ברכות לעינת בר-און כהן על פרסום ספרה החדש Awakening a Living World on a Kūṭiyāṭṭam Stage!
הספר, אשר פורסם בהוצאת SUNY, סוקר את הקוטייאטם שהוא צורה עתיקה ומסורתית של תיאטרון-טכס שמעלה מחזות סנסקריט מימי הביניים בקרלה, הודו. לאורך הדורות האחריות על הקוטייאטם עברה בירושה בקרב שתי משפחות מטרילינאריות של "עוזרי מקדש". משפחה אחת הכשירה את השחקנים, והשנייה את המתופפים, השחקניות ואומני האיפור. עד כמה שידוע לי, זהו התיאטרון המסורתי היחיד בעולם שבו נשים וגברים משחקים ביחד. כיום, גם בני משפחות אחרות לומדים את האומנות ומופיעים מחוץ למקדשים. אבל במקדשים, כאשר קוטייאטם מועלה כ"קורבן עיניים" במטרה למלא בקשה, רק בני ובנות שתי המשפחות המסורתיות מורשים לשחק.
בתמונה הראשית: הבמה כשעליה שחקן ושחקנית.
הופעת קוטייאטם היא מורכבת מאוד, מתוחכמת ועמוסה ברבדים. העלאת מערכה אחת מתוך מחזה יכולה לקחת עד 28 לילות, שעות רבות בכל יום. קוטייאטם יוצרת עולם שבו אלים, שדים וגיבורים מיסטיים מתעוררים לחיים. מנקודת מבט אנתרופולוגית הספר מברר כיצד קוטייאטם מגייס דינאמיקות תרבותיות, שאומצו מתוך טכסי מקדש ומסורות תיאטרון, על מנת לבטל את ההבחנה הברורה בין עולם היומיום ובין העולם שמתעורר על הבמה, תוך כדי בריאת מציאות חדשה שגם הקהל מובל לתוכה.
ההופעות נערכות במבנה מיוחד שנקרא קוטמבלם. על הבמה מוצבת מנורה בעלת שלושה פתילים, וזו ממקדת את המבט על השחקנים והקהל כאחד. השחקנים אינם מחקים התנהגות יומיומית, ואפילו אינם מדברים, אלא מילות המחזה מוצגות במחוות מודרה הכוללים שפה שלמה, וכן בשירה ליטורגית. הפנים של השחקנים מכוסים לחלוטין באיפור בצבעים עזים, מעין מסכות איפור, ולאורך כל השעות הארוכות קולות שלושה תופים ומצלתיים ממלאים את החלל. כל אלה מפיחים חיים בסיפורים מהאפוסים ההודיים הרמאיינה והמבהרטה. השחקנים מחליפים דמויות באופן תדיר, פעם הם הנומן האל-קוף, ופעם סיטה, היפה בנשים, ןאז הופכים לנוצה שמנהלת ויכוח עם השיער של סיטה לברר מי היפה משתיהן, אך השחקנים אינם מחליפים תלבושות, ומלבד שרפרף אין על הבמה עזרים או תפאורה.
ניתוח הכלים התרבותיים שנבחרו לפעול בקוטייאטם מעלה מציאות שנמנעת באופן פעיל מסמלים ומייצוגים. התיאטרון מאמץ דינמיקות ששוברות דואליות, וכך, את הגבולות בין אלים לבין בני אדם, בין גיבורי האפוס לבין הקהל בקוטמבלם. חזרות אינסופיות ממלאות את הבמה, כל משפט מופיע במחוות מודרה, במשחק, בשירה, כל משפט יכול לחזור על עצמו עד חמש פעמים ברצף במופעים שונים, ושוב למחרת. גופניות אינטנסיבית של השחקנים ותנועות חדות של שרירי הפנים ובמיוחד של העיניים והגבות, יחד עם מקצבי התיפוף מסחררים את העולם ומובילים למעמקים חבויים.
אחד הפרקים מציג את הצ'וטלאקוטו, טכס מיוחד, שלא התקיים במשך 150 שנים, אך נערך שוב פעמיים בשנים האחרונות. שחקנית מציגה לאורך ששה ימים את חייו של האל השובב קרישנה בשטח שריפת מתים בתוך מתחם של משפחת ברהמין שנפטר. הצ'וטלאקוטו נערך אך ורק עבור ברהמין שעמד במהלך חייו במרכז טכס מרכזי שנקרא אגניצ'יינה. טכס ודי שכולל בניית מבנה גדול ושרפתו. שלושה אלמנטים כרוכים בטכס: אותו ברהמין, האש המקודשת, ואשתו. אחרי מותו האש, שנשמרה לאורך כל חייו בחדר האש, שרפה את גופתו וכבתה. כך שמכל השלישיה הזאת נשארה רק האלמנה. היא יושבת בפתח חדר האש וצופה בזמן שהשחקנית מציגה את חיי קירשנה. על ידי סיפור מעלליו של האל ששובר את כל המוסכמות והחוקים, האלמנה מופרדת מהברהמין ומהאש.
סוג חדש של מציאות חיה צפה ועולה, מציאות שכוללת בתוכה את כל מי שנוכח בהצגה: אלים, שדים, בני אדם, בעלי חיים, וחפצים. כולם יחד עם האומנים והקהל ואולי אפילו העולם כולו.