מאמרי אורח

ד"ר אופיר שפר, פוסט דוקטורנטית במכון מופת וראשת החוג לחינוך בלתי פורמלי במכללת קיי, כותבת על הקושי לערוך מחקר חינוכי בעת מלחמה ועל המתח שבין חשיבות התיעוד לבין המצב הארעי וחסר הוודאות בו נמצאים המרואיינים. בפוסט מתארת ד"ר שפר את המאבק הפנימי בין הרצון להניע מחקר על חינוך בחירום לצד הספקות על אודות מקומם והתערבותם של אנשי מחקר באירועים טראומתיים. עם פרוץ המלחמה הקימה צוות חוקרות ופנתה לתנועה הקיבוצית ומועצת תנועות הנוער עם הצעה לשותפות. בימים אלו פועל הצוות לאיסוף ותיעוד חוויותיהם של מאה אנשי חינוך בלתי פורמלי במרכזי הפינוי בהם שוהים עקורים ומפונים מעוטף עזה והנגב המערבי.

בתחילת אוקטובר 2023 נעקרו מבתיהם אלפי ילדים ובני נוער מאיזור עוטף עזה והנגב המערבי והועברו לחיים ארעיים במרכזי פינוי ברחבי הארץ. מיד עם היוודע גודל האסון אל מרכזי הפינוי הגיעו מתנדבים צעירים ועובדי חינוך בלתי פורמלי, שבאו לסייע בכל הנדרש באותם הימים. מי שנכנס אל מלון אקראי באילת באמצע אוקטובר יכול היה לפגוש במקום שינשינים של תנועות נוער, מתכללים מ"תנועות הבוגרים", רכזים שכירים של ארגוני חברה אזרחית, רכזי נוער ממחלקות הנוער בעוטף וחוף אשקלון, חיילים ב'פרק משימה' ומתנדבים ללא שיוך ארגוני שרק רצו לעזור. בימי הכאוס הראשונים, נדמה היה שכולם עושים הכל העיקר לעשות משהו.

השבועות עברו, ומצב החירום שנדמה כרגעי הפך קבוע. מתנדבים צעירים שהגיעו מתוך מחשבה לסייע לכמה ימים, מצאו עצמם גרים באיזור ים המלח, הערבה ואילת, משאירים מאחור את חייהם, ומתמסרים לתפקידם החדש- מחנכים ומחנכות בחירום. מספרם במאות. עם התבהרות היקף התופעה והאפשרות שהיא תימשך זמן רב, הרגשתי שחייבים לתעד את מה שקורה גם באמצעות מחקר. חייבים. ספרי ההיסטוריה יכתבו בשנים הקרובות, ואם אנחנו, חוקרי החינוך הבלתי פורמלי, רוצים שהשדה החינוכי יהיה חלק מהסיפור החברתי הרחב, עלינו לצאת ולתעד את העשייה. בנוסף, כמי שמובלת על ידי רצון לעשות מחקרים שגם משפיעים על מציאות החיים, דחיפות פנימית קיננה בי. "אין מצב שכל זה קורה ואנחנו לא מפיקים כאן ידע חדש". חודש אל תוך המלחמה שלחתי הזמנה לחברות ועמיתות להצטרף אליי, ומייל לשותפים במשרד החינוך, בתנועה הקיבוצית ובמועצת תנועות הנוער תחת הכותרת "איסוף ותיעוד חב"פ בחירום". 

אבל, עוד בעודי שולחת את המייל הגוף כבר התחרט על הפעולה. כי אני, כמו כל החברה הישראלית, עוד הייתי אישית שרויה במצוקה גדולה, משותקת מרוב עיסוקיי, מתמסרת לטיפול בילדים ולעדכונים בטלפון. אך מעבר לכך הרגשתי מבוכה. מה אני מציעה מחקר על חינוך בחירום עכשיו? אני באמת רוצה להפריע לקהילות בטראומה? להגיע ולשמוע על עבודתן של מנהלות החינוך בקיבוצי העוטף? הן בכלל ירצו לפגוש אותי? מי בכלל עושה חינוך כעת? במאבק הפנימי בין מחשבות מכבות לתחושת דחיפות פנימית, המשכתי לאסוף שותפים ולגייס כסף, כשבראש אני אומרת לעצמי 'נתמודד אחר כך עם השאלות'. כמו שאמר ניטשה: "מי שיש לו ‘איזה למה’ שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך". אמירה שהפכה קצת לקלישאה עם הזמן, פתאום הייתה בהירה כמו שרק ניתן לייצר בעת מלחמה.

במלחמה כמו במלחמה, התקציב גוייס בתוך ימים, וגם צוות המחקר, רחב מספיק כדי שנוכל להגיע יחד להיקף משתתפים בכל קצוות הארץ. והנה אנחנו בתחילת נובמבר וכבר מגיעים פרטי קשר ראשונים של מרואיינים פוטנציאליים. מהתנועה הקיבוצית קיבלנו רשימת טלפונים של אנשי חינוך, עובדים שכירים במערכות, וממועצת תנועות הנוער, אנשי קשר במגוון תפקידים מתנועות הנוער השונות.  והנה אני, יושבת מול קובץ אקסל שכולל טלפונים של "מנהלת חינוך ניר עוז", "מלוות קומונה השומר הצעיר נירים", "מדריך נעורים קיבוץ רעים". יושבת מול המחשב ומתהפכת לי הבטן. מה אני אשכרה אשלח עכשיו וואטספ למנהלת חינוך בקיבוץ שספג טראומה גדולה, אבדות וחטופים ואציע לה להתראיין למחקר? כמה מנותקת ולא קשורה אני יכולה להיות? הריי הם עדיין מבלים את ימיהם במעבר בין הלוויות ושבעות, באיסוף פירורי חייהם אל מוקדי הפינוי, מנסים להקים מערכות חינוך זמניות ומתמודדים עם כל כך הרבה אתגרים. מה מחקר עכשיו מה.

ובעצם התחושה הזאת הייתה מוכרת לי כבר. אתנוגרפיה שרוצה לחפור בקרביים של תופעות חברתיות יכולה להרגיש פולשנית בהרבה מובנים. בדוקטורט ערכתי תצפיות וראיונות עם נערות מנהיגות בתנועת נוער. ישבתי איתן בשיחות חניכה, ישיבות צוות, ערבי קבוצה במחנה קיץ ועוד. גם שם הייתי זרה, גם שם זה הרגיש לעיתים כמו פלישה למרחב שנוכחותי בו תופסת המון מקום גם אם לא הוצאתי מילה מהפה. יחד עם זאת, הגוף זוכר איך מרבית החששות התבדו אחרי שכבר הכירו אותי וידעו שנוכחותי אינה מאיימת. ודבר נוסף שעשיתי אז, הצטרפתי לפעילות ולא ישבתי בצד. כן, כמות השעות שביליתי במחנה קיץ בקילוף גזר ותפוחי אדמה השתלמה. 

עם הזיכרונות האלו יצרתי קשר ראשוני ויצאתי לסייר בשני "מלונות עקורים". לראות כיצד מלון הפך לשכונה, כיצד את אולם הכנסים הסבו לגן ילדים, חדר ישיבות משמש מרחב לנוער וקומת הנהלה שלמה שמאכלסת חנות ביגוד יד שניה, מתחם קופת חולים וסלון מאולתר לסשנים טיפוליים אינטימיים. לביקורים אלו, קבעתי שיחות ראשוניות עם עובדי נוער שבעברם היו סטודנטים שלי. עוד דרך לרכך את הכניסה, לפגוש פנים מוכרות שיסבירו לי לאן הגעתי ויעזרו לי להתחבר אל עצמי ואל המרואיינים. נשמע טוב לא? אז למה הרגשתי זוועה אחרי כל ביקור?

אולי זה התיזמון המוקדם, אולי הקושי האובייקטיבי של כולנו בעת הזאת. כנראה חלק מזה התערבב עם תחושת אשם. שוב הופיע הספק המקנן, מה עכשיו מחקר, רוצה לעזור- לכי תתנדבי. כנראה, שהכל ביחד ועוד קצת. אך עם כל הקושי, גם תחושת הדחיפות הלכה והתגברה. ככל שעבר הזמן הבנתי שנתוני המחקר הפוטנציאליים נאגרים ואינם נאספים, וכל היוזמות הנהדרות שקמו, אנשי החינוך שהגיעו ועבודת הקודש שהם עושים- לא מקבלים מספיק במה. לא בתקשורת ולא בקרב קובעי מדיניות.

עם תחושות אלו חזרתי לשאלת הלמה. למה כן? החינוך הבלתי פורמלי תמיד היה ילד מוזנח של משרד החינוך. תמיד בתת תיקצוב, תת השקעה. הארגונים בשדה החינוכי נאבקים על פרוסת עוגה צנועה בתקציב הממשלתי, על מבני ציבור לפעילות, מתקשים להציע לעובדים אופק קריירה ומשכורת מכבדת. במקביל, נמצאים בכל אירוע חירום, בכל מצבי המצוקה של החברה הישראלית ובחתירה מתמדת להגיע אל כל ילדי ישראל. האם ידעתם שתנועת השומר הצעיר הקימה בית ספר לילדי פליטים סוריים באי לסבוס? שמטעמה יצאו גם לאוקראינה לעבוד עם קהילות במלחמה? האם שמעתם שבעקבות גל העלייה מאוקראינה לא מעט תנועות נוער הקימו בארץ מסגרות לילדי עולים, רבים מהם נוער בסיכון? כנראה שמרבית הקוראים של הפוסט הזה, כמו תמונת ראי של החברה הישראלית, פחות נחשפים לתרומה הגדולה של החב"פ לחברה הישראלית, בשיגרה ובחירום. גם ב7.10, אל חלק מהמלונות הגיעו תנועות הנוער עוד לפני משרדי ממשלה, הקימו מסגרות לילדים כאשר משרד החינוך עוד לא שלח אפילו עובד מטה אחד, בנו קבצי מיפוי רק כדי להגיש אותם אל נציגי משרדים שעדיין עסוקים בניסוח מתווי הפעלה ומאבקים פוליטיים. מעולם לא היה לי ספק בשאלת הלמה. וכך, בין האישי לפוליטי המחקר יצא לדרך.

האם ישבתי בראיונות ובכיתי עם המרואיינות? יותר מפעם אחת. האם נמנעתי מלשאול שאלות שתכננתי כי ברגע האמת הרגישו פולשניות? ברור. האם התלבטנו בצוות על קביעת הראיונות עם אנשי החינוך בקיבוצים להם חטופים ומספר נרצחים גדול? כמובן. אבל בסוף, גם את זה עשינו. בעדינות, ברגישות, בסיטואציות שלא חשבתי שאקח בהן חלק, בהודעות וואטספ שלא חשבתי שאנסח. (לדוגמא: מי יודעת איזה חטופים חוזרים השבוע לאיזה קיבוץ? נשאל לא אחת בקבוצת המחקר). חודשיים אל תוך איסוף הנתונים הגענו כבר לשישים אנשי חינוך והשאיפה היא להגיע עד מאה. 

במדריך לראיון שבנינו השאלה האחרונה מזמינה את המרואיינים לחשוב על "מטאפורה שמבטאת את המעשה החינוכי במרכזי הפינוי". בראיון שערכה אחת מחברות הקבוצה, תיאר רכז בוגר של תנועות נוער את עצמו כ"שיכור". החינוך הבלתי פורמלי, כך הוא הרגיש, "לא יכול להרשות לעצמו לא להיות שם". אולי כך בעצם מרגישה גם אני. שפשוט לא הייתה בכלל אופציה לא לעשות את המחקר, ובשביל להוציא לפועל רעיונות גדולים צריך להסתובב בעולם קצת שיכורים. אז  בשאלה אם מחקר חינוכי עכשיו? התשובה היא כן, גם במלחמה, ברור שעכשיו.

עוד תכנים בנושא:

תמונה ראשית: ״שהייה טבעית״ רותם סירקוביץ