מאמרי אורח

אריך בראואר (1895-1942) היה הראשון מבין האנתרופולוגים הפרופסיונליים שפעלו באזורנו, אך הוא נשכח בתיקיה המאובקת של ההיסטוריה האנתרופולוגית המקומית. האנתרופולוגית אורית אבוהב, אשר חקרה את האנתרופולוגיה המקומית ואת מקומו של בראואר בה, כותבת על תערוכה חדשה המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל (פתוחה עד אוגוסט 2024), אותה אצרה רויטל חובב.

"דמיינו לכם גבר נמוך קומה בשנות השלושים לחייו הלוקה במום גופני בולט בגבו, בעל מראה אירופאי, לבוש בקיץ בירושלים של שנות השלושים (של המאה הקודמת) בחליפת שלושה חלקים הכוללת ז'ילה וז'קט, מסתובב בין בתי המידות בשכונת הבוכרים. הוא מחפש אינפורמנטים יוצאי בוכרה, יהודים יוצאי מזרח 'אקזוטיים' על מנת לערוך "חקירה בשיטה האתנולוגית". האיש הזה הוא אריך בראואר, חבר בתנועת נוער ציונית יונג יודה בברלין, שמימש את שאיפותיו הציוניות חלוציות ושילב אותן בחזונו המקצועי לתעד את חייהם קהילות יוצאי מזרח בארץ בארצות מוצאם. הוא קיבל תואר דוקטור לאתנולוגיה מאוניברסיטת לייפציג על מחקר של דת שבט ההררו בדרום אפריקה, המבוסס בלעדית על מקורות עיוניים. 

בשכונת הבוכרים, מתאכזב בראואר מהיעדר שיתוף הפעולה איתו. בתסכולו הוא כותב ביומנו כי אחד מתושבי השכונה אמר לו: "פרופסורים רבים שאלו אותי שאלות רבות, אבל לא היה טרחן כמוך…". בלית ברירה הוא פנה לעולים חדשים יוצאי תימן שהושבו בסילואן (כפר השילוח) לשוחח איתם על חייהם בארץ מוצאם, ומהם זכה לשיתוף פעולה. ילדים ומבוגרים ציירו ותארו לו מראה משחקי ילדים, צורת בית הכנסת, תהלוכות, כלים בחיי יומיום וחגים. בשובו לביתו, ברחוב אלפסי 32 ברחביה, הוא מתעד במשך שעות ארוכות את ששמעו אוזניו וראו עיניו בכתב זעיר במחברותיו השחורות וברישומים מפורטים העשויים בכישרון רב. לעיתים נוהג לצייר בצבעי מים סצנות מחיי יומיום בשכונה, בבית הכנסת, מראה כללי של הבית וחפצים בשימוש יומיומי. כשמצליח לגייס כסף מקרנות מחקר מהאוניברסיטה העברית, הוא גם רוכש מלבושים, מהודרים ויומיומיים, כלי בישול, קמיעות וכלים בשימוש דתי.

לעיתים מגיע עם מצלמה לא מאד משוכללת, ומצלם את מי שמסכים ומסכימה בצילומי פורטרט מזוויות שונות ומראה כללי, מודד ומאפיין צבעי שיער ועיני המרואיין. את אשר למד על חיי יהודי תימן בארץ מוצאם תיעד בספר יהודי תימן, שפורסם (רק) בגרמנית ב-1932.

לאחר מחקרו על התימנים, הקדיש מספר שנים ללמוד על חיי קהילות יהודים בכורדיסטן, מפי המרואיינים בארץ, "בטרם ייעלמו מסורותיהם המקוריות במגע עם עדות אחרות". הוא עמד על הצורך הדחוף לאסוף לשמר ולערוך מעין 'חפירות הצלה' אתנוגרפיות כדי לתעדם. "אני הכנסתי שיטה חדשה למדעי היהדות, ולמדתי את החובה לחקור את העם החי. וכל איש ואיש יודע שזו השעה האחרונה לאסוף את החומר ההולך וכלה". תרומתו למחקר על יהודי כורדיסטן פורסמה לאחר מותו בספרים בעברית ובאנגלית (בסיוע עמיתו וחברו רפאל פטאי) ובשנים האחרונות אף בטורקית.

הרקע האקדמי שבו התפתחו בראואר ואישיותו באו לידי ביטוי בעבודתו: הוא גדל על מסורת 'מדעי הגזע' של מרכז אירופה, וברוחה עשה אבחנה בין אנשים על פי מידותיהם, צבעיהם ומאפייניהם הביולוגיים. סגנון כתיבה ענייני ולא פואטי; מחקר דקדקני, שיטתי ומדויק. בתיאוריו ובעבודות הצילום והציור הרבות שהשאיר אחריו בידו הקלה בציור, ניכרים המבטים האוריינטליסטיים והרומנטיים. לשאלה לאיזו אסכולה משייך את עצמו ענה (בחוסר מודעות עצמית) כי הוא מתייחס לעובדות ולעובדות בלבד. זהותו כציוני וכמהגר תאמה את מושאי מחקרו בירושלים ליד הבית, אולם כאתנוגרפים אחרים בני דורו הוא התעלם מההקשר הפוליטי ומיחסי הכוח שלהם עם בני הקהילות שחקרו. מבטו לעבר המזרח עוצב על ידי מאבקו לחזור ל"אותנטיות של החיים היהודיים".

עבודתו עשויה היתה לתרום תרומה משמעותית לחומר האתנוגרפי הדל על חייהם של יהודי המזרח שהיגרו לירושלים, אלמלא היה מתעלם מההשלכות של המפגש הבין עדתי שחוו וממאפייני חייהם כמהגרים, ומותו בטרם עת. לדאבון לבו לא התקבל כחבר מן המנין באוניברסיטה העברית, היחידה בא"י. מנהיגיה לא השכילו להבין את רבגוניותו של מדע האתנולוגיה/אנתרופולוגיה החדש ואת שילוב התרבות, החברה והמאפיינים הפיזיים שהיא הציעה. למרות הצהרותיהם כי חשוב מאד ללמוד על עדות ישראל ולתעדן, מחקר קהילות המזרח לא עמד בראש מעייניהם. 

כסטודנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית זכיתי להכיר לעומק דרך מאמרים וספרים שבטים באפריקה ומושבים של יוצאי מזרח בישראל, אך חומריו החלוציים של בראואר ושל עמיתו ובן זמנו רפאל פטאי היו מחוץ לרשימות הביבליוגרפיות שנדרשתי להכיר בלימודי. רק כעבור שנים, במסגרת עבודת הדוקטורט על התפתחות האנתרופולוגיה בישראל, נתקלתי (כמעט באקראי, בחיפוש עיוור אחר פרסומים באנתרופולוגיה עד לשנות השבעים) בשני חלוצים אלה. סקרנותי הביאה אותי לבלוש אחר חומרים של בראואר שנמצאים בארכיונים – בספריה הלאומית, באוניברסיטה העברית ובמוזיאון ישראל. 

כך חשפתי שכבה של מחקר אתנוגרפי בארץ שנערך לפני קרוב למאה שנים, שהתכסתה בחול השכחה ונזנחה. אוצרת התערוכה, רויטל חובב ומוזיאון ישראל הכירו בחשיבות שבהצגת פעילותו ועושר הממצאים שהשאיר אחריו. נוסף על החפצים שאסף ויומני השדה שלו, גם צילומים מאתרים שונים בארץ מוצגים בתערוכה. ניתן להכתיר את בראואר כ'אנתרופולוג שנשכח', אך ריבוי החומר שהשאיר אחריו בעיזבונו איפשר להציג היום את דמותו כחלוץ מחקר אתנוגרפי על יהודי המזרח בארץ. כמו כן, ככל הידוע לי זו התערוכה הראשונה המוצגת במוזיאון ישראל שבמרכזה האתנוגרף, האוֹסֵף ולא האֹסֶף. היא מבוססת בלעדית על החומרים הנמצאים באוסף המוזיאון."

בתערוכה מוצגים חפצים שרכש מנחקריו, חלקם פריטים ייחודיים כגון מגלב להלקות בערב יום כיפורים, חיקוי מגן ברית מילה, נרתיק קמע, ומצויים יותר כגון רימנים לתורה, מלבושי אשה וגבר, נעליים וסנדלים. ייצוג נכבד מוקדש למחברות רישומי האוסף שנהל, רישומים שלו ושל הנחקרים המתארים סצינות מחיי יומיום ומחגים בעיקר מארצות המוצא, וכן צילומים מאתרים שונים בארץ. הקטלוג המרשים הנלווה לתערוכה כולל את מאמריהם של רויטל חובב האוצרת על האוסף והעבודה האתנוגרפית; עמוס מוריס-רייך על תצלומיו של בראואר על רקע שינויים בתפיסה האנתרופולוגית; מאמרה של אסתר מוצ'בסקי -שנפר על ה"אתנולוגיה של יהודי תימן" כמקור מחקר של תרבותה החומרית; ומאמר שלי על דיוקנו של אריך בראואר כאתנוגרף.

לקריאה נוספת:

אורית אבוהב, "אריך בראואר- האתנוגרף שנשכח", פעמים, 158: 9-48. 2019 

המזוודה של אריך, סרטון על בראואר 2010, נמצא ביוטיוב.