אנתרופולוגיה לשבת

מה קורה כאשר אנתרופולוג חוזר למחקריו השונים ומנסה דרכם להבין את השונויים בדסציפלינה האנתרופולוגית כמו גם בחברה בו הוא חי וחוקר? האם ניתן לבצע ׳אנתרופולוגיה ילידית׳ וגם ׳אנתרופולוגיה ציבורית? ואיך כל זה קשור למחאות כנגד המחאה החברתית והמצב העכשווי בישראל?  במאמר שפורסם בכתב העת Anthropology and Humanism, סוקר משה שוקד, פרופ׳ אמריטוס מתל אביב ומראשוני האנתרופולוגים בישראל, את תהליכי השינוי שהתרחשו בחברה הישראלית על סמך מחקריו האתנוגרפיים השונים ומתמקד בהתפתחויות הדרמטיות של החודשים האחרונים. זאת הוא מבצע דרך  הפרספקטיבה והסטטוס של אינפורמנט "ילידי"–  כמי שנושא זהות פוליטית אישית של אזרח ישראלי:

בעקבותיו של קליפורד גירץ (1995), אשר דיווח על חוויות החזרה לשדות המחקר המרכזיים בקריירת חייו (מרוקו ואינדונזיה), אני מעיד על היסטוריית ניסיוני האישי לאור השינויים הדרמטיים שחלו בינתיים בשדות המחקר, בדיסציפלינה האנתרופולוגית ובדרך המחקרית שלי עצמי. 

מראשית עבודתי האתנוגרפית בתוכנית אוניברסיטת מנצ'סטר, התכוונתי לסטות מהזרם המרכזי של מחקר "האחר" הרחוק, ולהתמקד במגמה של מחקרי "הבית", וזאת תחילה במחקר קליטת עולים מהרי האטלס במושב בנגב. נושא שהפך בהדרגה לוויכוח ציבורי מחריף בשאלת מעמד "המזרחים" בחברה הישראלית ואודות חלקו של המחקר הסוציולוגי-אנתרופולוגי בניתוח וייצוג הוויה פוליטית-חברתית דומיננטית זו בחיי האומה.  

אני ממשיך במאמר את סקירת מחקרי ומראה כיצד גם הגידול הדמוגרפי והקשרו החינוכי-כלכלי-פוליטי של הסקטור החרדי (האשכנזי), מצא לו ביטוי בולט במחקרי על האימוץ הגובר של הגישה החרדית אשכנזית, בקרב "העולים" המזרחים (מגויסי ש"ס)  אשר הוגדרו בזמנו על ידי כאשר התארחתי במחיצתם, כמייצגי "דתיות של מסורת". לצד זה גם סקטור הציונות הדתית  שינה פניו לכיוון  אידיאולוגי-משיחי של חלוציות חדשה בהתנחלויות "בארץ האבות" מעבר לקו הירוק. מציאות של שליטה בטריטוריה ואוכלוסייה של עם אחר, בה צפיתי בחברון והגבתי עליה במאמרי דעה רבים בעיתונות היומית. 

לצד זאת, הייתי מעורב מאוד בהקמת תנועת מחאה ("עד כאן") באוניברסיטת תל אביב כנגד המשך הכיבוש,  אשר פעלה בתקופת האינתיפאדה הראשונה עד לימי חתימת הסכמי אוסלו.  במאמר, אני ממשיך בתיאורי כצופה משתתף וחוקר בתהליכים שהתרחשו בארץ – מהמהפך הפוליטי של סוף שנות השבעים ועד עלייתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה ימני כריזמטי, אותו תיארתי כמנהיג ארגון פוליטי בדימוי הפרובוקטיבי: "חסידו(ת)-מאפיה".  

ובהקשר זה, סקרתי במאמר גם את תיעוד התצפית הבלתי צפויה שלי ביום הלוויה של הרב מאיר כהנא בברוקלין ( 6 נובמבר  1990) ופרסום תגובתי למחרת היום בניו -יורק -טיימס, אשר הביעה גינוי לאידיאולוגיה הכהניסטית. את הדיון באידיאולוגיה זו אני ממשיך במאמר במינויו של נאמן הרב כהנא לתפקיד שר המשטרה בממשלת נתניהו. 

הדיון במאמר ממשיך בתיאור תנועת המחאה הציבורית של 2023 כנגד תכנית הרפורמה המשפטית ותופעות  מאתגרות אחרות מהתקופה האחרונה. ביניהן, עובדת הרציחות הגוברות בסקטור ערביי ישראל והמתקשרת למחקרי ביפו בשנות ה- 70, כאשר ערכתי תצפיות בתנועת מחאה של צעירים ערבים כנגד ההנהגה המושחתת שמונתה ע"י הממשל הישראלי ואשר נתן בידה את הניהול של נכסי הווקף המוסלמי וענייני הקהילה המקומית. עקבות השיטה של אז משתקפים עד היום בהזנחה הממשלתית המתמשכת של אופי המינהל והביטחון הציבורי ברשויות המקומיות הערביות ברחבי הארץ.

בעוד המציאות החברתית-פוליטית ישראלית עוברת מהפכים דרסטיים, בולט במיוחד במרחב הלאומי השינוי שחל במעמדם של "היורדים" אותם חקרתי בניו יורק בשנות ה-80 , שעה שהוגדרו "נפולת של נמושות" . האתנוגרפיה לא פורסמה בזמנו בעברית משום רתיעת המו"לים  בשל תיאורם האוהד של "הבוגדים", אולם מאז אותם ימים לא רחוקים, קשה למצוא משפחה ישראלית שאין לה כיום נציג קבוע בחו"ל, והמצליחים ביניהם זוכים להכרה ציבורית מחמיאה. אני תוהה במאמר האם נהגתי בתבונה כאשר לא התפתיתי בזמנו להזדמנות הנוחה להצטרף לחברת היורדים…

השינוי בצביון המחקר האתנוגרפי התבטא בחיי המחקריים משנות ה-90 ואילך בבחירת נושאים שאינם מחייבים נוכחות מלאה בעולמם של נחקריו, ובמיוחד, בית הכנסת ההומוסקסואלי ואגודות המרכז הקהילתי הקווירי בניו יורק. שינוי מתודולוגי מרכזי זה מאפיין את הטרנספורמציה אותה עבר המקצוע יחד עם הרחבת גבולות נושאי ואתרי המחקר. 

אולם היציאה שלי לאתרים ונושאי מחקר שמחוץ לגבולות החברה הישראלית, לא חסכה ממנו את חווית הגינוי שהתפתח בעולם האקדמי המערבי כלפי משטר הכיבוש הישראלי. במאמר אני מדווח על ניסיון ההחרמה בו התנסתי בזמן שהוזמנתי לשאת הרצאה באוניברסיטה בארה"ב בנושאי מחקרי בניו יורק, בטענה שאני מייצג את מדינת ישראל  המתעמרת בפלסטינים. 

לתפסתי, אין זה מפתיע שכמה שנים מאוחר יותר האגודה האנתרופולוגית האמריקאית אימצה את מצע החרם של תנועת ה-BDS בהצבעת החברים (המעוררת לדעתי ספקות). ומכאן, עברתי במאמר להתייחסות למלחמת אוקטובר 2023, בעקבות טבח של החמאס והתגובה הישראלית המסיבית בעזה. לתפסתי, היה אפשר לצפות תרחיש דומה לזה מאחר והתהליך ההיסטורי של הימנעות מהסדרי שלום, בחסות ממשלה הלכודה במיתוסים של העדיפות המבצעית והטכנולוגית, המתמכרת לחזון ההתנחלויות, ואשר הייתה עסוקה ברפורמה משטרית.

ובחזרה לדיון הפתיחה בתצפיתו של גירץ לגבי השינויים בשדות המחקר, הדיסציפלינה, ושלי עצמי. לדעתי, היסטוריית מחקרי מעידה על ניסיון דומה, אך גם על פן שונה בדרך בה החוקר מעורב לעתים בפועל, או מדווח על המציאות החברתית-פוליטית בחברת המוצא שלו. אני מוצא תמיכה למימד זה של נוכחות האנתרופולוג בהתרחשויות עצמם במונחי "אנתרופולוגיה ציבורית" (public anthropology)  כפי שניסח למשל Didier Fassin   :

“What is at stake in the project of public anthropology is the sort of truth that is produced, and, in the end, told”(2018:8).

האנתרופולוגים מאומנים להישאר "אובייקטיבים", להימנע מהבעה של שיפוט אישי ודעות אידיאולוגיות בדיווח על נחקריהם. המאמר הנוכחי מציג את האנתרופולוג כאינפורמנט המדווח באורח אקראי על תצפיותיו ותגובותיו במישור האישי אודות הנסיבות הפוליטיות-אתיות בשעה קריטית לאומית-ציבילית. אני מסיים את המאמר בשאלה: האם יתכן שדגם שיקוף "מרחף" זה של האנתרופולוג "הילידי" מציע לאנתרופולוגים מסלול לגיטימי להשתתף, ולהתבטא באופן אקטיבי וקריטי אודות רבדי החיים באתרי הבית שלהם גם בחלקים אחרים של העולם?

לקריאה נוספת:

משה שוקד, 1995, מסע ישראלי: תל אביב, ניו יורק ומה שביניהן

   _____   2012,  מסע אנתרופולוגי: תצפית מרחוק ומקרוב

  ———    2022, תמונות מפסיפס אתנוגרפי: מפגשים, חוויות ותובנות