התוצאות הלא-מקוות של החשיבה הביקורתית
כבר תקופה ארוכה מסתובב האנתרופולוג גדי ניסים אם אי נחת סביב המיקום המרכזי של החשיבה הביקורתית בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה. תחושה זאת התחזקה בעקבות המהפכה המשטרית, אירועי ה7 באוקטובר והמלחמה ובעקבות התגובות בשדה האקדמי בעולם ובארץ. במאמר קצר משרטט נסים (המרכז האקדמי רופין), את הביקורת שלו על החשיבה הביקורתית. לתפיסתו, קשה להפריז בחשיבותו ההיסטורית והמהפכנית של המהלך הביקורתי, אך יחד עם זאת, הצלחותיו באות יחד עם מגבלות ונזקים:
"חשיבה ביקורתית" הפכה לביטוי מאגי. להיחשב כביקורתי על ידי הקולגות זו המחמאה הגדולה ביותר ויש לה השלכות על האופן בו אנו מתקבלים בשדה. סיווג כלא-ביקורתי הוא עלבון, רמיזה לחוסר הרצון או החשש של החוקר לבצע מהלך אמיץ מבחינה מחשבתית, או גרוע מכך, רמיזה לחוסר יכולת לראות את המציאות מבעד למסך העשן של מנגנוני הכוח.
ההנחה המשותפת לכלל התיאוריות הביקורתיות היא שראשית הצירים של הקיום החברתי הם דיכוי ניצול המופעלים על ידי בעלי הכוח כנגד קבוצות מוכפפות. מחקר ביקורתי נועד לחשוף את התצורות והמנגנונים של הכוח. הוא נתפס הרואי היות והחוקר נדרש לעמוד מול הכזב, ההסוואות והמורא שמטילים אותם מנגנונים. לשם כך, עליו לשמור מרחק מהמציאות הנחקרת על מנת להביט על הדברים בשלמותם וללא עיוות.
כנגד זה, מכיר המחקר הביקורתי בממד ההבנייתי "והמזוהם" הקיים בכל ידע. אמצעי הבקרה של החשיבה הביקורתית הוא רפלקסיביות של החוקרים באשר למקומם במציאות הנחקרת ובתהליך ייצור הידע. המודעות שאנו מעורבים באופן בלתי-נמנע במציאות הכוחנית מביאה אותנו להכרה נוספת – שעלינו לתפוס צד ולהיות פעילים במאבק, בעיקר על ידי הפצה של ידע משחרר. כלומר, לצד הציפייה לבדל עצמנו ממנגנוני הכוח שמזהמים את תודעתם של מירב האנשים, קיימת ציפייה ביקורתית אחרת, להגדיר באופן א-פריורי שהמחקר משרת ערכים ומטרות פוליטיות. כל דבר אחר נתפס משני.
קשה להפריז בחשיבותו ההיסטורית והמהפכנית של המהלך הביקורתי. יחד עם זאת, הצלחותיו באות יחד עם מגבלות ונזקים:
- התנשאות – הקהילה הביקורתית החליפה את ההתנשאות הפוזיטיביסטית, של יודע ח"ן מול הדיוטות, בהתנשאות משלה של אלה שרואים מבעד למסווה מול אלה שאינם, של אלה שמחויבים למאבק מול אלה שפוחדים ממנו.
- הקצנה – רבים מאיתנו נקלעים למעין מרוץ לקצה. הדיבור הפנימי שלנו מבוסס על שאלות כמו: האם המחקר שלי ביקורתי מספיק? האם הצבעתי על כלל מנגנוני הכוח או ייצגתי את כלל הקולות המושתקים? האם מה שכתבתי והאופן בו כתבתי זאת עלול לשרת מבלי משים את מנגנוני הכוח? האם הטקסט ביקורתי דיו על מנת שיתקבל על ידי השופטים בכתבי העת? ברמה הציבורית, נשאל את עצמנו האם אנו פעילים באופן מספק למען האוכלוסיות הנחקרות? מה זה אומר עלי אם לא חתמתי על עצומה מסוימת? האם אני לא שותק לנוכח העוולה? השאלות הללו, חשובות ככל שיהיו, מניעות דינמיקה של השטחת התמונה וצמצום מרחב המחשבה.
- היררכיה "הפוכה" מבוססת פוליטיקת זהויות – כאשר הכול נגוע במנגנוני הכוח וכל עמידה מנגד משמעותה שיתוף פעולה או הפקרה, המוכפפים והמודרים עוברים מיסטיפיקציה. חובה עלינו לעזור להם, להיאבק למענם ואיתם. ככל שקבוצה עוברת דיכוי עמוק יותר, כן גוברת חובתנו לחקור ולייצג את עניינה בצורה מובהקת יותר. מותר לבקר את את הקורבן אך רק על כך שהוא לוקה בתודעה כוזבת או לחילופין מדכא מישהו אחר, חלש ממנו. נוצרת היררכיה הפוכה – ככל שאתה יותר קורבן, כך תהווה אובייקט נחשק יותר למחקר, וכל פעולה שלך או דעה שלך תוצדק ללא קשר לתוכן שלה. ככל שהקורבן חלש יותר, כך מחקר שלו יזכה להיות פטור יותר מכבלים מתודולוגיים ומשיפוט מוסרי. לכן, הקריאה "תשוחרר פלסטין מהירדן עד הים" דורשת להכיר במולדת לאומית לפלסטינים (החלש) יחד שלילתה כלפי היהודים (החזק). כרגע, רבים בישראל רואים בכך הוכחה לאנטישמיות. אינני מזלזל בטענה זו ובחומרת הבעיה, אך מבקש לפנות את תשומת הלב לגורם נוסף – היררכיית הקורבנות בחשיבה הביקורתית. אינטלקטואלים וסטודנטים ברחבי העולם משבצים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בסכמה קוגניטיבית מוכנה מראש.
- צמצום היכולת להשפיע על הסביבה – הרצון שלנו לעורר תודעה פוליטית ולהניע שינוי פוליטי מתוך הקמפוסים דוחף אותנו להביע עמדה נחרצת על כל תופעה או מקרה, להפנות אותה אל הסטודנטים ולצפות שיצטרפו למאבק. מעטים מהם מצטרפים, לרוב המשוכנעים מראש, וליבנו מתרחב מגאווה. הרוב מתנכר ורואה בנו נישה פוליטית ממנה צריך להימנע או להיזהר. יתרה מכך, החשד כלפי מנגנוני הכוח וכלפי הממסד מניאים אותנו מלנסח תיאוריה "טובה" של כוח ומזיהוי עצמי עם כל מערכת או ממסד. נכונות לפשרות נתפסת כהנצחה של מבנה כוח, או סתם כאנטי-קליימקס. אנו שוכחים ששינוי משמעותי תלוי בשני דברים: א) מהלך רדיקלי של מחשבה שמצביע על בעיה ומצביע על אלטרנטיבה, ב) מהלך של צירוף אינטרסים, קבלת לגיטימציה ובניית קואליציות שמחייב ויתור מסוים וסייגים עצמאיים. האסכולה הביקורתית במדעי החברה התמסרה בהצלחה למרכיב הראשון אך זנחה את השני.
האם יש אלטרנטיבה לחשיבה הביקורתית? אני לא חושב שצריך "משהו אחר". הכותרת של הפוסט, על התוצאות הלא-מקוות של החשיבה הביקורתית, מושפעת מאד מהחשיבה הסוציולוגית של מקס ובר. הביקורתיות של ובר לא התבטאה בסימני הקריאה או בהתוויה של כיוון פוליטי חד-משמעי. יחד עם זאת, היא הציעה מרחב עצום לחשיבה ביקורתית במגוון בלתי נדלה של נושאים. ובר לא היווה אלטרנטיבה לקלסיקונים כמו מרקס או דורקהיים, אלא התמקם לצידם.
עלינו להיפרד מהיומרה להפוך את התיאוריה הביקורתית לאקסקלוסיבית ולדחוק הצדה כל מהלך מחשבתי אחר. לשם כך יש להעריך את טיב הידע שלא באמצעות שיפוט לחומרה של כל פרסום על פי השאלה האם הוא עומד או לא בקריטריונים ביקורתיים, אלא לסקור את גוף הידע הכולל שהצטבר בפרק זמן מסוים ולשאול האם הוא כולל ומסביר את מה שאנו צריכים לדעת. עלינו גם לשאול האם יש גיוון מספק של זוויות מבט ושחקנים בשדה האקדמי (ואין זו, כמובן, הצעה לפוליטיקת-דעות חדשה שבה אנו מקצים נתח קבוע לכל אידיאולוגיה או קבוצה פוליטית). ולסיום, היכולת להטיל ספק נועדה להעמיד בסימן שאלה לא רק את הידע שלנו על העולם, אלא גם את היכולת להטיל ספק באופני המחשבה של העצמי, לנוע מדי פעם, ולפעמים גם להרפות. לא כל מה שנעשה ישנה את העולם ולא כל מחדל שלנו יסייע לדיכוי.
לקריאה נוספת:
עוד פוסטים שכתב גדי ניסים:
עוד על חשיבה ביקורתית והאקדמיה: