אנתרופולוגיה במדיה

חצי שנה מאז אוקטובר. המציאות בארץ – הטבח, החטופים, הפנויים והפליטים, המלחמה וההפגנות; לצד מספר ההרוגים והנפגעים האדיר בעזה, המצב ההומניטרי המדרדר, עליית האלימות בשטחים ומצוקת הפליטים – מעוררים הרבה רגשות, מתחים וגם שתיקות.

קרדיט תמונה ראשית: שתיל סטוק. צלם: יוסי זמיר.

גם העולם האקדמאי בישראל ובעולם סוער. חרמות של אגודות אקדמיות, גופים וחוקרים אחרים כלפי האקדמיה בישראל בכלל וכלפי האנתרופולוגיה בפרט, שהתקיימו לפני המלחמה, התגברו עד מאוד במהלכה. באוניברסיטאות בישראל מתארים חוקרים רבים הפסקות שיתופי פעולה, ביטול הרצאות ודחיית בקשות לסקירות. גם באקדמיה הישראלית פנימה המצב קשה ומורכב, ישנה הוקעה של חברי סגל וסטודנטים שמביעים עמדות פוליטית שונות מאלו של הממשלה והקונצנזוס הציבורי, או חותמים על עצומות שונות. רבים אחרים חוששים ומפחדים. פנינו למספר רב של אנתרופולוגיות/ים וסוציולוגיות/ים שיכתבו לנו מהזוית המחקרית והתיאורטית שלהם על המצב בישראל ובעזה וחלקם סירבו מתוך חשש והעדפה שלא לנקוט עמדה פומבית באווירה העכשווית. 

לדעת רבים השיח כרגע לא מסוגל להכיל עמדות אמביוולנטית, ואי אפשר לצייר תמונה מורכבת, של ניתוח מצב המלחמה בישראל לצד הבנה שאנשים בעזה על סף רעב. לדעת חלקם, בשלב זה לא ניתן לנתח את הפחד והכאב של ישראלים רבים, ובמקביל לבקר את ההתרחשויות בעזה ובשטחים. 

בעולם דווקא מתפרסמים מאמרים אנתרופולוגים על המצב בישראל ופלסטין. במפתיע אין המון כאלה, אבל יש כמה. חלקם מציגים ניתוח די שטחי וחד מימדי של המצב, אך חלקם מצליחים לשרטט תמונה קצת יותר מורכבת. אין זה אומר שקל לקרוא את הטקסטים האלו, או שאנחנו מסכימים עם כל מה שנכתב בהם, אבל חשוב לדעתנו לקרוא, לחשוב ואף להגיב אליהם. 

אחד המעניינים בהם, פורסם בפברואר בJRAI, כתב העת המרכזי של האגודה האנתרופולוגית הבריטית. 

Santiago Ripoll, אנתרופולוג מאוניברסיטת סאסקס פותח את מאמרו, The attack on Gaza and the role of anthropologists, בניסיון להציג את החשיבות של האנתרופולוגיה והתיאוריה החברתית לניתוח המצב. 

מיד לאחר מכן Ripoll משרטט כיצד השחקנים השונים במרחב מפרשים בעצמם את העולם באמצעות תיאוריות חברתיות שונות (לדוגמא תיאוריות של פוקו, דלז, גואטרי ואחרות), כיצד הם ממסגרים אותן מחדש ומשתמשים בהם במרחב, ואת ההשלכות ההרסניות לדעתו של מסגור זה, לדוגמא על פגיעה במרחב העירוני ולוחמה במנהרות. 

בהמשך Ripoll מנסה להסביר את השתיקה היחסית הקיימת בקרב האנתרופולוגים ואחרים כלפי המצב וטוען, שוב בעזרת פוקו ואחרים, שחברי סגל ומוסדות ממשטרים את עצמם, מהפחד להיות מואשמים בדברי שנאה, אנטישמיות וכו׳. לתפיסתו דווקא אנתרופולוגים נמצאים בעמדה הטובה ביותר להסיר את השתיקה הזו ולנסות אף להתנגד אליה. 

סוגיה נוספת שהוא מתייחס אליה, היא הדה-לגיטימציה למוסדות הומניטריים ששני הצדדים הלוחמים עושים, לתפיסתו מתוך חשש מהעמדה המוסרית והמשפטית הרואה בשני הצדדים אשמים במצב. גם כאן, לאנתרופולוגים החוקרים מוסדות אלו, כמו גם לזווית הראיה של ארגונים הומניטריים עצמם, יש חשיבות רבה להבנת התהליכים השונים. 

לתפיסתו, דווקא היכולת של אנתרופולוגים להציג עמדה מורכבת, המראה את המציאות שבשטח, את המורכבות של ההבדלים החברתיים וניתוח הכוח על כל צורותיו, מעמידה את האנתרופולוגים בעמדה טובה וחשובה להבין ולכתוב על המציאות העכשווית. בסוף המאמר הקצר מציע Ripoll רשימת קריאה של מאמרים רלוונטיים להבנת המצב העכשווי לדעתו ושל אנתרופולוגים מעורבים (Engaged Anthropologists) שפורסמו בעבר בJRAI, כולל מאמרים של מיכל קרבאל טובי, אריקה וויס ועוד. 

והנה, דווקא בנקודה אותה מדגיש Ripoll של קריאה למורכבות טמון גם הכשל של המאמר שמדגים את חוסר היכולת של הקהילה האנתרופולוגית להכיל מורכבות בכל הקשור לסוגיית ישראל-פלסטין. דווקא תחום הדעת שמדגיש ראייה הוליסטית וניתוחי עומק מתקשה אל מול מורכבות הסכסוך. כך לדוגמה הטבח בגללו פרצה המלחמה כלל לא מוזכר בטקסט של Ripoll. הישראלים החטופים מוזכרים בקצרה, ואין במאמר אזכור לאידיאולוגיה או לטקטיקות הלוחמה של חמאס, ולשימוש שלו במרחבים האזרחיים. בהתאמה, מחבלי החמאס מכונים במאמר מיליטנטים חמושים. המנהרות בעזה מוצגות כאמצעי הגנה מפני הכיבוש, וצה"ל זוכה לכינוי IOF-  Israeli Occupation Forces. 

אז למה לקרוא ולשתף את המאמר על אף פגמיו? כי הוא מאפשר לנו להבין במעט את הדרך בה חלק מהאנתרופולוגים מחוץ לישראל תופסים את המצב ופותח פתח לויכוח, דיון ותגובה. 

אנחנו מזמנים אנתרופולוגיות ואנתרופולוגים, לצד חוקרים מדסציפלינות אחרות, לשלוח לנו את הניתוחים שלהם, שמבוססים על התיאוריה או המחקר האנתרופולוגי ונשמח לפרסם אותם בבחברת האדם על מנת להעמיק את הדיון וההבנה של המצב הנוכחי. 

לקריאה נוספת: