מאמרי אורח

הגר חג'ג' ברגר כותבת לבחברת האדם על התמודדותה עם אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה באמצעות המתודה שפיתחה לה היא קוראת: אתנוסטורי- כתיבת אתנוגרפיה דרך סיפור. בכתבה היא מספרת על המתודה ועל הרקע לפיתוחה:

בשבעה באוקטובר נכנסנו להלם ההווה. טבח אכזרי של ארגון החמאס על ישובי ישראל באזור הישובים הקרוי "עוטף עזה", טבח בו נרצחו 1144 איש ואישה, בנוסף לחטיפתם של 243 אנשים. טבח שהוביל לתגובה קשה ולמלחמה עקובה מדם בעזה. הימים הראשונים היו ימים סוערים, עמומים, מטושטשים. גם אני, כמו רבים, לא יכולתי לא  לבהות לעבר הזוועות, ללא יכולת לעבד אותן למילים. כך למרות היותי אנתרופולוגית הנרתמת באופן מיידי בעיתות משבר למחקר, מהרהרת על נקודות זמן אלו, מצאתי עצמי מרוקנת מאפשרויות להוציא את הפנקס מהכיס לעבר השדה.

במהלך הימים שאחרי הילכתי בבית סהרורית.  כלפי חוץ שידרתי שעל אף הזוועה, אני לא מפורקת. בתי הספר נסגרו, ואני נותרתי עם שלושת ילדי הקטנים בבית ונתבקשתי לעצמי לשים את המחשבות והכאב בצד. עד כמה שניתן. לעיתים בבקרים כשהבית היה שקט, יכולתי לדמיין ששבעה באוקטובר לא קרה. הנה כולם יקומו וילכו ילד ילד ל"זומו". אבל אז, דווקא אז, עם לגימת קפה אחת או קול השכמה של מסוק שחוצה את השמים לעבר פינוי פצועים, או העברת חיילים או השד יודע מה, דווקא אז, הרגשתי שהמילים מתערבבות בחלל של מעלה ולא מוכנות לרדת לחלל של מטה. הרגשתי צורך עז לנקז את כל הידיעות, החדשות, המילים בעיתון, המודעות על העצים, הסיפורים בעל פה, וכל מה שאספתי במהלך היום, לכדי סיפור. 

החלטתי בהחלטה של ייאוש וצורך במרחב כתיבה, לפנות לקולגות לעיבוד משותף של המציאות אליה נקלענו, ופרסמתי מודעה בבחברת האדם. קריאה זו ישבה על הרהורים ומחשבות עוד מראשית הכרותי עם הדיסציפלינה, בהן ניסיתי להעלות שאלות באשר למפגש שבין המציאות לבדייה במחקר האנתרופולוגי. לקריאה זו נענו בתחילה ודי מיד שמונה אנתרופולוגיות. כך הוקם מה שניתן כיום לקרוא לו מועדון הלבבות השבורים. מידי יום רביעי בערב, התכנסנו לכתיבה יוצרת. במפגש הזה ביקשתי ליצור מרחב פואטי ולדבר על הכאב והשבר שנוצר, אך גם לתת ביטוי לכאב הדיסציפלינרי שלנו, למול תחושת הנטישה של העולם האקדמי וחוסר היכולת לראות את מורכבות החיים בישראל. במרחב הזה הצעתי תרגילי כתיבה כשהמטרה הייתה שכל אחת תייצר טקסטים סביב תמות שמעסיקות אותה וקשורות לאירועי הטבח והמלחמה שבעקבותיה. יצרנו אי של שפיות במציאות שנראה כי איבדה אחיזה, שנשמטה מתחת לרגלינו הכבדות שנדרשו לסחוב את מחשבות החורבן הקיומי שחווינו. 

במפגשים לא לכולן תמיד היו מילים, לעיתים חלק עלו עם מצלמה סגורה, לעיתים שתקנו ברעם, לעיתים בכינו – לעיתים קרובות. ובסוף כתבנו. המחזנו את התקופה והרחקנו את האירוע דרך מקלדת המחשב – למה האירוע הזה הוא כה קשה עבורנו? מה נשבר, מה לא נוכל לאחות עוד לעולם? מה נצליח לשקם למרות הכל? ומה יוותר סדוק גם לאחר מלאכת השיקום? כך, במשך מספר חודשים נפגשנו לעבד ולאבד את עצמנו יחד, בתרגילי כתיבה ושיחה פתוחה על החיים, משמעות, כתיבה, אקדמיה, ואנתרופולוגיה. די מהר המפגשים עברו גם לשעות הבוקר, במפגש נוסף שנועד לכתיבה משותפת ללא מבנה תחום. גילינו כי הקריאה האינטואיטיבית להרחקת העדשה המחקרית ויצירת מרחב פואטי משותף, איפשרה לנו לחשוף ולתת פרשנות לנרטיבים שעלולים להישאר סמויים מהשיח האקדמי, אותו שיח ממוסד שדורש כתיבה מבוססת מחקר, ניתוח ופרשנות, זמן, כוח ומשאבים. 

במקביל לניסיונות השיקום האישיים והקולקטיבים, החלו עולים קולות ביקורתיים מהאקדמיה שמעבר לים ומהדיסציפלינה שלנו. קולות שביטלו או לא הכירו בכאב שאנו חווינו. הייתה זו תחושה של בגידה מבית ואיבוד כיוון. חשנו כי אותה דיסציפלינה שחונכנו על ברכיה ושאנו מחנכות דורות חדשים לאורה, הפנתה לנו גב. התחדדה לנו ההבנה כי הדיסציפלינה איננה אלא כלי בידי חוקרים וחוקרות שמשתמשים בה כדי להדיר, להאדיר ולתייג מציאות חד ממדית במקום לראות תמונה מורכבת והוליסטית, כפי שהאנתרופולוגיה מעודדת ולרוב מיישמת, כפי שאנו יודעות וכפי שאנו מאמינות. 

מרחב הכתיבה והסדנה, יצרו עבורנו גישה עוקפת לידע המחקרי הממוסד. בעזרתה, לא היינו צריכות להתגרש מהאנתרופולוגית שבנו, אלא לבחון אותה מחדש. היא איפשרה לנו להביט בצורה עשירה ואחראית על המשברים, בהיותנו חלק מהם, ובעודנו בתוכם. היא שמרה אותנו אמפטיות, גם במקומות בהם הרגש ביקש לחזור לנקודה הקמאית ההישרדותית של נקמה, הפעלת כוח ושבירת הכלים. כך הרגשנו שאנו יכולות לחבר את הקולות שלנו שנדחקים לעתים לשוליים בלב האירועים הסוערים. בשזירת מציאות ודמיון ניסינו לשפוך אור על הקשרים המסועפים המגדירים את המצב האנושי המשותף שלנו. 

אתנוסטורי

הסדנה הייתה המשך לכלי שפיתחתי במחקרים קודמים שלי באירועים משבריים  (חג'ג' ברגר,  2018). כלי המאפשר את הרחקת האירוע ומסגורו בסיפור בדייה. למתודה זו שאני מפתחת קראתי  אתנוסטורי.  כלומר, כתיבת אתנוגרפיה דרך סיפור. האתנוסטורי משמש כלי מתודולוגי לחקר משברים ואסונות – אסון טבע, משבר לאומי, בטחוני או אחר, אשר החוקרת היא חלק ממנו. זהו כלי המאפשר לחוקרת לבחון אירוע קשה או חלק ממנו שלא תמיד ניתן לפרשנות מיידית או למחקר במתודה הקלאסית בשל כובד האירועים ולעיתים אף בשל הסכנה הכרוכה בהם (ניתן לקרוא עוד על גלגולו של המושג בפוסטים הקודמים).

כלי זה הוא חלק מתחום האנתרופולוגיה הספרותית, שבוחנת את התפקיד שממלאת הספרות בחיי החברה והפרט הפועל בה. בנוסף, היא שואלת: איזה תפקיד ממלאת הכתיבה בתהליכי צבירת ידע אנתרופולוגי? כיצד נוצרים טקסטים אנתרופולוגים? האם אלו טקסטים שניתן לראותם כחלק מהז'אנר הספרותי? מהו המייצג ומה המיוצג? (Rapport, 2018).

כשהתחלתי לעבוד על מתודה שמייצרת טקסטים באירועים משבריים, חשבתי על הסיפור שרוצה להיות מסופר, כיצד ניתן לבחון אותו ומה הוא ישמש לנו האנתרופולוגיות. כתיבת סיפור על אירועים שמשפיעים עלי בנקודת זמן קשה ומורכבת שהתיווך הראשוני שלה אינו מאפשר בצורה מלאה לייצג את השדה. המטרה להרחקת האירוע וכתיבה עליו כבדייה (Fiction) מאפשרת להרחיק את המציאות אך גם להבדיל את הבדייה מהאירוע עצמו. מושג נוסף ש׳משחק׳ עם ארועים שקרו, הוא האתנוהיסטורי. מושג זה מתחקה אחר אירועים שקרו, ומנסה ליצוק להם נרטיב . האתנוהיסטורי עושה שימוש בסיפור מהעבר שיתן פשר ומשמעות בעוד האתנוסטורי יוצא מן המציאות לעבר הבדייה. זאת בכדי לשמור על ההומיאוסטזיס של המחברת ושל הסיפור שאוחד לדמויות שחיפשו במה לעיבוד חווית השבר. ניתן לומר, הקרבת המציאות והזרה לשם חזרה. 

כפי שציינתי, האתנוסטורי חוקר אירועים שמתרחשים כיום, בעיקר בזמן משבר. תהליך זה של הפיכת האירוע או חלקים ממנו לסיפור סמי-אמיתי-סמי-בדיוני, מאפשרת יציאה מדיסוציאציה מחקרית ומנקה את האפשרויות להתבוננות על האירוע ועל הנוטלים בו חלק. מתודה זו מאפשרת ומתאימה את המבט האנתרופולוגי בזירות אלו ומתבטאת במפגש אינטר-סובייקטיבי עם הנרטיבים השונים איתם מתעסקת החוקרת בשדה שהיא חלק ממנו.

האתנוסטורי היא גם מתודה שמאפשרת חזרה הביתה. מטאפורה זו מזכירה לי את שנת השמיטה שבה האדם, עובד האדמה, צריך לעזוב את האדמה, לקחת ממנה מרחק. לתת לה ולפראיות הטבע את החופש ללא היותם נתונים בידי האדם. כך החיים, לעיתים הם מחייבים אותנו לסגת , לקחת מרחק ולהביט עליהם מהצד, לכתוב אותם ולידם ולחזור אליהם מתוך הכרה במה שלא נדע לעולם, ומתוך השלמה, שגם אנו חומר בידם. 

הכתיבה הספרותית מאפשרת להפר שוב את גבולות הדיסציפלינה, כאשר המציאות מחייבת נקודת מבט ביקורתית על הביקורתיות ויכולת לעשות שימוש בכלים ספרותיים כגון אבסורד, הגזמה, ערבוב וטשטוש של זמן ומרחב. בהרחקה זו אנו לוקחות אחריות על החלקים הלא מגובשים שלנו החוקרות למול השדה הנגלה. בכך נבדקת היכולת שלנו לייצג, להבין ולהכיל רוע, קושי ומשבר. 

שני מודלים לשימוש באתנוסטורי

מודל חוקרת- שדה-פואטי:

כלי זה עלול לשמש את החוקרת מתוך נקודת מבט אישית רפלקטיבית, בכדי להנכיח אוכלוסייה מסויימת שלא יוצגה מספיק בשדה המחקר, להאיר אוכלוסייה באור נוסף, או להרחיק אירוע ולתת לו מימד אפי ועוד ועוד. במקרה זה השימוש באתנוסטורי נשאר בין החוקרת למחקרה שלה ומופנה החוצה כנקודת מבט נוספת על שדה המחקר.

המודל מאפשר לחוקרת את המרחק שהיא צריכה כדי לעבד את האירועים הקשים שהיא חווה, כחלק מהאוכלוסייה אותה חוקרת או כעדה לאירועים אלו (דוגמא לכך ניתן למצוא בפוסט הקודם).

בפוסט זה ארצה  להציג עבודה על מודל קולקטיבי לאתנוסטורי: מודל חוקרת-שדה- חוקרת נוספת-חוקרת-שדה- דיאלוג בין חוקרות:

בטכניקה זו החוקרת נמצאת בדיאלוג עם חוקרים אחרים שנמצאים באותו שדה גאוגרפי ומושפעים אף הם מהאירוע המשותף. במובן זה יש שותפות גורל  הן פרסונלית והן קולגיאלית. החוקרת לא נשארת לבד עם הטקסט הפואטי אותו יצרה ומתבצע תהליך אתנואנליטי שבין שדה, יצירת הטקסט הפואטי, פרשנות של קולגה כשיקוף של התימות העולות מהטקסט, חזרה לחוקרת ויצירת דיאלוג פרשני משותף. עבודה זו יוצרת רבדים על רבדים של פרשנויות שמעשירים את השדה ומאפשרים התבוננות רב מימדית עליו.

אראה כיצד שימוש בכלי זה יושם בפועל דרך עבודה ראשונית שנעשתה בקבוצת הכתיבה.

בדוגמא זו ניתן לראות את שלבי יצירת האתנוסטורי:

• מבט ואיסוף חומרים על הטראומה הקולקטיבית המשותפת
• אתנוסטורי
• פרשנות חיצונית
• פרשנות פנימית
• דיאלוג פרשני

השלב הראשון הוא שלב איסוף החומרים מתוך המצאות במציאות המשברית

השלב השני הוא יצירת הסיפור מתוך מגע עם המציאות ושאיבה מאירועים, מסיפורים, מעדויות של תימה מרכזית שעולה. כתיבת הסיפור תוך טשטוש הדמויות והסיפור הקונקרטי. 

בשלב זה נערכים מפגשים קבוצתיים בהם עוללים תכנים שכל חוקרת מתעסקת איתם ולאחר ניתנים הנחיות לתרגילי כתיבה . במפגשים אחלו מתחיל להתהוות הסיפור, שמתנתק מהמציאות ומאפשר מרחב חדש, מנותק אך מביט על השדה הנחקר.  

השלב השלישי, לאחר הרחקת האירוע או אוסף האירועים שנוצקו לכדי סיפור. הרחקתו שוב על ידי מתן פרשנות של אנתרופולוגית אחרת, הפרשנות מטרתה להתכתב ולהרהר על הטקסט הבדוי ולהוסיף מימד פרשני חיצוני גם של השפה האקדמית וגם של ידיעת האירוע הקונקרטי עצמו. כך מתבצע עוד תהליך הרחקת הטקסט מהכותבת – הכותבת טרם חוזרת לשדה, כמו מכחישה ואומרת, "הוא לא שלי, עשו בו כרצונכם". בהמשך ולאחר ריחוק מהטקסט, הכותבת תחזור לחומרים וכעת תוכל להביא פרשנות שלה. 

השלב הרביעי הוא החזרת הסיפור והפרשנות לכותבת הסיפור, התבוננות רפלקסיבית על הסיפור והתבוננות מחקרית על הפרשנות, וחזרה לאירועים שהובילו לכתיבת הסיפור ובחינתם לאור הרחקתו והפרשנות אותה קיבל. תהליך זה מאפשר התיידדות מחדש או קבלה של אירוע שהיה קשה לעבד במקור ראשון כמו תהליך טרנספורמטיבי בו הסיפור מקבל מציאות משל עצמו וזוכה לפרשנות שמנותקת מהמקור שלו, ולאחר חזרה הביתה.

ניתן להוסיף שלב חמישי בו נערך דיאלוג בין הפרשנויות ושיח על המציאות הטראומטית / המשברית המשותפת דרך הפרשנויות של הסיפור.

דוגמא לעבודת האנתרופולוגיות הכותבות

השלב הראשון- איסוף חומרים, היות במרחב אירוע משותף. כך למשל, העלתי בבחברת האדם את ההזמנה להצטרפות לקבוצת כותבות אנתרופולוגיות על מנת לעבד יחדיו את המצב.

השלב השני – יצירת הסיפור מתוך מגע עם המציאות ושאיבה מאירועים, מסיפורים, מעדויות של תימה מרכזית שמעסיקה את הכותבת/חוקרת. כתיבת הסיפור תוך טשטוש הדמויות והסיפור הקונקרטי. הסיפור המצורף נכתב במסגרת קבוצת הכתיבה שנוצרה לאחר ארועי ה7.10, והוא מצורף כדוגמה לשלב השני:

הפיל הצהוב

מאת: הגר חג'ג' ברגר

אתמול בבוקר ראיתי פיל צהוב מת. הוא צנח על האוטו של מירון מיד אחרי שהמוזיקה הפסיקה. ובכל התופת חשבתי שלא בכל יום נופל לך פיל על האוטו. באותו רגע, זה היה נראה לי הדבר הכי פסיכי שקרה לי היום וכבר חשבתי איך אני מספר לשרון היפה שלי שנשארה בבית "על הפיל הצהוב שצנח לי על האוטו״, חשבתי שאתחיל במשפט, "אתמול בבוקר ראיתי פיל צהוב מת". 

אבל אז התחלנו לרוץ לעבר השיחים, כפות הרגליים התחילו לכאוב לי כשדרכתי יחף על החול המדברי של אדמת רעים, העיניים חיפשו מקום עם צל. איזה עץ או גומחה שנוכל לצנוח פנימה אליה ולחכות, ראיתי את אורי ומירון רצים ומחזיקים את הראש, דמיינתי שאלו אלי ומריאנו באיזה מערכון של ארץ נהדרת.  חשבתי על מערכון הבריחה מהמסיבה, ושחייזרים השתלטו על המסיבה כי הם רצו ללמוד מאתנו איך לעשות שמח. הם אשכרה רצו לחטוף את הדי ג'י והזמרים ואנשי ההפקה, כי שם לא  יודעים לעשות שמח. ואתמול, אתמול רעדה הריצפה ופילחה את הליתוספירה וחדרה שכבה שכבה עד לגלעין הפנימי, לעצם העניין, ואז השמש עלתה, והם ישבו שם בכוכב המשעמם שלהם ואמרו, יאללה בואו נהרוס להם את המסיבה ונעשה לנו מסיבה משלנו. ואת כל זה אני חושב שמולי אלי ומריאנו רצים מתוך סצנה של ארץ נהדרת, והחייזר מגיח מדי פעם ברכב משוריין, אני לא רואה אותו, אני רואה רק קונפטי שהוא יורה לעברי מהאוטו, ואני רוצה להגיד לו, "אחי, חדל קונפטי, בוא נרקוד ביחד", אבל זה נראה לי לפתע חסר רגישות ואז אני רואה את אורי מחזיק יד למירון שצועק, "אני לא יכול יותר״, וקורס על הברכיים ואורי מחזיק לו את היד ומושך אותו והמראה הזה מצחיק אותי נורא, כי אורי תמיד היה דואג למירון, עוד בגן הוא היה מרביץ לדוויד שהיה ילד שהגיע מארץ מוכת רעב וכאב. ומצא את מירון כשק אגרוף למכאובי החיים. ואורי, אורי יום אחד חיכה לו בשירותים ואיים עליו שידאג להחזיר אותו למדינה המזורגגת שלו אם לא יפסיק להציק לחבר  שלו, כי אבא של אורי היה סגן אלוף בצבא, וכולנו ידענו שהוא יכול לעשות דברים שאבות אחרים לא יכולים. כמו להרביץ לאמא של אורי, אבל על זה לא דברנו אף פעם. רק פעם אחת ראיתי אותו דוחף אותה לקיר, ואיך היא מתכווצת, זה היה כשהיינו כבר בכיתה ב', סיפרתי למירון והוא השביע אותי שלא מדברים על זה. הוא רצה לשמור על אורי ואורי אורי עכשיו מושך את מירון, והתמונה הזו, כשאני רץ מולם, היתה כמו סרט מוגבר של משחקי הרעב, אז התחלתי לצחוק, כל כך חזק שגם בין כל מטחי הטילים והקונפטי, אורי ומירון הסתכלו עלי במבט מופתע. רצנו ככה אולי שעה, אולי כמה דקות. איבדתי תחושת זמן. ואז כשראיתי מולנו אסופת עצים, צעקתי להם להצטרף לכיוון שלי, והתחלתי לרוץ מהר יותר, דמיינתי שבמקום רגליים יש לי גלגלים, גלגלים של ג'יפ שטח מוגבה, עם כל התוספות, ואני שם 4 על 4, ומרגיש שזה היום שלי, הנה אני תכף מסתתר וחושב איך אדבר עם החייזרים ואסביר להם שממש לא איכפת לי שהם רוצים להכיר אותנו. אני דווקא בעד. ותהיתי, איך מדברים חייזרית? אולי הם כל כך מתוחכמים שמיד כששומעים אותנו יש להם מן כזה כפתור שמתרגם להם כל שפה וגם נותן להם פרשנות תרבותית, ככה שלא יעלבו אם משהו לא יושב טוב עם התרבות שלהם.

ושכבתי בגומחה הזו, בין עצים ערומים והרגשתי קוזי ונעים, וחיכיתי שאורי ומירון כבר יבואו, וקולות הקונפטי התחלפו בקול יריות, שהתקרבו, ומירון ואורי צנחו עלי לתוך הבור, ואני אומר להם זוזו, זוזו הצידה. ככה שכבתי ואורי ומירון עלי, לא זזים. לא מדברים. ואני חושב שאתחיל את הסיפור לשרון היפה לא על הפיל הצהוב שצנח על האוטו של מירון, אלא איך אתמול אורי ומירון אדומים צנחו על הלב שלי.

השלב השלישי – לאחר הרחקת האירוע או אוסף האירועים שנוצקו לכדי סיפור. הרחקתו שוב על ידי מתן פרשנות של אנתרופולוגית אחרת. כאן מוצגת פרשנותה של ד"ר שירלי בר לב, חברת קבוצת הכתיבה.

פרשנות: כתיבה בצל אסון, ד"ר שירלי בר לב

מסיבת הטבע מתקיימת במרחב סיפי, על קו הגבול שבין הכאן והעכשיו, לבין שם קשה להמשגה. אתר האינטרנט "חוויתי: הכל על תרבות ופנאי בישראל" מתאר לקוראיו את אותו "שם" במונחים הבאים: "מסיבת טבע היא מקום להתפרק בו, ללכת עד הסוף עם השיגעונות שלכם ולא לחשוב יותר מדי על אנשים מסביב ומה הם חושבים עליכם. אתם יכולים ללבוש מה שאתם רוצים ולא מחויבים לקודים התנהגותיים של ממש. המוסיקה היא לרוב מוסיקת טראנס ומוסיקת טבע, כזאת שיכולה להכניס אתכם למצב מדדטיבי חוויתי, אבל אתם ממש לא חייבים לרקוד כל הערב. חלק גדול מהחוויה הוא להכיר את האנשים שמסביבכם, וכשמדובר על מסיבות טבע תהיו בטוחים שאלו יהיו אנשים מעניינים ומסקרנים מאד". אם כן, מסיבת הטבע היא תשליל של שדה הקרב שגם הוא ממוקם על קו הגבול שבין החיים (הכאן ועכשיו), והמוות (השם). סיפור הרעות העומד במרכזו של החיבור, כך אטען, מהווה הרחבה של מיתוס האחווה הגברית ההירואית, ואולי משום כך גם את צילו המערער.

בכשרון רב משרטטת המחברת איזור דמדומים חברתי ואנושי הממוקם במרחב שבין הזיה למציאות, בין החיים והמוות. אולם הסיפור מתנגד לקוהרנטיות, מתמרד כנגד ההיגיון ומבטל את השגור והמקובל. הסיפור, כמו החוויה עצמה מטלטל את הקורא ותובע ממנו השתתפות מלאה במהלך הסיפורי. בנשימה עצורה אנחנו נזרקים, יחד עם הגיבור, למרחב שהוא בו בזמן שום מקום, וגם כל מקום. אנחנו משייטים למרחב שהוא גם ממשי וגם תודעתי , מתפתים למרחב של נסיגה שבו החוויה המוחית נטולת מאפייני זמן ומרחב ברורים. יחד עם הגיבורים אנחנו נסים על נפשינו, אלא שתנועת המנוסה מעגלית היא, וככל שהיא הולכת ומתרחבת מתברר שאין באמת אפשרות לברוח. הפנטזיה הקלילה והמבודחת ממסכת את החרדה הקיומית, משטחת אותה, ומעלימה אותה מתודעת הגיבור; בו בזמן שהיא מבעיתה את הקוראים המבינים את העומד לקרות.

אזור זה שבו הקונקרטי והסמבולי משמשים בערבוביה תובע התבוננות לא רק במצבו הקיומי של הגיבור החי/מת, אלא בהוויה שזה מתאר (אולי) ברגעיו האחרונים.

במרכזו של החיבור, חברות גברית אמיצה ורבת שנים בין שלושה חברי ילדות. חברות המצייתת לשלושת הציוויים של מיתוס הרעות הישראלית: 1. החברות נוצרת מתוך סיטואציה של ייסורים, בשעה שהחברים נלחמים נגד אויב (ההגנה מפני בריון שכונתי, ההמלטות מאב מכה ואלים, וכמובן הבריחה המשותפת מהמחבלים). 2. השלישיה פועלת באורח מבודד יחסית מסביבתם, כאשר ברקע מתקיימים יחסים עם נשים, אך אלו מופיעים כהערת אגב בסיפור ואינם מפריעים להתפתחות הקשר בין הגברים. 3. הקשר בין הגברים אינו מוגבל למישור הפרטי ומטופח משום הזיקה העמוקה למפעל הציוני או המדינתי (קפלן, 2004; 2003). 

אלא שהאחווה הגברית המתוארת בסיפור מהפכת את המיתוסים הישראליים של רעות, והירואיות. שכן, בחיבור שלפנינו שדה הקטל הוא אזרחי, והשלושה נסים על נפשם במן ערפול חושים ותודעה. אין במנוסתם גבורה או עמידה אמיצה בשם המולדת. זוהי מנוסתם של קורבנות מובסים ומושפלים המובלים אל מותם. החברות המתהדקת בנסיבות הטראומטיות, מסתיימת בבדידותו של הניצול, כאשר גופות חבריו המתים מסוככים עליו. לא זאת בלבד שמותם אינו מוות הירואי במונחים הלאומיים השגורים, אלא שהוא עומד בסתירה כה חריפה לאידאל החיים שבשמו חגגו, עד שהוא מקריס את הכאן ועכשיו המובן מאליו. בניגוד לנרטיב ההירואי של האחווה הגברית בשדה הקרב, המוות הזה הוא כה מנוגד לכל הגיון ואמת מוסר (senseless), שאין בכוחו לייצר חוסן חברתי או אישי. נהפוכו, הוא מבעית ומחריד, ולא נותן מנוח. הוא ממחיש ביתר שאת את הנפרדות והבדידות, בתוך בועת קיומנו. כמו גיבור הסיפור, האם נותר לנו רק לשוטט לבדנו, ללא תכלית באיזשהו חלל המתקיים רק בתודעתנו?

לרוב סיפור נפילתם של חיילים במלחמה עוקב אחר תבנית נרטיבית מאורגנת, שתכליתה לייצר מרחב רגשי מווסת המכיל ותוחם את האלימות המופעלת בשדה הקרב [שם]. אולם ההוויה המוטרפת שאותה מדברר הגיבור פולשת בברוטליות ובהפתעה גמורה אל השגרתי, אל היומיומי, ופורמת את מרקם החיים עצמם. כה נוראית הזוועה עד שהיא הופכת את השגור והנורמאלי, לאפשרות בלתי סבירה. ומה על מושג הרעות והאחווה הגברית? בימים שעוד יבואו תנסה התקשורת למחות את רגע ההשפלה, ולבטן את מיתוס הרעות והסולידריות החברתית. היא תציג את הזוועות כחלק מרצף אין סופי של רדיפה לאומית. ססמאת "הביחד ננצח" (אולי בסתירה ל"תנו לצה"ל לנצח") תבקש לטשטש את ההיפרדות, הפיצול והבדידות, ולהפיג את הטעם המר של תחושת ההפקר וההפקרות. אולם, תמונות הצעירים היפים ושוקקי החיים המובלים כפויי ראש, פצועים, ומבועתים לרכבי המחבלים בלא מושיע; תחקק בתודעתם של הישראלים עוד שנים לבוא. לא מן הנמנע שתשנה את מושג האמון, הסולידריות וההדדיות של הישראלים באופן בסיסי, מהותי ובלתי הפיך. מאיר אריאל כתב "אדם צועק את שחסר לו. חסר לו בטחון, צועק בטחון. חסרה לו הדדיות, צועק הדדיות. חסר לו יחד, צועק יחד. לא חסר לו, לא צועק". והנה לנו סיפור שכולו זעקה מסויטת, הנדע ממנו להשתקם?

שלב רביעי – החזרת הסיפור והפרשנות לכותבת הסיפור, התבוננות רפלקסיבית עליו ועל הפרשנות החיצונית:

אנו מנסים למלא את החלל הריק, הריק עד כדי איימה ולדחוס לתוכו את חרדתנו. באירוע קשה מנשוא אירועי הטבח של ה-7 לאוקטובר, ניסיתי למלא את החלל שנפער בתוכנו, בתוכי, במילים שיחזיקו את כאב ההכרה בהתגלמותם האכזרית של מעשי החיים. לשיטתו של פרק, הילכתי בחלל המוחשי, מרחב המסיבה בנובה, לעבר החלל המטפורי שמחזיק את החברות, הרעות, האלימות, של אלו שקל לנו לראות באכזריותם ושל אלו שיופי הבלורית מסתירה אכזריות זו. הטקסט מתחיל לקבל חיים, "אין דבר מחוץ לטקסט", כותב דרידה. הטקסט הופך להיות הדבר דרכו נבנה הכל, הוא מאפשר לראות את הצעירים שכלל החיים לפניהם, לנגד עייני, צעירים שיצאו להנות בטבע הפראי של הדרום. במרחב המדברי לכאורה נטול היומרה לתפוס מקום. חלל נקי , חף מאינטריגות קיומיות. רק היות. היסטוריה ארוכה להם יחד, ילדות בשכונה, קונסטלציות משפחתיות וקונפליקטים של חבורת גברים, בן יחסי אהבה-שנאה, קנאה-הערצה, ידיעת סוד ושמירת סוד. הם השתתפו בהתגוששות על יצירת הגבריות הישראלית, בתפיסה של מהי גבריות ומהו הגבר האולטימטיבי בחברה הישראלית. "החברה הטובים" עומדים מול התופת של הלא נודע, באירוע שהיה אמור להיות מהנה לאחר שחלקם השתחררו משירות צבאי מסוכן. על רקע מורכבויות משפחתיות, ומיקומים שונים בקבוצת השווים, הם נשארים נאמנים זה לזה. טריאדה שמשקפת תמונת מראה להרואיות הגברית, באותה נשימה בה מנכיחה את עליבות החיים ואפסותם למול אויב שאכזריותו נגלת במסיבת טבע שפנייה לשלום, אחווה ואהבה. נזרקת להם בפנים בציניות כואבת אמת אדמתם. הפיל שבחלל המדברי צונח על הקרקע כשתפאורת הנורמליות שהמסיבה ניסתה ליצור, קורסת לתוך שכבות כדור הארץ. הפיל הצהוב הוא גם הפיל הנבואי שמסמל את צבע סמל החטופים.

כך הסיפור מאגד בתוכו את אירועי העבר, היסטוריה שעליה נבנים ומטוויחים סיפורי הגבורה, הווה שגם החול שעולה מהקרקע המדממת לא מצליח להסתיר, ועתיד נבואי שלא רק במוות יסתפקו פה, אלא בחטיפה ובזיזת הנפש.

הסיפור מאגד בתוכו את סיפורי הגבורה של החברות, וגם פוסטים מרשתות חברתיות שמעלות ביקורת על אותם אלו שכרגע גיבורים לאור האירוע, אך שמטושטשת גבריותם הרעילה – אלימות פיזית, מינית שמוכחשת לאור הצורך להפכם לגיבורים לאומיים. מה עושים עם מה, פרק כותב, "לחכות לרגע של השראה, לנסות להפיק ממשהו, שיראה תמיד כמריחה עלובה, משהו הדומה לטקסט, להצליח, לא להצליח" (חלל וכו, עמ 21), כך מתגבש לו הטקסט הפואטי שבפעולת ליקוט סוחב על הגב את הסיפורים, שברי העדויות, ושברי החיים, התבוננות מבעד לסדקי הזכרון שטרם עובד לכדי עלייה למודעות של זכורונות שהודחקו בחדרי הראש והרגש. בין ניסיון לביים חברה חזקה ושורדת בנחישות, לחברה שהגבריות הנחשקת בה לא ניתנת לערעור, לבין תמימות של אחוות ילדים, שגדלו בצל הציפיות החברתיות. ורצו רק להיות ילדים, נערים, שחיים את הרגע. החיים בקרקע הזו, רועמת גם ללא מוזיקת הטרנס וסמי ההזייה. "החלל מתחיל איפוא במילים ותו-לא" (עמ 21) כותב פרק.  במילים שמנכיחות את הכאב הנצחי של "אין (יש) קץ לילדות שחלפה כך פתאום".

אחרית דבר

ריפול (Ripoll, 2024) כותב במאמרו על השימוש שנעשה בתיאוריות חברתיות שונות ועל הסכנה בכך, הוא גם מסביר את השתיקה של אנתרופולוגים כלפי המצב, וטוען כי דווקא אנתרופולוגים נמצאים בעמדה הטובה ביותר להסיר שתיקה זו. עמדה זו מאתגרת את השיח האנתרופולוגי וחשובה מאד לניתוח והעמקה נוספת שעל האנתרופולוגיה יהיה לקדם ולהנכיח בכנסים, בשיח עמיתים, במאמרים רבים אקדמיים, אך כעת אנחנו כואבים. ולאנתרופולגים בישראל יש תפקיד מורכב, כמו לאנתרופולוגים בעולם, לראות את המורכבות. אנחנו האנרופולוגים בישראל חיים אותה ורואים מבעד לדמעות כשאנו חושבים על ה-7.10 ועל פעולות התקיפה שהגיעו בעקבותם בעזה. לא צריך להחזיק עמדה מוסרנית כדי לנפץ רגש על כאב של אזרחים חפים מפשע, בין אם קריאת הבוקר שלהם היא صباح الخير (sabah alkhayr) או בוקר טוב . השאלה שיש לשאול  כיצד ניתן לשמר תפקיד זה ואת ההומניות שהאנתרופולוגיה מחייבת כשאנו עצמנו תחת מתקפה? היות אישה שהיא גם אנתרופולוגית אך גם אמא, בת זוג, אחות, בת של …שנמצאים תחת איום קיומי, וצריכה לשמור על האנושיות שבה, על האנושיות של הקבוצה אליה שייכת, וליצר טקסטים קוהרנטים, שמחזיקים את המורכבות, זו קללת האנתרופולוגית ששייכת לקבוצה שנאבקת על זכות הקיום שלה, אך גם שמחזיקה קבוצה אחרת תחת כיבוש, עוני וכאב. מציאות שרק מי שחווה אותה, יוכל להבין את עומק  הייאוש שמכילה, אך כבכל ייאוש, יש שירה, יש כתיבה, יש מילים. יש משהו בכתיבה הספרותית-אתנוגרפית, שמגדל זנים חדשים של פריחה, היצירה והריקוד העדין בין העולם הדימיוני למציאות מאפשר המצאה והמצאות במרחב שגם אם נראה חרוך, פצוע, בלתי ניתן לאיחוי, ההנעה של הטבע מאפשרת לצבוע עולמות קיימים ולהוסיף להם פרשנות, אלו יוצרים את הבדייה המציאותית ומאפשרים שימוש בעושר המילולי היצירתי והפרחת המרחב החרוך במרחב פואטי והוספת שכבת הבנות לקיום האנושי, אלו זה מה שאנו האנתרופולוגים כמהים לעשות ובעשותנו כך מתאפשר להביט על האחר, לראות בו ובכאבו ככאב שלי ולהמשיך ולפרש את הקיום האנושי, על מורכבותו, גווניו ופגמיו.

• טקסט זה הוא חלק ממאמר שמוגש בימים אלו לכתב עת אקדמי, כל הזכויות שמורות לכותבת.

טקסט זה מוקדש לחברות המועדון: ד"ר שירלי בר לב, טובה מכהני, ד"ר חגית קוריאל, ד"ר מיכל ענבר,  ד"ר ליאורה צרפתי, ד"ר אורית הירש- מצלזיוס, אורן סגל, נעמה כהן, יערה סדצק- איזה כייף שכשהיה לא כייף הייתן פה ושם.

תודה מיוחדת לשירלי בר לב על הנדיבות ורוחב הלב באישור העלאת הפרשנות למאמר זה, ובכלל.

תודתי הגדולה נתונה גם לעוד שתי נשים מדהימות למירי רוזובסקי ולליאת אלקיים על נכונותן להקשיב, להשמיע ולדחוף קדימה.

לקריאה נוספת: