כשמדינה מהגרת לענן
מה ההשלכות החברתיות של חוות שרתים? ומה המשמעות שהמדינה מאחסנת את כל הנתונים שלה ב׳ענן׳ של חברות פרטיות? מאמר של דן קוטליאר (אוניברסיטת חיפה) ואלכס גקר (אוניברסיטת אמסטרדם) שפורסם בכתב העת Information, Communication & Society מנתח את נימבוס – פרויקט ענק להעברת כל התשתית החישובית של המדינה 'לענן', בו זכו חברות אמזון וגוגל ב-2020. קוטליאר וגקר מנתחים באופן ביקורתי את ארבעת היבטים של נימבוס, מצביעים על הנחות היסוד העומדות מאחורי הפרויקט ומראים את ההשלכות שלו על החברה, על יחסינו עם המדינה ועל יחסי הכוחות בין המדינה לבין תאגידי הענק:
צילום: imgix
במאמרה הקלאסי, סוזן ליי סטאר (1999) קראה למדענים חברתיים לחקור את 'הדברים המשעממים' בחיים, כמו גשרים, תעלות ביוב ורכיבי תשתית אחרים הנעלמים באפרוריותם ברקע, אך מאפשרים את קיום החיים המודרניים. זה הוביל למה שמכונה המפנה התשתיתי במחקר החברתי, המתמקד בתשתיות הבלתי נראות, חומריות וחברתיות, העומדות בבסיס חיינו. דבר לא מתאים למפנה זה יותר מהאובייקט במרכזו של מחקרנו – מרכזי נתונים (או "חוות שרתים") – data centers. מבני ענק מבטון, ברזל ופלסטיק הנבנים על מנת להכיל את שרתי המחשב, הכבלים והציוד הנלווה הדרוש לניתוב תעבורה, ניתוח נתונים והגשת תוכן לחברות אינטרנט ומשתמשים. זהו הביטוי החומרי-הארצי של "הענן" עליו רץ האינסטגרם, הווטסאפ או הדרופבוקס שלכן. מרכזי נתונים ממוקמים במיקומים אסטרטגיים, מבטיחים לשפר את מהירויות החיבור (lag), נגישות ובטיחות הדאטה, דרישות סביבתיות, ועוד. לאחר שהוקמו, הם ברובם נסתרים מעין. מבחוץ, הם משעממים ביותר.
מאמרנו מתמקד בשישה מרכזי נתונים משעממים כאלה, שנבנו לאחרונה בישראל, כחלק מ"פרוייקט נימבוס" – מכרז בשווי 1.2B$ של ממשלת ישראל שיועד להעביר את כל התשתית החישובית של המדינה 'לענן', בו זכו אמזון (AWS) וגוגל (GCP) ב-2020. במסגרת זכייתן במכרז, כל חברה נדרשה להקים שלושה מרכזי נתונים, אליהם ממשלת ישראל מצפה להעביר את 'מדינת ישראל כולה'. הממשלה, המגזר הציבורי, צה”ל ועוד – עתידים לעבור אל 'העננים' החדשים ועסקים פרטיים גדולים כמו בנקים, חברות ביטוח, חברות טכנולוגיה ועוד אמורים ללכת בעקבותיהם. פרויקט נימבוס הוא מפרויקטי תשתיות המידע הגדולים והנרחבים שידעה המדינה, והיומרה "להעביר" מדינה שלמה לענן תאגידי מהווה תקדים ייחודי המעורר שאלות בנוגע ליחסי הכוח המשתנים כיום בין המדינה לחברות הטכנולוגיה הגדולות, כמו גם לגבי הקשר המשתנה בין המדינה לאזרחיה. בהתבסס על ניתוח תמטי של מסמכים ממשלתיים ותאגידיים, דו"חות טכניים, פרסומים ציבוריים וחומרים מקוונים אודות נימבוס, מאמרנו בוחן את המשמעויות החברתיות של הענניזציה של המדינה – the cloudification of the state. המאמר מתמקד בארבעה היבטים של נימבוס – אידיאולוגיית ענן, אפיסטמולוגיית ענן, פלטפורמות ענן, ו-AI בענן.
אידיאולוגיית ענן
ראשית, העברת המדינה לענן כרוכה בהפרטה רחבה ועמוקה של היבטים רבים ושונים הנוגעים לנתוני המדינה – אחסון הדאטה, כוח המחשוב לניתוח הדאטה, הגנת הדאטה, כלי ניתוח הדאטה ועוד – עוברים לידיהן של הענקיות מעמק הסיליקון. כך, המדינה מאצילה את אחריותה לגבי נתוני האזרחים לידי תאגידי ענק, ומכתיבה מחדש את יחסי הכוח בין המדינה לענקי הטכנולוגיה האמריקאים – "הביג-טק" – כמו גם בין המדינה לאזרחיה. במאמר אנו מראים כיצד בא לידי ביטוי מה שמכונה "מודל האחריות" של הענן – הסדר לפיו ארגונים מחליפים את תשתיות המידע המקומיות שלהם ב"מכונות וירטואליות" זולות יותר תחת סמכותן של חברות גדולות בהרבה, ובתוך כך מאצילים אחריויות שונות לחברות הענק. בעוד "שמודל האחריות" מתייחס בדרך כלל ליחסים בין גופים פרטיים (לעיתים קרובות בין סטארט-אפים לענקיות הטכנולוגיה), עם נימבוס, מה שמואצל הוא האחריות של המדינה כלפי נתוני אזרחיה. זאת ועוד, תוך ניתוח הדרכות הענן שניתנו לעובדי מדינה והמסמכים שליוו אותה, אנו מראים כי השיח בין חברות הטכנולוגיה לעובדי המדינה מדמיין מחדש את המדינה כגוף פרטי, חדשני הסובב סביב מקסום 'רווחים' תוך מזעור אחריות המדינה לאזרחיה. אם כן, אידיאולוגית הענן היא אידיאולוגיה ניאוליברלית המתייחסת למדינה ומשרדיה כאל אגד חברות הזנק שאמור לשאוף ל'זריזות', 'גמישות' (agility) ורווח, ולא כגופים ממשלתיים שאמורים לשאוף לרווחת אזרחיהם.
אפיסטמולוגיית של הענן
עם נימבוס, כל משרד ממשלתי אמור לבנות את מסד הנתונים שלו מחדש כדי להתאימו ל"ארכיטקטורת הענן" של גוגל או אמזון. נכון להיום, רוב הנתונים של ישראל מאוחסנים on premise – בתשתיות חישוביות מקומיות ומוחשיות (שרתים, כוננים קשיחים, מעבדים, ציוד רשת ועוד) הממוקמות בחדרי מחשבים וחוות שרתים. חלק מנתוני המדינה מאוחסנים כבר היום "בענן" אך ללא מבנה אחיד ואצל מגוון ספקי ענן. בהתאם, אחת המטרות המוצהרות של נימבוס, המוזכרות לעתים קרובות במסמכי המדינה, היא סטנדרטיזציה – ארגון נתוני המדינה על פי מבנה נתונים אחיד. מכרז נימבוס מבטיח כי סטנדרטיזציה כזו תוביל לניהול מידע "יעילה" וחסכונית יותר, תקשורת טובה יותר בין זרועות המדינה השונות, ועוד. עם זאת, סטנדרטיזציה מגיעה עם מחיר, והיא מהווה הפעלה של כוח (Busch 2011). הרי, במסגרתה, מידע מותאם למערכות אפיסטמיות חיצוניות, קיימות מראש, ולעיתים קרובות אוניברסליות. במקרה זה, הנתונים הממשלתיים המקומיים, המגוונים והלא מאורגנים, עוברים סטנדרטיזציה על פי המבנים האפיסטמיים של ענקיות הטכנולוגיה, ולאור תרבויות אפיסטמיות (תרבויות ידע) (Knorr-Cetina, 1999) של עמק הסיליקון.
בהתאם, כדי להגר לענן, כל משרד ממשלתי חייב לפתח באופן עצמאי ידע, כלים, מיומנויות ומבנים ארגוניים חדשים כדי להתיישר עם המבנה האפיסטמי ו"ההגיון הענני" של ענקיות הטכנולוגיה. המאמץ הזה מתורגם כמעט בהכרח לתלות חריפה של המדינה בענקיות הטכנולוגיה. אחרי הכל, כפי שטענו (2009) Lampland ו-Leigh-Star , סטנדרטיזציה מובילה לעתים קרובות ל"functional irreversibility" – החזרת נתוני המדינה לידיה ופירוק הסטנדרטים הארגוניים והחומרים שנבנו סביב המעבר הענן צפויים להיות יקרים ומורכבים מאוד, והם אינם סבירים. המדינה לא תוכל לשוב בקלות לניהול עצמי של תשתיותיה, אלא אם תבצע השקעות עצומות בבנייה מחדש של תשתיות פיזיות, אפיסטמיות וארגוניות רבות ושונות. כלומר, המעבר לענן כרוך בהתאמת הידע המקומיות למבנים האפיסטמיים של עמק הסיליקון, והתאמה זו כרוכה בתלות חריפה וכמעט בלתי הפיכה באותן חברות.
פלטפורמות ענן – Data Center as a Service) DCaaS)
בהמשך, אנו מצביעים על טיבה של אותה תלות בחברות הטכנולוגיה, הסובבת סביב המודל הכלכלי המניע את המעבר לענן, אותו אנו מכנים Data Center as a Service -DCaaS . מודל זה מבוסס על המודל המוכר של SaaS – Software as a service – היכולת לשכור תוכנה באופן מקוון, על גבי ענן – אך הוא מאפשר ללקוחות הענן לשכור מענקיות הטכנולוגיה לא רק תוכנה, אלא גם אחסון, תשתית, משאבי מחשוב ועוד. ואכן, עם DCaaS, כל משרד ממשלתי אמור לשכור באופן עצמאי גישה לשרתים, לרשת, לאחסון, לפלטפורמה, לתוכנה ולמשאבי המחשוב שבבעלות ספקי הענן. המשרדים מחוייבים מדי חודש, בדולרים.
DCaaS מפוצל בפועל לרמות שונות של 'שירות' (service): תשתית כשירות (IaaS) – המאפשרת השכרה של 'מכונות וירטואליות' – כוח אחסון ומחשוב ממפעיל הענן; פלטפורמה כשירות (PaaS) – השכרה של מכונות וירטואליות עם מערכות הפעלה, שרתי אינטרנט או תוכנות ביניים אחרות; ותוכנה כשירות (SaaS) המציעה מגוון רחב של תוכנות ספציפיות הנגישות דרך ממשק הענן. כפי שמוסבר שוב ושוב במסמכים ובמפגשי ההדרכה של נימבוס, כל רמה מאצילה יותר אחריות מהמדינה לספקי הענן. לדוגמה, עם IaaS, המדינה מעבירה לגוגל או אמזון רק את ההרכבה, הניהול, התחזוקה והאבטחה של התשתית החישובית שלה, אבל עם PaaS ובמיוחד SaaS – שמשמעותן שימוש בתוכנות ובפלטפורמות בניהול ובתחזוקת חברות הענן – יותר ויותר היבטים מבוססי נתונים של המדינה מואצלים לענקיות הטכנולוגיה.
בהתאם, ה-DcaaSization של המדינה גורר גם מאמצים מובהקים להפוך את שירותי המדינה השונים ל'שירותים מנוהלים' (managed services) – שירותים הנמצאים באחריות אימפריות הענן. למעשה, על פי 'אסטרטגיית הענן' של ישראל, פקידי מדינה צריכים תמיד להעדיף פתרונות SaaS על פני פתרונות מקומיים שיפותחו במשרדי המדינה השונים. כתוצאה מכך, "מאחורי הקלעים הטכנולוגי" של המדינה נמסר לידי ענקיות הטכנולוגיה, ועובדי המדינה אמורים ללמוד להשלים עם חוסר הידיעה לגבי מה שמתרחש באותם אחורי קלעים. למשל, במקרה של יישומים עתירי נתונים (כמו מערכות זיהוי פנים, או זיהוי רגש), 'מאחורי קלעים' כאלה עשויים לכלול סוגיות הנוגעות לפרטיות, הטיות בנתונים, טביעת הרגל הפחמנית של הפעלת יישומים כאלה ואחרים, ועוד. ויתור על אחריותה של המדינה כלפי 'מאחורי הקלעים' שלה מניח שענקיות הטכנולוגיה ינהלו אותם טוב יותר מהמדינה עצמה, גם אם האינטרסים של אותן חברות עלולים להיות שונים בתכלית מהאינטרסים של המדינה ואזרחיה.
הפצת כלי AI בענן
לבסוף, אנו מראים כי המעבר לענן מתורגם גם להפצה ופופולריזציה של כלי AI המשמשים לעיבוד נתונים מתקדם, שבעבר היו זמינים רק לגופי מדינה ספציפיים ביותר (בעיקר במערכת הביטחון). כלים כאלה עשויים לפתוח דרכים חדשות לניתוח, ראייה ופרשנות של נתוני אזרחים (ולא-אזרחים), ולמעשה, למעקב, שליטה ומיון יעילים יותר. בנוסף, אנו טוענים שאותם כלים-מבוססי ענן מביאים עמם ערכי עמק הסיליקון בולטים, כמו דאטה-איזם (Dataism – מילולית אידיאולוגית הנתונים – van Dijck 2014), ו׳טכנולוגיה כפיתרון׳ (technosolutionism – התפיסה שטכנולוגיה היא הפיתרון לכל בעיה, Morozov 2013), המוצאים את דרכם למסדרונות משרדי הממשלה ומעבר להם.
לבסוף, למרות שכלים כאלה ידועים כגורמים לנזקים אלגוריתמיים שונים, איננו מודעים לקורסי אתיקה הכלולים במפגשי ההכשרה של נימבוס, וגם לא ל"עובדי אתיקה" האחראים על טיפול בשימושי AI בעייתיים.
לסיכום, אנו דנים בהשלכות הרחבות של פרוייקט נימבוס ובאופן בו הוא מרחיב את יחסי הכוח (power imbalance) בין המדינה לתאגידי הטכנולוגיה ומטשטש את הקו בין תשתיות לפלטפורמות. אנחנו מצביעים עוד על ההקשר הסוציו-היסטורי בו התשתיות הטכנולוגיות הללו משתלבות, ודנים בהקשרים הפוליטיים – המקומיים והגלובליים הסובבים את מרכזי הנתונים המשעממים של נימבוס.