ברכות, מאמרי אורח

ברכות לאנתרופולוג איתן וילף על ספרו החדש! ספרו של וילף,  The Inspiration Machine-Computational Creativity in Poetry and Jazz שיצא בהוצאת the university of chicago press, מבוסס על עבודת שדה, שביצע וילף עם מדעני מחשב ואמנים בארה"ב, שמפתחים ועושים שימוש בטכנולוגיות ממוחשבות יוצרות-אמנות בשני תחומים: מוסיקת הג'אז ושירה (poetry). וילף, פרופ׳ במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית, בוחן בספר את השינויים שחלו בתחום האומנות ובמושג היצירתיות עצמו לאור ההתפחויות הטכנולוגיות הללו ואף מציע ניגוד לטענות הדיסוטופיות שנפוצות בנושא:

מחקריי השונים עד כה עסקו באופן בו זירות ממוסדות במערב, שאמונות על ההגיון הרציונלי, מארגנות מחדש את ההגיון היצירתי, וכיצד ארגון מחדש זה משנה הן את ההגיון הרציונלי והן את ההגיון היצירתי כאשכולות של ערכים ופרקטיקות תלויי-הקשר והיסטוריה במודרניות המערבית. כך, בספרי הראשון עסקתי בטבע ובהשלכות הלא צפויות של עלייתן של מסגרות אקדמיות ללימוד מוסיקת הג'אז בארה"ב. בספרי השני בחנתי את האופן בו יועצי חדשנות עסקית בארה"ב מפתחים אסטרטגיות רציונליות שמטרתן לעזור לחברות להפוך להיות יותר חדשניות ויצירתיות תוך ראייה של יצירתיות כמשאב כלכלי פוטנציאלי. ספרי הנוכחי מבוסס על עבודת שדה, שביצעתי עם מדעני מחשב ואמנים בארה"ב, שמפתחים ועושים שימוש בטכנולוגיות ממוחשבות יוצרות-אמנות בשני תחומים: מוסיקת הג'אז ושירה (poetry). 

במבט ראשון, נראה שהטכנולוגיות השונות של בינה מלאכותית גנרטיבית כמו ChatGPT , DALL-E, ו-Midjourney, שנהנות מחשיפה אדירה בעת הנוכחית, באו לעולם כמו אתנה ממצחו של זאוס: בפתאומיות ובצורתן הנוכחית. אולם, למעשה, לניסיונות לפתח טכנולוגיות ממוחשבות יצירתיות יש היסטוריה ארוכה. את עבודת השדה, שעליה מבוסס ספרי, התחלתי עוד בראשית העשור הקודם תוך התמקדות בטכנולוגיות, שמאפשרות התבוננות בהיסטוריה ארוכה זו. אחד ההיבטים הייחודיים של הספר הוא שהוא מתמקד במדעני מחשב ובמקודדים שהם גם אמנים ולכן גם הצרכנים או המשתמשים של הטכנולוגיות יוצרות-האמנות, שהם מפתחים. כך, מדעני המחשב איתם עבדתי בשתי מעבדות שונות הם נגני ג'אז מקצועיים, שגם הופיעו עם הטכנולוגיות, שהם פיתחו. בתחום השירה עבדתי עם משוררים שכותבים computer-generated poetry, כלומר, קוד שכאשר הוא מורץ יוצר פלט בצורה של שירה. כולם פיתחו טכנולוגיות אלו כתוצאה מחוסר שביעות הרצון שלהם מהפרקטיקה היצירתית העכשווית שלהם, ומתוך מחשבה שאינטראקציה עם טכנולוגיות כאלו תרחיב את האופקים האמנותיים שלהם. 

מה שעניין אותי באופן ספציפי הוא השינויים שיצירתיות כאשכול ערכים ופרקטיקות עוברת כאשר מדעני מחשב ומקודדים מנסים לפתח טכנולוגיות ותוכנות ממוחשבות יצירתיות שאמורות לשמש כשותפות שוות-ערך בתהליך היצירתי. כיצד השימוש בטכנולוגיות כאלו משנה את הטבע של יצירת האמנות? אילו אופקים יצירתיים חדשים שימוש זה פותח ואילו אופקים הוא סוגר? בהינתן ששדה התכנות ורבים מהאלגוריתמים הממוחשבים, שמהווים חלק בלתי נפרד מהקיום העכשווי שלנו, משעתקים סוגים שונים של היררכיה תרבותית, האם השימוש בטכנולוגיות ממוחשבות יוצרות-אמנות הופך את שדה האמנות לכזה, שבעצמו משעתק היררכיות כאלו? כיצד השימוש בטכנולוגיות כאלו משפיע על התפיסה העצמית של האמנים, שעושים בהן שימוש, כלומר, על הסוכנות היצירתית שלהם ביחס לתוצר האמנותי של אותן טכנולוגיות? האם הם תופסים את עצמם כאחראים לאותם תוצרים, או שמא אותן טכנולוגיות מייצגות סוג של סוכנות יצירתית עצמאית שיוצרת מרחק בין האמן-מקודד ובין התוצר האמנותי? 

באופן כללי, הספר טוען שהאלגוריתמים, שהאנשים איתם עבדתי פיתחו ושבהם הם השתמשו, נשארו נטועים באותן בעיות חברתיות-תרבותיות ובאותן חולשות אנושיות, שאלגוריתמים אלו התיימרו לספק להן פתרון. כתוצאה מכך, למרות שאותם אנשים כן הצליחו במובנים מסוימים להעשיר את הפרקטיקות היצירתיות שלהם באמצעות הטכנולוגיות יוצרות-האמנות אותן הם פיתחו, הם גם הגיעו להבנה של המגבלות של טכנולוגיות אלו, ובהמשך הם גיבשו הערכה מחודשת ליצירתיות לא-ממוחשבת ופיתחו רצון להתנסות בה מחדש. המסקנה הכללית של הספר היא שפתרונות ממוחשבים, בין אם בתחום היצירתיות או בתחומים אחרים, לבעיות ולחסרונות של סוגים שונים של פרקטיקה אנושית, אינם יכולים לצלוח כל עוד הם מפותחים בנפרד מההקשרים התרבותיים-חברתיים, שהביאו להיווצרותם של בעיות וחסרונות אלו.    

פרק המבוא של הספר מציע מתווה לאנתרופולוגיה של יצירתיות ממוחשבת. ראשית, הוא טוען שבעוד שטכנולוגיות יוצרות-אמנות קודמות (ובעיקר לא ממוחשבות) לאורך ההיסטוריה התמקדו בתיווך של מספר מוגבל של תוצרים אמנותיים ספציפיים (כגון ציור מסוים, שיר מסוים, מנגינה מסוימת), הטכנולוגיות שהספר מתמקד בהן בנויות על היכולת לתווך סגנונות או עקרונות גנרטיביים. המהות של סגנון או של עקרון גנרטיבי הוא בהיותו עקרון כללי שיכול לבוא לידי ביטוי ב- (כלומר, להיות אחראי ליצירה של) מספר רב של תוצרים ספציפיים עתידיים (כמו ציורים שונים חדשים שניתן ליצור בסגנונו של פיקאסו, כאשר הסגנון של פיקאסו מהווה עיקרון גנרטיבי).

הפרק מציג את ההקשר התרבותי הספציפי של מושג הסגנון במודרניות המערבית (מושג שמשחק תפקיד מרכזי גם ברעיון האינדיבידואליות והסובייקט המערביים מאז עליית הרעיונות הרומנטיים באמצע המאה ה-18), שהבנתו היא תנאי מקדים הכרחי לניתוח של ההשלכות הרדיקליות של הטכנולוגיות הממוחשבות הגנרטיביות העכשוויות. בהמשך, הפרק טוען שממד מרכזי נוסף שעומד בבסיס המשיכה של טכנולוגיות ממוחשבות גנרטיביות יוצרות-אמנות עבור המפתחים שלהן והמשתמשים בהן הוא העובדה שהן מאפשרות יצירה של אקראיות תלוית-הקשר. כוונתי היא שבו בזמן שכמעט תמיד לא ניתן לצפות בוודאות מוחלטת את התוצר של טכנולוגיות כאלו, כן ניתן להגביל את האקראיות של הפעולה שלהן באמצעות הנחיות ספציפיות (מה שכעת נקרא prompts). עבור המדענים-אמנים איתם עבדתי, חלל אי-הודאות, שנוצר בין ההנחיות הספציפיות שניתנות לטכנולוגיות והתוצר של ההנחיות האלו כאשר הטכנולוגיות מבצעות את ההנחיות, מהווה משאב חשוב כאמצעי להרחבת האופקים היצירתיים שלהם עצמם. הפרק מנתח את מושג האקראיות תלוית-ההקשר ביחס לפרקטיקה שאנתרופולוגים חקרו במשך שנים רבות מאז ימיה הראשונים של האנתרופולוגיה, קרי mechanical divination, פרקטיקה שקיימת בתרבויות רבות ושבמסגרתה מנגנונים מכאניים שונים מתפקדים כזירות של אקראיות שהתוצרים שלהן מפורשים ביחס לשאלות שנשאלות מראש. לבסוף, הפרק בוחן את הבעיות, שנוצרות כאשר מומחים תופשים את המחשוב הדיגיטלי כזירה בה ניתן לפתח פתרונות לבעיות, שנוצרות בעולם שנמצא מחוץ לזירה זו.

באופן ספציפי, ואם ניקח את תחום היצירתיות כסוג של "בעיה," שאותה ניסו לפתור האנשים איתם עבדתי, מושג היצירתיות עובר שינוי עוד טרם תהליך הפיתוח, כאשר מדעני המחשב מתרגמים מושג זה (או את ההבנה שלהם אותו) לשדה המומחיות שלהם, קרי תכנות. תרגום זה, בהכרח, מפשט את מושג היצירתיות למספר ממדים ספורים תוך מחיקה של ממדים אחרים מהותיים. בהמשך, הפשטה זו מתעצמת במהלך תהליך הפיתוח עצמו, בו בזמן שהמפתחים מתחילים להכיר גם במגבלות של הטכנולוגיות, שהם יוצרים, וגם בתוצאות הלא צפויות של הפיתוח ושל השימוש בהן. אחת התוצאות הלא-צפויות העיקריות היא שמכיוון שרבות מהטכנולוגיות האלו מפותחות בנפרד מ-, וללא מחשבה על, הזירות החברתיות והתרבותיות שבהן הן אמורות לתפקד בהמשך, אותן טכנולוגיות משעתקות מספר רב של הבעיות, שהן אמורות היו לפתור, ויוצרות בעיות חדשות רבות. אנו רואים את התוצאות של דינמיקה זו ביחס לרבות מהטכנולוגיות הגנרטיביות שמושקות כעת חדשות לבקרים, בין אם ביחס להפרה של זכויות יוצרים, יצירה של מידע מוטעה שנתפס כמהימן, והשפעה על היכולות הגנרטיביות-יצירתיות של המשתמשים בטכנולוגיות האלו.

החלק הראשון של הספר עוסק בהקשר הג'אז תוך התמקדות בתמות של חיקוי, מקוריות, וחברתיות. שני הפרקים הראשונים מתמקדים בעבודתו של מדען מחשב וחצוצרן ג'אז, שאני קורא לו דייוויד, שבזמן עבודת השדה שלי היה חבר סגל במכון טכנולוגי בארה"ב. דייוויד פיתח מערכת ממוחשבת אינטראקטיבית (כלומר, כזו שניתן להשתתף אתה באלתור קבוצתי מכיוון שהיא יכולה "להאזין" לאלתורים של נגנים אחרים ולאלתר בתגובה אליהם), שיוצרת אלתורי ג'אז אותם היא משמיעה באמצעות מיקרופון, בהתבסס על אלגוריתמים גנטיים—ארכיטקטורה ממוחשבת שאמורה למצוא פתרונות לבעיות ספציפיות בצורה הדרגתית ולא צפויה. דייוויד פיתח את המערכת הזאת על רקע אכזבתו מנגני הג'אז האנושיים איתם ניגן, שלתחושתו לא הקשיבו אחד לשני בזמן האלתור הקבוצתי אלא ניגנו כל אחד לעצמו, וזאת בניגוד לערכים המרכזיים שמארגנים את עולם הג'אז.

הפרק חוקר את הסיבות, שהביאו אותו לבחור באלגוריתמים גנטיים כבסיס למערכת שלו, ובאתגרים, שבחירה זו יצרה, במיוחד הזמן הרב שלוקח לאמן את המערכת ליצור אלתורים בעלי ערך אסתטי והנטייה של מערכת זו ליצור אלתורים שדומים אחד לשני לאחר זמן מה. כמענה לאתגרים אלו, דיוויד החליט לקודד את הערכים האסתטיים של סגנון האלתור שלו עצמו כעיקרון מרכזי, שיקבע מראש את אופי האלתורים העתידיים שיוצרת המערכת. כך, בעוד שבתחילת המסע שלו דייוויד בחר בארכיטקטורה ממוחשבת, שמבוססת על ההבטחה של יצירת תוצאות בלתי צפויות ובצורה הדרגתית, בסופו של מסע זה הוא בחר לעצב מערכת שנתנה לו סוגים שונים של שליטה וודאות, בעיקר הוודאות שמערכת זו תייצר אלתורים בסגנון שלו עצמו. 

הפרק השני בוחן את ההישגים והמגבלות של המערכת, שדייוויד פיתח. מצד אחד, דייוויד הצליח לפתח מערכת, שאתה הוא יכול להיות באינטראקציה מוסיקלית הדוקה ביותר ומהסוג, שהוא לא הצליח לחוות כאשר הוא ניגן עם נגנים אנושיים, שכן מערכת זו יכולה "להקשיב" לאלתורים של דייוויד בזמן אמת וליצור אלתורים משלה כמענה לאלתורים אלו ותוך לקיחתם בחשבון. בנוסף לכך, היחסים שלו עם מערכת זו אפשרו לדייוויד לפתח את אותה יכולת האזנה ותגובה, שבעולם הג'אז מהווה ערך מרכזי. הפרק טוען שהישג זה מאתגר ביקורות רווחות, שטוענות שיחסים חברתיים עם מערכות גנרטיביות בהכרח ילכדו את המשתמשים האנושיים שלהן בעולם נרקיסיסטי שסובב רק סביב משתמשים אלו. בו בזמן, מה שאפשר לדייוויד ליצור מערכת בעלת יכולת אינטראקטיבית כזו הן סדרה של הגבלות שהוא הטיל עליה ושתוצאתן היא היעדר משמעותי של אינטראקטיביות וגמישות מסוגים אחרים. כך, בדומה לרבות מהטכנולוגיות הגנרטיביות שאנו מוקפים בהן כיום, הטכנולוגיה, שדייוויד יצר, מהווה אי קטן של אינטראקטיביות בתוך ים עצום של חוסר-אינטראקטיביות והיעדר רגישות של טכנולוגיות אלה להקשר המשתנה תדיר בו הן נמצאות.   

הפרקים השלישי והרביעי מתמקדים בעבודתו של מדען מחשב ופסנתרן ג'אז, שאני קורא לו ג'יימס, שבזמן עבודת השדה שלי אתו היה גם הוא חבר סגל במכון טכנולוגי אחר בארה"ב. ג'יימס, ביחד עם צוות של חוקרים, פיתח ארכיטקטורה ממוחשבת, שמבוססת על חישובים סטוכסטיים מסוג Markov Models, שאמורה להיות מסוגלת לחקות את סגנון האלתור של נגני ג'אז מפורסמים "ולערבב" סגנונות אלו אחד עם השני על מנת ליצור סגנונות אלתור חדשים שיוכלו להוות השראה לנגנים אנושיים. צוות החוקרים של ג'יימס גם פיתח רובוט בעל מספר זרועות, צוואר ארוך, וראש עם עין, שיכול לנגן את האלתורים האלו על מרימבה. ג'יימס בחר ליצור מערכת זו על רקע תחושתו שעולם הג'אז ממחזר את אותם סגנונות אלתור ונמצא בסטגנציה יצירתית כבר זמן רב.

הפרק מפתח את מושג הנאמנות הסגנונית (stylistic fidelity), שלטענתי מהווה בסיס לפיתוח רבות מהטכנולוגיות הגנרטיביות העכשוויות, ומציע ביקורת שלו, על רקע ביקורת מושג הנאמנות הצלילית (sound fidelity) שחוקרים הציעו בעבר ביחס לטכנולוגיות של שעתוק צליל. הפרק טוען שהיכולת של המערכת שפיתח ג'יימס לחקות ולערבב את סגנונות האלתור של נגני ג'אז מפורסמים תלויה במניפולציה שעושים חברי צוות המחקר בבסיס הנתונים שאותה מערכת מעבדת. מניפולציה זו למעשה עוזרת למערכת לבצע את אותה עבודה שהמפתחים שלה מציגים כמשהו, שהיא יכולה לבצע באופן עצמאי. גם דינמיקה זו רווחת בהקשרן של רבות מהטכנולוגיות הגנרטיביות, שאנו מוקפים בהן כיום, שהצלחתן תלויה בעבודה שמבוצעת על ידי בני אנוש מאחורי הקלעים (דוגמא מוכרת היא עבודת התיוג של תמונות שמהווה תנאי מקדים לאימון וליכולות היצירתיות של מערכות גנרטיביות רבות בתחום הויזואלי). 

הפרק הרביעי מתמקד בצורה הגופנית של הרובוט ובתרומה שלו ליחסים החברתיים בינו ובין הנגנים האנושיים שנמצאים באינטראקציה אתו. בניגוד לדייוויד, שבמודע בחר לא לתת למערכת שלו צורה גופנית משמעותית על מנת לפשט את תהליך הפיתוח, ג'יימס בחר לעצב מערכת מאלתרת בעלת צורה גופנית משמעותית מכיוון שהוא קיווה שצורה זו תהדק את האינטראקציה בין המערכת ובין הנגנים האנושיים, למשל באמצעות המידע הגופני הסובטילי שרובוט יכול לתת בזמן אמת ביחס לסיטואציה המוסיקלית. הפרק מראה שבו בזמן שצורתו הגופנית של הרובוט אכן תרמה לחיזוק הקשר בין הנגנים האנושיים ובין הרובוט, מוקד משיכה אחר של אותם נגנים היה דווקא אותם רגעים בהם נתגלעו כשלים בפעולתו של הרובוט בשל תקלות בחומרה ובתוכנה שלו. הפרק טוען שעובדה זאת מאתגרת פרדיגמה מרכזית בחקר יחסי אדם-מכונה, שטוענת שמשתמשים אנושיים יעדיפו להתעלם מ-, או לתקן מבלי משים את, התקלות בפעילותן של מכונות על מנת להמשיך ולהאמין שהם נמצאים באינטראקציה עם ישויות בעלות כוונה. הפרק חושף את ההיסטוריה האינטלקטואלית של פרדיגמה זו, שכוללת במיוחד את שדה האתנומתודולוגיה שפיתח הסוציולוג הרולד גרפינקל, ואת ההשפעה שהייתה עליו לתחום הקיברנטיקה במחצית המאה ה-20, בעיקר הדגש ששמה הקיברנטיקה על עיקרון ההומיאוסטזיס (שיווי משקל) של מערכות ועל לולאות משוב שלילי (negative feedback loops) כאמצעים לשימור הומיאוסטזיס זה. הפרק טוען שהיסטוריה אינטלקטואלית זו הביאה למצב בו הפרדיגמה הנוכחית של חקר יחסי אדם-מכונה לא הביאה בחשבון שמשתמשים אנושיים יעדיפו לעתים קרובות להתמקד באותם רגעים בהם מערכת האינטראקציה עם מכונות יוצאת משיווי-משקל, ולהעצים רגעים אלו על מנת לחשוף את היעדר היכולת של המכונות להשתתף באינטראקציה אמיתית עם בני אנוש. הפרק עוד טוען שהעדפה זו קשורה לעיקרון האסתטי של ה-uncanny, והוא מציע תיאוריה אנתרופולוגית של ה-uncanny כמודעות פתאומית של סובייקטים מודרניים מערביים ליסודות החומריים של העולם המידי שלהם, מודעות שנוצרת כאשר אותם יסודות מתחילים "להרעיש" בשל תקלות שונות וכך להצביע על עצמם באופן רפלקסיבי.    

החלק השני של הספר מתמקד בהקשר השירה ובתמות של אקראיות, פוטנציאליות, והתכוונות (intentionality) בהתבסס על עבודת שדה שביצעתי בקרב משוררים שהשתתפו בסדנא לכתיבת computer-generated poetry בארה"ב. הפרק החמישי מציג את היסודות הטכניים והאסתטיים של התחום הספציפי של סוגה אמנותית זו, שראשיתה בשנות החמישים של המאה הקודמת ושבמסגרתה המשורר כותב קוד, שהביצוע שלו על ידי המחשב מביא ליצירתם של טקסטים, שלא ניתן לחזות אותם מראש במדויק. בדרך כלל הקוד מורה למחשב לסדר מחדש חומרי גלם מילוליים (כגון מלים, הברות, או טקסטים קיימים) בהתאם להנחיות מדויקות, ולעתים קרובות תוך שילוב של אקראיות מבוססת-מחשב. הפרק בוחן את האופן בו התפקיד המרכזי, שממלאים מחשוב וקוד, משפיע על המשורר באופנים רבים, החל מהאופן בו הוא מתבונן בעולם מבעד למסננת, שמתרגמת עולם זה לתופעות וקטגוריות, שניתן לעבד אותן באמצעים ממוחשבים, וכלה באופן בו הוא חושב על מה שמייחד את הסגנון האמנותי האישי שלו. הפרק ממשיך בניתוח המרכזיות של חלל אי-הודאות שנמצא בבסיסה של שירה זו. חלל זה בא לידי ביטוי גם באופן בו תכנות כתהליך יצירתי אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות תרבותיים של יצירה ספונטנית, שהמשמעות או ההשלכות שלה ידועות באופן מידי, וגם באופי התוצאות הטקסטואליות של שירה זו, שהמשורר לא יכול לצפות מראש. בהמשך, הפרק בוחן את השינויים שמילים עוברות עבור משוררים הכותבים שירה זו, קרי מישויות בעלות ייחודיות או משמעות איכותית לחומר גלם טקסטואלי כמותני במובן של "דאטה." לבסוף, הוא מציג את סוג האסתטיקה שמאפיינת שירה זו, קרי דגש על טקסטורה לשונית מופשטת ולא על משמעות רפרנציאלית. 

הפרק השישי בוחן את היחס בין, מצד אחד, אקראיות ממוחשבת (computer-based randomization) וחוסר הוודאות, שמלווה כתיבת קוד ביחס לתוצאות שלו ובין, מצד שני, סוכנות יצירתית. חוקרים רבים טענו שהשימוש בתהליכים אקראיים שונים (לא בהכרח ממוחשבים), שיוצרים אי-וודאות ביחס לתוצאותיהם, באמנות המודרנית הוא חלק מאסתטיקה של היעדר כוונה, כלומר, חלק מניסיון מודע של אמנים להגביל את הסוכנות היצירתית שלהם ולתת לתהליכים אקראיים להכתיב את התהליך היצירתי. הפרק טוען שבו בזמן שהמשוררים איתם עבדתי עושים שימוש רב באקראיות ממוחשבת כחלק מהקוד אותו הם כותבים, הם אינם עושים זאת כחלק מניסיון להעלים את הסוכנות היצירתית שלהם אלא להיפך—כחלק מניסיון לטפח סוכנות כזו, לעתים תוך יצירה של סתירה עצמית בין מטרות שונות. כך, הם מאמצים את העובדה שכתיבת קוד היא תהליך, שמחייב התכוונות רבה, על מנת ליצור עולם אמנותי מונחה עקרונות של הכלה וצדק חברתי, והם עושים שימוש באקראיות מבוססת-מחשב על מנת לאתגר את, ולעשות דה-מיסטיפיקציה להרגלים היצירתיים שלהם ולזהות האמנותית שלהם. בו בזמן, הם עושים מיסטיפיקציה ליכולות היצירתיות של המחשב כתוצאה מיכולתו ליצור טקסטים פואטיים חדשים באופן מידי, והם כותבים קוד, שהתוצאות הפואטיות שלו מייצגות אסתטיקה מודרניסטית, מופשטת, וקשה לעיכול, שמדירה אנשים, שלא חוברתו במעגלים הסוציואקונומיים הנכונים.

הפרק טוען שסתירות אלו הן תוצאה של האפשרויות שפותחת אקראיות ממוחשבת ביחס לזרמים השונים והסותרים של הסובייקטיביות הליברלית העכשווית בארה"ב. זרמים אלו כוללים קריאה לקידום עולם שמבוסס על צדק חברתי והכלה, דגש על self-determination, הנכונות להתייחס לטכנולוגיה כבעלת סוכנות יצירתית אוטונומית, וההעדפה של אמנות גבוהה וניסיונית ושל האסתטיקה המופשטת שבבסיסה כצורות של חופש אקספרסיבי. 

הפרק השביעי מנתח את הממדים האסתטיים ואת הסתירות הפנימיות של computer-generated poetry בהקשרם של הממדים האסתטיים והסתירות שאפיינו את הקבוצה הספרותית Oulipo, שנוסדה בצרפת ב-1960, ושהאנשים איתם עבדתי הציגו כמקור של השראה ליצירה שלהם עצמם. קבוצה ספרותית זו קמה על בסיס הרעיון שניתן ליצור טקסטים ספרותיים ופואטיים באמצעות המצאה של מגבלות או סדרה של פעולות פורמליות-מתמטיות ומימוש שלהן באופן מכאני או אוטומטי ובאופן שמייתר לחלוטין את רעיון היצירתיות כמשהו סובייקטיבי, שנמצא בפנימיותו של היוצר ושעליו אין לו שליטה.

באמצעות ניתוח של קבוצה ספרותית זו הפרק מראה שהסתירות והמתחים התרבותיים שמלווים ניסיונות לדמות, להעשיר, או להחליף יצירתיות אנושית באמצעים דיגיטליים אינם לגמרי תוצאה של המימוש של ניסיונות אלו באמצעות טכנולוגיות ממוחשבות, ולכן גם אינם תלויים בהם, למרות שמימוש כזה יכול להעצים מתחים וסתירות אלו. במקום זאת, סתירות ומתחים אלו הם אינהרנטיים במידה מסוימת לגישה הכללית ליצירתיות אנושית כמשהו שניתן לדמות או להעשיר באמצעות הפשטה פורמליסטית-מתמטית-אלגוריתמית. הפרק מצביע באופן ספציפי על הבעיות שנוצרות כתוצאה מהפטישיזציה של המספר העצום של התוצרים הטקסטואליים הפוטנציאליים, שניתן ליצור בקלות על ידי מימוש של עקרונות גנרטיביים פשוטים, כמו גם על חוסר-הנחת שיכול להיווצר בקרב אמנים ביחס להשפעה שיש לפטישיזציה זו על התהליך היצירתי שלהם עצמם ועל התוצאות שלו.   

הפרק השמיני חוזר לסדנת השירה ומנתח את הסתירות ואת המתחים שנוצרו במהלכה ביחס לעקרונות האסתטיים של computer-generated poetry ולתפקיד המחשב כשותף בתהליך היצירתי. המשתתפים בסדנא העלו ספקות ביחס לשני עקרונות מרכזיים של סוגה פואטית זו: הרעיון שיש חשיבות אסתטית עצמאית להיבטים הפורמליים המדויקים של הקוד, שעומד בבסיס שירה זו כמעין סוג של מגבלה (constraint) פורמלית, והרעיון שמגבלה פורמלית זו יכולה לעזור למשורר בתהליך הכתיבה על ידי צמצום של מרחב הבחירות, שעומדות בפניו. הפרק מראה שלעתים קרובות שימת דגש על הדיוק הפורמלי של הקוד כסוג של מגבלה בא על חשבון התוצאות הטקסטואליות שלו, וששימת הדגש על יצירת מגבלות פורמליות בצורה של קוד מעבירה את עול הבחירה מתהליך הכתיבה לתהליך היצירה של מגבלות על כתיבה; כלומר, היא אינה משחררת את המשורר מהצורך להכריע בין בחירות מרובות, בעיקר לאור העובדה שניתן לשנות את הקוד (כסוג של מגבלה) שעומד בבסיס סוגה שירית זו בקלות רבה וכך להביא לידי תוצאות טקסטואליות שונות לחלוטין. מסקנה זו רלבנטית לרבות מהטכנולוגיות הגנרטיביות, שאנו מוקפים בהן כיום, במובן זה שהחופש היצירתי הכמעט בלתי-מוגבל, שהן כביכול מציעות, יכול במקרים מסוימים להחוות כסוג של בעיה מסוג חדש.

החלק השני של הפרק מציג מטרות אסתטיות משלימות, שאותן העלו משתתפי הסדנא כנגד המטרות שהציגו מארגניה. מטרות משלימות אלו כללו, ראשית, שימוש בקוד על מנת לייצר את סוג הטקסט הפואטי הייחודי, שהוא נחלתה של שירה לא ממוחשבת, וזאת כנגד המספר הבלתי מוגבל של תוצרים טקסטואליים עודפים, שמאפיין את computer-generated poetry, ושנית, ניסיון ליצור טקסטים בעלי מסרים רטוריים וזאת כנגד הדגש על יצירת טקסטורה לשונית חסרת מובן, שגם הוא מאפיין את סוג שירה זו. 

פרק הסיכום של הספר מציג את הטענות התיאורטיות, שהוצגו בפרקים הקודמים על רקע טענות דיסטופיות, שחוקרים הציגו ביחס למערכות ממוחשבות, שאמונות על קבלת החלטות בתחומים שונים כגון בנקאות, חינוך, כלכלה, ועוד. כנגד טענות דיסטופיות אלו, שמצביעות על ההשלכות הלא-רציונליות הבלתי-נמנעות של מערכות אלו, הפרק טוען שלמערכות ממוחשבות מקבלות-החלטות, כמו כל תופעה, שמעוגנת בתרבות ובחברה, יש גם חסרונות וגם יתרונות פוטנציאלים, שהמימוש שלהם תלוי בנסיבות ובהקשרים היסטוריים-תרבותיים ספציפיים. מערכות אלו תמיד ישקפו את ההקשרים התרבותיים-חברתיים, שבתוכם הן נוצרו, ואת ההקשרים התרבותיים-חברתיים, שבתוכם אנשים עושים שימוש במערכות אלו ומעריכים את התוצאות ואת ההשלכות שלהן."

לקריאה נוספת: