כשהגיטרה מנסרת שיר געגועים – ספר חדש למוטי רגב
ברכות למוטי רגב על פרסום ספרו ״כשהגיטרה מנסרת שיר געגועים: גיטרות חשמליות ומזרחיות בפופ-רוק הישראלי״. רגב, פרופ׳ לסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, בוחן בספר את יצירתם הצלילית של יוצרים מרכזים בפופ-רוק הישראלי, מתחקה אחר גלגוליה המוזיקליים של הגיטרה המזרחשמלית לאורך חמישה עשורים, ומצביע על תפקידם של צלילי מוזיקה כמעצבי מציאות תרבותית. הספר יצא בסדרת הישראלים של הוצאות למדא ומכון בן גוריון. לבקשת בחברת האדם, כתב רגב על המוטיבציה שהובילה אותו לכתוב את הספר ועל הגישה הסוציולוגית שבה בחר:
״מוטיבציה כפולה הניעה את כתיבתו של ספר זה. רצון לבחון תופעה מרכזית בשדה המוזיקה הפופולרית בישראל שמושכת את תשומת ליבי כחוקר וכאוהד, ובנוסף גם רצון/שאיפה לחרוג מהתבניות המקובלות בסוציולוגיה של המוזיקה, שעוסקות כמעט תמיד במשתנים חוץ-מוזיקליים, ולהתמקד בצלילים עצמם.
התופעה שבה עוסק הספר היא הסגידה, שרווחת בשיח הפרשנות והביקורת אודות הפופ-רוק בישראל, למעין גנאלוגיה של להקות, מוזיקאים ובעיקר נגני גיטרה חשמלית שמייצרים שירים וצלילים בהם מתמזגות רגישויות רוק ופופ עם גווני צליל שונים של מזרחיות. זמרים-יוצרים שהם גם נגני גיטרה חשמלית מוכשרים, במיוחד יהודה פוליקר, אהוד בנאי, ברי סחרוף ודודו טסה מצויים במוקד של האדרה קאנונית זו. לצידם בולטים כמושאי האדרה מוזיקאים נוספים כמו משה בן מוש ויהודה קיסר, אנשי הפופ הים-תיכוני; הגיטריסטים של להקת כוורת בחלק משיריה; נגני הגיטרה של הלהקות שפתיים וכנסיית השכל ועוד.
בחינה מפורטת של שירים שהקליטו כל אלה, ושל עוד כמה מוזיקאים ומוזיקאיות נוספים, מהווה את עיקרו של הספר כשהגיטרה מנסרת שיר געגועים. הספר אינו מבקר את הסגידה לגוף יצירה זה, וגם אינו מצטרף אליה – אם כי עצם הבחירה לעסוק במרחב צלילי זה באופן מפורט עשויה להתפרש כחלק מאותו פולחן. הספר מציע מעין סמיוטיקה של צלילי השירים (הספר ממעט מאוד לעסוק במילות שירים) כדי לעמוד על הרגעים הצליליים בהם נוצר המסומן "מזרחיות" בתוך המרקם הצלילי של הפופ-רוק. מבחינת אופיו, הספר מצוי בנקודת אמצע כלשהי בין סוציולוגיה של צלילים לבין כתיבה פרשנית חופשית למדי. זהו נסיון לכתוב אודות צלילים מוזיקליים כנשאי משמעות, בשפה של מחקר תרבות. בנוסף, עבור חלק מהלהקות והמוזיקאים, הספר מציע סקירה נרחבת יחסית של גוף עבודתם, דבר שכמעט ואינו קיים בשדה הכתיבה העיונית אודות מוזיקה בישראל.
הספר נפתח בפרק שמציג בקצרה כמה סוגיות תיאורטיות בסוציולוגיה של המוזיקה, ומסתיים בפרק שדן בתמציתיות יתרה באפשרויות לפרשנות סוציולוגית של גוף היצירה המוזיקלית בו הוא עוסק. אולם ככלל, אין בו הצגה של תזה או טענה והתיאוריה הסוציולוגית נותרת בשוליים. המוטיב התאורטי ששזור בכל זאת במשורה לאורך הספר מוכר מעבודותיי האחרות. דהיינו, אני מבין את צליל הגיטרה החשמלית-מזרחית כמהלך יצירתי, שבו מתממשת גרסה מקומית של הפופ-רוק כאמנות מוזיקלית אשר היא קוסמופוליטית ביסודה.
הקלישאה שגורסת כי "לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה" אכן תקפה במידה רבה. לא ניתן באמת לבטא במילים את התחושות והרגשות אותן מביעים צלילי מוזיקה. יחד עם זאת, כפי שאוהדות ואוהדי מוזיקה אינן יכולות שלא לדבר אודות מוזיקה שאותה אוהבים וממנה מתרגשים, כך גם ראוי שמחקר התרבות הסוציולוגי יעסוק בצלילי המוזיקה עצמם, ולא רק במה שסביב להם. צלילים אלו הם רכיב מרכזי במרחב התרבותי המודרני. לא פחות מסוציולוגיה של הסביבה הבנויה או החזותית, יש מקום ואף צורך בסוציולוגיה של הסביבה הצלילית.
עוד על רגב: