פנינה מוצפי-האלר על ספרה "בקופסאות הבטון"
לשמחתנו, פנינה מוצפי-האלר נרתמה לסייע בידנו למען המשכת פרויקט החשיפה לספרות אנתרופולוגית עדכנית. והפעם אנו משתפים את הפרק משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה מספרה של מוצפי-האלר בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית.
ביקשנו מפנינה לכתוב עבורנו מספר מילים שילוו את הפרק, וכך כתבה:
ההדים שקיבל הספר "בקופסאות הבטון" עלו על כל ציפיותי. קיבלתי מכתבים אישיים מסטודנטים, חוקרים, וא/נשים בציבור הרחב שסיפרו שהאתנוגרפיה שקראו ריתקה אותם, נגעה בהם. היו גם יותר מחצי תריסר סקירות אקדמיות אוהדות של הספר בעיתונות ובכתבי עת, כמה מהם בתחומים שלא הייתם מצפים שיהיו בעלי עניין באתנוגרפיה פמיניסטית זו. היו גם תגובות מבעלי תפקידים שפיתחו מודעות ביקורתית עצמית אחרי שקראו את הספר ולא רצו להיות "פטרוניים" בהתנהלות שלהם מול אנשי ירוחם. בימים אלה נערכות חזרות להצגה בתיאטרון דימונה בבימויו של יפתח קליין על בסיס הספר.
כל זה כמובן מאוד שימח אותי. כתבתי את הספר אחרי שנים ארוכות של עבודה ומחשבה אקדמית ופעולה אישית ופוליטית. הטקסט נכתב בדם ליבי והוא מנכיח טענות תאורטיות ומתודולוגיות שפיתחתי במהלך יותר משני עשורים. הכתיבה שלי היא בעיקר הצהרה, מימוש של חשיבה והגות פמיניסטית רפלקסיבית במובן העמוק שלה. הנטייה לקטלג את הספר כספר שעוסק "בעוני" או ב"נשים" או ב"סיפורי חיים" או "בעיירות פיתוח" מצמצמת את היריעה ומבקשת לקרוא את הטקסט במלואו. יש ב"בקופסאות הבטון" תיעוד ודיון בעוני ובשוליות חברתית של נשים, וגם דיון מפתיע (אותי לפחות) בתהליך ה"התחזקות" ובמשמעותה של זהות ומציאות מזרחית כפי שהיא מתפתחת בשוליים, וגם קריאה של דינמיקה משתנה של יחסים בתוך המשפחה, וגם – כמו בפרק שבחרתי לשתף אתכם בו כאן, המתמקד בגילה – חשיבה פנימית עלי ועלינו, בני ובנות המעמד הבינוני המזרחי, ועל המשמעות של ה"הצלחה" שלנו.
אני בטוחה שהדיון במיקום המורכב של גילה, שעוברת תהליכים של מוביליות חברתית המחלצת אותה מהשוליים המרובים ("קופסאות הבטון" הוא המושג שתבעתי לניתוח הרב-צירי של שוליות בו-זמנית מרובה), ידבר אל קוראי האתר לא רק בהתייחסות שלו לתאוריה וידע עיוני אלא באופן ישיר ואישי אל כל אלה מכם שהגיעו מהשוליים, מזרחים ומזרחיות שמשלימים מ"א או דוקטורט באנתרופולוגיה, כמו גם לאנשי ונשות סגל שהגיעו ממשפחות מעמד נמוך אשכנזי והם דור ראשון להשכלה אקדמית. יש בפרק הזה גם הרבה עבודה של שיתוף של הסובייקטיות בתהליך עיצוב מסקנות המחקר ורפלקסיה עצמית כפרקטיקה אפיסטמית שאני חושבת שעוד לא לגמרי שקעה בשיח האנתרופולוגי הישראלי במובן העמוק שלה.
כמה מסקירות העיתונות על "בקופסאות הבטון"
- סיפורי נשים מקופסאות הבטון של ירוחם – יצחק לאור בהארץ
- סיפור מטלטל על הפריפריה שלנו – ערן אלדר במעריב
- מחוץ לקופסה – אפרת שני שטרית במקור ראשון
- הנשים הרחוקות מאוד מן העין – ורד לי בהארץ
עוד על פנינה מוצפי-האלר
- פנינה מצופי הלר מביאה בהעוקץ את הסיפורים של האנשים במתקן חולות
- כתבה בהארץ – כתם שלא יימחה: איך הציונות, הפכה אותנו, הנשים מזרחיות, לעובדות ניקיון נצחיות
- פנינה מוצפי-האלר כותבת בהעוקץ על מחאה מיוחדת במינה במתקן חולות
—
הגהה: אורלי ניטיס יעקובי