגע שיא בתהליך העבודה הפך לתפל ומיותר. במשך כמעט חודש "החבאתי" את קיומו, אפילו מעצמי וגם כשהגיעו העותקים הפיזיים מההוצאה, הם נותרו מיותמים בארגז. לירון שני, שידע על דבר הוצאתו של הספר עודד אותי לפרסמו. לא הייתי מסוגלת. לא רק בגלל שזה נראה לא ראוי לחגוג אלא שהרגשתי שנושא הספר הפך אף נפיץ עוד יותר. 

לדבר עכשיו על גבריות ישראלית ולהאיר את החוליים שלה? לחשוף אותה בערוותה? כעת, כשכולנו "מאוחדים וביחד ננצח"? אבל אנחנו חודשיים וחצי לתוך המלחמה וכן, אני אוזרת אומץ ומציעה לכן.ם לקרוא את הספר שאמנם לא עוסק כלל במלחמה אך אולי יש ביכולתו להאיר ממדים של גבריות ישראלית כל כך דומיננטית בחיינו בחודשיים וחצי האלו. כיצד אנחנו מתמודדים עם תחושת הפסד והשפלה גברית/לאומית, ולמולה כיצד אנחנו בוחרים להשיב את הכבוד הגברי/לאומי האבוד? כיצד מערכת היחסים העדינה בין הפרט לקולקטיב מתווה מתי תרומה לכלל והקרבה היא מעשה של פראייריות ומתי היא מועלית על נס? מי הם אוכלי חינם והאם בשוך הקרבות האחדות המלאכותית הזו תתפורר? כיצד מייצרים סולידריות קהילתית, מי נכלל בגבולות הקולקטיב ואי לכך זכאי לאמפתיה? מתי אנחנו מוכנים להכיר בכאב של האחר ומתי אזכור הכאב הזה זוכה מיד לביטול ולהתגוננות קורבנית? עם כל הצניעות והזהירות המתבקשת, אני מקווה שעל השאלות הללו, הספר נותן מענה ראוי."

גדעון אלעזר יספר על ספרו "Christian Missionaries, Ethnicity and State Control in Globalized Yunnan". השאלה העומדת בבסיסו של הספר הזה היא מדוע נוצר פער בין הרטוריקה הרשמית של המדינה האוסרת כל פעילות מסיונרית זרה והמצב בפועל בו אלפי מיסיונרים חיים ופועלים בסין? טענתו המרכזית של הספר היא כי בנסיבות של עידן הרפורמות, נוצרה התאמה מסוימת בין "פרויקט התירבות" הקומוניסטי והנוצרי, פרויקטים שעד כה נתפסו כמנוגדים זה לזה והביאו לכך שהשלטונות ביונאן מתייחסים לתופעה המיסיונרית בסובלנות יחסית. התאמה זו נוגעת לנושאים כמו תרבות וזהות אתנית, כלכלה ושוק חופשי והיחס לבעיות החברתיות הרבות של מחוז יונאן של העידן הגלובלי ופירוקה של מדינת הרווחה. טענתי היא שבתחומים אלה משחקים המיסיונרים תפקיד משמעותי בקידום שילובם של המיעוטים במערכת הסינית.

אלעזר מספר שבמקביל, זהותה הטרנס-אתנית והבינלאומית של הנצרות האוונגליסטית מהווה אבן שואבת למיעוטים המעונינים לאתגר את מיקומם הפריפריאלי בחברה הסינית. לבסוף,  סובלנותה של המדינה כלפי מיסיונרים והתפשטות הנצרות מוסברת גם לאור מודעותם של המיסיונרים לגבולות הפעולה הלגיטימיים מבחינת הרשויות ופעילותם בהתאם. לקראת סוף הספר אני מתייחס גם לתנועה שחלה בשנים האחרונות בגבולות בלתי נראים אלה נעו תחת שלטונו של שי ג'ינפינג ובעתידן של יחסי דת ומדינה בסין. 

ליאה טרגין זלר תספר על ספרה החדש – "The State of Desire" שעוסק באופן שבו הקהילה היהודית האורתודוקסית בישראל מפרשת ומעצבת מחדש דילמות סביב שימוש באמצעי מניעה וניהול ילודה, תחת שינויי מדיניות ופוליטיקה לאומית. בראיון לבחברת האדם היא סיפרה: "בתחילת שנות האלפיים נעשו מספר שינויי מדיניות שנועדו להפחית את כמות הילודה בחברה החרדית, וזה משפיע גם על השיח וגם על ההתנהלות בפועל. התחלתי לראיין נשים חרדיות, זוגות, רופאים, רבנים, יועצות הלכה וכן הלאה. בהתחלה היו קולגות שצחקו עליי. הם אמרו לי – 'את רוצה לחקור אמצעי מניעה אצל זוגות חרדים? את הולכת לכתוב את הדוקטורט הקצר ביותר בהיסטוריה'. אנשים הניחו שכל החרדיות יולדות בלי הפסקה ושאין להן שום שיקולים אישיים, חברתיים ופוליטיים סביב זה. אבל אני מודה שהציניות והביקורת ששמעתי על נשים חרדיות שרק 'יולדות מלא ילדים בלי לחשוב ובלי לעצור' – הייתה עבורי הנחת מוצא מעניינת שהאירה את הפער הגדול בין התדמית של החרדים לבין הקשיים והמציאות המורכבת יותר שראיתי בשדה. אז מסתבר שאפשר לכתוב ספר שלם גם אם בהתחלה צוחקים עלייך".

עינת בר-אור כהן תדבר על ספרה החדש Awakening a Living World on a Kūṭiyāṭṭam Stage. הספר, אשר פורסם בהוצאת SUNY, סוקר את הקוטייאטם שהוא צורה עתיקה ומסורתית של תיאטרון-טכס שמעלה מחזות סנסקריט מימי הביניים בקרלה, הודו. לאורך הדורות האחריות על הקוטייאטם עברה בירושה בקרב שתי משפחות מטרילינאריות של "עוזרי מקדש". משפחה אחת הכשירה את השחקנים, והשנייה את המתופפים, השחקניות ואומני האיפור. עד כמה שידוע לי, זהו התיאטרון המסורתי היחיד בעולם שבו נשים וגברים משחקים ביחד. כיום, גם בני משפחות אחרות לומדים את האומנות ומופיעים מחוץ למקדשים. אבל במקדשים, כאשר קוטייאטם מועלה כ"קורבן עיניים" במטרה למלא בקשה, רק בני ובנות שתי המשפחות המסורתיות מורשים לשחק.

עינת בר-אור כהן סיפרה על נושא הספר: הופעת קוטייאטם היא מורכבת מאוד, מתוחכמת ועמוסה ברבדים. העלאת מערכה אחת מתוך מחזה יכולה לקחת עד 28 לילות, שעות רבות בכל יום. קוטייאטם יוצרת עולם שבו אלים, שדים וגיבורים מיסטיים מתעוררים לחיים. מנקודת מבט אנתרופולוגית הספר מברר כיצד קוטייאטם מגייס דינאמיקות תרבותיות, שאומצו מתוך טכסי מקדש ומסורות תיאטרון, על מנת לבטל את ההבחנה הברורה בין עולם היומיום ובין העולם שמתעורר על הבמה, תוך כדי בריאת מציאות חדשה שגם הקהל מובל לתוכה.  

נתליה גוטקובסקי תדבר על ספרה "Struggling for Time- Environmental Governance and Agrarian Resistance in Israel/Palestine" שיצא לאור בהוצאת stanford university press (כותרת הספר בתרגום חופשי לעברית: נאבקים על הזמן: משילות סביבתית והתנגדות חקלאית בישראל\פלסטין). הספר בוחן כיצד הזמן משמש ככלי שליטה עבור המדינה בה בעת שחקלאים ואגרונומים פלסטינים אזרחי ישראל משתמשים בו ככלי להתנגדות יומיומית. גוטקובסקי נעה בין שדות חקלאיים לשדות המדיניות ובאמצעותם בוחנת כיצד פקידי מדינה, אגרונומים, מתכננים, חקלאים ואנשי סביבה משתמשים בזמן ככלי לסוכנות ופעולה קולקטיבית. באמצעות בחינת סוגיות מגוונות ובהן פיתוח בר קיימא לסהל אל-בטוף\בקעת בית נטופה, המהפכה בחקלאות שמן הזית המקומי, התפתחות הרגולציה על שנת השמיטה והתמודדותם של אגרונומים פלסטינים אזרחי ישראל עם עבודה בממסד החקלאי משנות המשטר הצבאי ועד היום, גוטקובסקי מראה שהחקלאות הפלסטינית בישראל משמשת כאתר המאפשר למדינה להתיישב בזמן וליישב קונפליקטים בזמן.

טענת הספר מבוססת על ייצורם ההדדי של מרחב וזמן. כך, גוטקובסקי טוענת כי אומת מתיישבים מוכרחה לא רק ליישב את המרחב אלא גם להתיישב בזמן הילידי וליישב קונפליקטים בין צורות הזמן כדי להצדיק את הפרויקט החברתי-מדינתי. היא מראה כי התיישבות בזמן מתרחשת באמצעות חקלאות נופית, וחקלאות בת קיימא, מדע וטכנולוגיה, וטכניקות בירוקרטיות של משיכת זמן. על ידי הפניית נקודת המבט המחקרית על ישראל\פלסטין מסוגיית המרחב לסוגיית הזמן, הספר שופך אור על האופנים בהם כוח ואי שוויון מתופעלים באמצעות זמן בסביבה החקלאית ומציע מסגרת עכשווית ומקומית להבנת סוגיות גלובליות נרחבות של פיתוח בר קיימא בחקלאות, פוליטיקה של תפיסת משאבים וקרקעות לחקלאות. לבסוף, הספר מראה כיצד פוליטיקה של זמן הולכת ותופסת מקום משמעותי ככל שחברות ומדינות מתמודדות עם אי הודאות של שינוי האקלים.

פירוט מעמיק על הספרים, על כתיבתם, ועל הוצאתם לאור בצל המלחמה- ניתן לשמוע במושב בכנס האגודה האנתרופולוגית. ממליצים לכולם להגיע. 

לקריאה נוספת על הכנס: