לובשים ופושטים חליפות: מעגלי תקשורת בלבוש החרדי-גברי
ברכות חמות למשה בכר על הגשת עבודת התזה בהנחיית פרופ' תמר אלאור וד"ר גילי המר מהאוניברסיטה העברית. בכר כתב את עבודתו על סגנון הלבוש החרדי ומראה כיצד האחידות וה'כעין מדים' שמאפיינים את הבגד החרדי-גברי לא מבטלים את ההתלבשות, אלא מעצימים אותה. הגברים החרדים אינם 'מוותרים' על ההתלבשות אלא מתנהלים בתוך החוקים וההגבלות שהטילה עליהם החברה והלבוש משמש כדרך בו הם יכולים לפגוש את גופם.
.
ילד חרדי בא לאמא שלו: -"אמא איפה החולצה?" -"איזו חולצה?" -"הלבנה, מה הבורדו?! אלא איזו חולצה?!".
בדיחה זו ששמעתי פעם מסטנדאפיסט (לא חרדי) הייתה הדבר הראשון שהוביל אותי לחשוב על הפער בין התפיסה החיצונית שרואה את הלבוש החרדי-גברי כאחיד, תפיסה שמצאתי לאחר מכן גם במחקר על החברה החרדית כשהלבוש הגברי חרדי הוגדר בו כ'מדים' – כלומר כבגד עם אפשרויות מצומצמות ביותר, לבין היחס שלי כגבר חרדי ושל חבריי ללבוש שלנו שהוא יחס מורכב הרבה יותר, בו יש הבחנות והבדלים רבים בין מגוון החולצות הלבנות המונחות בארון של כל אחד מאיתנו. פער זה גרם לי לחקור את הלבוש החרדי גברי ואת היחס של הלובשים עצמם ללבושם.
את שאלת המחקר ביססתי על הגדרתה של חוקרת הלבוש ג'ואנה אייכר (Eicher, 1995) שמגדירה לבוש כ"מערכת תקשורתית לא מילולית" ושאלות המחקר שניסחתי בעקבות הגדרה זו הם: באילו דרכים משמש הלבוש החרדי כשפה? עם מי מתקשרים הגברים החרדים באמצעות הלבוש? כיצד מתבצעת תקשורת זו?
על מנת לענות על שאלות אלו ביקשתי לפגוש את ההתלבשות הגברית במקום בו היא נוצרת, בשדה שבו גברים חרדים רוכשים את לבושם, כלומר בחנות חליפות חרדית, בה מוכרים בנוסף לחליפות גם חולצות (לבנות מכופתרות בלבד), מכנסיים (כהות ומחוייטות בלבד), שאר אקססוריז (עניבות במגוון צבעים, גרביים, חגורות וכו') ובעצם כל מה שגבר חרדי צריך. בחרתי חנות עם מחירים ממוצעים, בה פגשתי מגוון רחב של גברים חרדים. בעבודת השדה עבדתי כמוכר בחנות, כך יכולתי לדבר עם הלקוחות על העדפותיהם ובחירותיהם. בנוסף ערכתי ראיונות על גברים חרדים לובשי חליפה קצרה (כלומר ליטאים וספרדים) בהם שאלתי אותם על לבושם.
מצאתי כי הגברים החרדים מקיימים באמצעות לבושם תקשורת עם שלשה מעגלים:
המעגל ראשון עוסק בתקשורת עם החברה החרדית. תקשורת זו היא המורכבת ביותר, היא תקשורת של פרטים קטנים הסמויים מעיניי מי שאינו חלק מהחברה החרדית. באמצעות הלבוש מוגדרים המרכז והשוליים של החרדיות – המרכז מוגדר על ידי המוסד החשוב ביותר בחברה החרדית: הישיבה, כשלזו תפקיד כפול, גם בהגדרת 'סגנון ישיבתי' המשמש כסגנון המיינסטרימי, וגם באמצעות מוסד ה'ת"ת' (תומכי תורה) בו הישיבה עצמה מוכרת (בהנחה) את הלבוש שהישיבה רואה כלבוש המתאים. ומנגד השוליים מוגדרים גם הם באמצעות הלבוש העוזר להבחין במי שאינם דוברים את שפת הלבוש בצורה מלאה כמו מזרחיים וזרים אחרים.
המעגל שני סובב סביב תקשורת עם הישראליות. תקשורת זו כפולה היא, מחד ישנו רצון להראות על ידי הרוב החילוני בישראל. יש ניסיון, לרוב חסר הצלחה, להיטמע ולא לבלוט באמצעות הלבוש, כך למשל מספר לי אחד המרואיינים על המחשבה ששינויים קלים בלבוש כמו הוצאת החולצה מהמכנסיים וחגורה חומה יכולים לגרום לו להיטמע בסביבה:
"כשהיינו יורדים מהישיבה לתל אביב ומוציאים את החולצה החוצה, לוקחים תיק צד ושמים חגורה חומה היינו בטוחים שאנחנו נטמעים במרחב, בזמן שבמציאות ממש לא"
מאידך ישנו רצון מנוגד בו מבקשים הגברים החרדים לבדל את עצמם מהסגנון הישראלי הפשוט וחסר ההידור (אלאור ורגב, 2016). בידול זה נעשה על ידי דילוג אל עבר לבוש אירופאי ואמריקאי.
דילוג זה מומחש בין היתר על ידי תמונה זו של מודעת פרסומת שעמדה מחוץ לחנות בה ערכתי את עבודת השדה. בתמונה זו דוגמן חסר ראש עומד על רקע עיר 'לא ישראלית' בלתי מזוהה כשכל המילים במודעה הן לועזיות, על אף השליטה המוגבלת של גברים חרדים בשפה האנגלית.
המעגל שלישי נוגע בתקשורת עם הגוף. במעגל תקשורת זה הראיתי כיצד גברים חרדים בוחרים בגדים צמודים המעצבים אידיאל גוף רזה (לעומת אידיאל גוף שרירי אצל גברים חילוניים) שמעצב בחזרה בגד צמוד, כך מקיימים הבגד והגוף יחסי גומלין אלו עם אלו. תקשורת נוספת עם הגוף היא באמצעות בחירה של בגדים לא נוחים ושאינם מתאימים לאקלים הישראלי, כך מעוצב גוף 'מכובד', מהוגן ומוחזק. כמו כן הגברים החרדים מבקשים להסתיר את ההשקעה שלהם בלבוש, ואידיאל הלבוש הוא של לבוש שלא רואים בו מאמץ.
לסיכום, בעבודת התזה ביקשתי להראות כיצד האחידות וה'כעין מדים' שמאפיינים את הבגד החרדי-גברי לא מבטלים את ההתלבשות, אלא אדרבה – מעצימים אותה. את ההתלבשות הגברית חרדית אני משווה לדרך ניהול הנראות של נשים עיוורות. במאמרה מראה המר (Hammer, 2012) כיצד למרות העיוורון הנשים אינן 'מוותרות' על ניהול המראה החיצוני שלהן, אלא מוצאות מקומות בהם הן יכולות לבטא נשיות בעלת נוכחות פיזית במרחב מבלי שהעיוורון יפריע להן, למשל באמצעות שימוש נרחב יותר בחושים אחרים שאינם הראייה. באופן דומה גברים חרדים מתנהלים גם הם עם מגבלה – הדרישה ללבוש כעין מדים והאחידות והחד גוניות שהלבוש החרדי מטיל עליהם. אך בעקבות כך הגברים החרדים אינם 'מוותרים' על ההתלבשות אלא מתנהלים בתוך החוקים וההגבלות שהטילה עליהם החברה. ויותר מכך, כמו שבמקומות בהם יש הרבה שלג נותנים המקומיים עשרות שמות לסוגי השלג השונים, גם במקרה של הלבוש החרדי 'חולצה לבנה מכופתרת' יכולה להגיע בעשרות צורות שונות המגדירות את הלובש, ולהתלבש ב'שחור לבן' משמעו סקאלה רחבה מאד של צבעים. האחידות בלבוש מייצרת משחקיות כשהגברים החרדים לובשים ופושטים את הלבוש החרדי לפי צרכיהם, בוחרים מתי ולאן הם מבקשים לשייך את עצמם.
בנוסף, הלבוש הוא הדרך של הגבר החרדי לפגוש את גופו. באמצעות הלבוש מבקשת החרדיות לצמצם ככל האפשר את הפיזיות של הגוף הביולוגי והחומרי. הדרכים לצמצם את חומריותו של הגוף הם למשל באמצעות בגדים אחידים שמבטלים את הצורך בלהתלבש, או על ידי בגדים לא נוחים, כאלו שלא מעודדים פעילות גופנית ומגבילים את הפיזיות של הגוף, באמצעות בגדים שלא מתאימים לאקלים המקומי או בגדים צמודים וארוכים המעצבים גוף רזה ולא שרירי. כל אלו דרכים מתוחכמות לשלב בין האידיאלים החרדיים המתעלמים מן הגוף, לבין הצורך לקיים את הגוף, להלבישו ולהתנהל בתוכו.
מקורות:
אלאור, ת. רגב, מ. (2017). כינונו של סגנון ישראלי 1967-1973. בתוך: ישראל 1977-1967: המשכיות ומפנה (pp. 308-333). מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות-אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
Eicher, J. B. (1995) ed. Dress and Ethnicity: Change across Space and Time. Reprint, Oxford and New York: Berg.
Hammer, G. (2012)."Blind Women’s Appearance Management: Negotiating Normalcy between Discipline and Pleasure". Gender & Society, 26(3), 406-432.
עוד בנושא: