"> כמה מלים על עוטף עזה, לפני ואחרי השבת השחורה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

כמה מלים על עוטף עזה, לפני ואחרי השבת השחורה

לפני כמה שנים ערכה עמליה סער, פרופ׳ לאנתרופולוגיה בחיפה, יחד עם שותפות, מחקר על "ביטחון מלמטה" בעוטף עזה. במהלך המחקר הן תיעדו וניתחו את השיזור של הצבאי והאזרחי בעוטף – את החרדה המתמדת של חיים תחת טילים, לצד החוזק הקהילתי והאישי. לפני שבוע הן חזרו לביקור באופקים. סער מתארת את השיחות שלהן עם אנשי אופקים, על החוויות, הקשיים והסיפורים שלהם – על ״הנורמלית״ במציאות פסיכוטית.


הערת קריאה – מן הסתם, חלק מהעדויות המובאות כאן כוללות תיאורים של האירועים שהתרחשו ב-7 בנובמבר באופקים. 

לפני מספר שנים עשיתי, יחד עם שרי אהרוני, מחקר על "ביטחון מלמטה" בעוטף עזה. בילינו ימים ארוכים בשיחות וביקורים בקהילות השונות: בשדרות, במושבים, בקיבוצים, באופקים. דיברנו עם גברים ונשים מגילאים שונים ורקעים שונים. שאלנו אותם איך זה לגור על הגבול. נדהמנו אז לשמוע שיש רשימות המתנה למגורים ביישובים שהיו הכי קרובים לגבול. היה קסם ליישובים הללו שלא ניתן היה לעמוד בו. כשלא היו טילים, אלה היו מקומות כל כך פסטורליים, פתוחים, שלווים, יפים. "מקום נפלא לגדל בו ילדים". ברגעים השקטים היה קשה לדמיין את הרגעים הקשים, למרות שאנשים זכרו אותם כל הזמן.

בשיחות שקיימנו שמענו המון על החרדה המתמדת של חיים תחת טילים, החל ממה שכונה, למורת רוחם של רבים, "טפטופים" – ימים ושבועות רצופים של ירי מזדמן ששולח אנשים למיגוניות ולא מקבל אפילו כותרות בחדשות – ועד להסלמות התקופתיות ששיתקו את הכלכלה, שלחו חלק מהתושבים להפוגות אצל קרובים במקומות אחרים בארץ, הציתו נאומים של פוליטיקאים והפצצות של ישראל בעזה, ולבסוף התפוגגו בחזרה לאותה שיגרת חירום מתמשכת.

אנשים סיפרו שהם קופצים מכל תריס שחורק, מכל אופנוע שמאיץ. סיפרו מה זה לתחזק חיים עם ילד או ילדה בפוסט טראומה, שמסרבת לצאת מהממ"ד אפילו כדי ללכת לשירותים, מה זה לתהלך את מעברי היומיום עם שלושה ילדים קטנים (תמיד נוסעים בשתי מכוניות, כדי שאם תהיה אזעקה יהיו מספיק ידיים לשלוף אותם מהר מהאוטו). שוטר וותיק במשטרת שדרות סיפר איך זה להיות הראשון בזירת הנפילה, הראשון שפוגש נער שרגלו נקטעה כרגע, שמרגיע אנשים בפאניקה, כשהוא בעצמו בפוסט טראומה מתמשכת. אבל כמעט תמיד, ממש באותן שיחות או ראיונות, אנשים גם דיברו בעיניים נוצצות על האהבה שלהם למקום, על היופי שלו, ועל כך שמה שבאמת מחזיק אותם זו הקהילה, והידיעה שיש מי שדואג לך.

החיילים שתמיד היו בסביבה היו בשביל התושבים מעין חיילים-ילדים, נסכו קצת ביטחון אבל בעיקר  הוציאו מהם המון טיפול ודאגה. הן היו מזמינות אותם להתקלח, אופות להם עוגות. גם הצבא, כישות גדולה וחזקה יותר, היה כל הזמן נוכח, בהודעות ווטסאפ ישירות לטלפונים האישיים של כולם, בידיעה שהאזור מרושת במצלמות, בבסיסים, בטכנולוגיה… הרגיע, ולא באמת הרגיע.

השיחות שערכנו אז עם תושבות ותושבי העוטף העלו תמונה של אנשים שהם סופר פגיעים וסופר חזקים כמעט באותה נשימה. אנשים סיפרו לנו שהם שומעים חפירות של מנהרות מתחת לבית, וקצת משתגעים מזה. אנשים תיארו איך האזעקות תופסות אותם ברגעים הכי לא צפויים, כשהם בנסיעה ממקום למקום, בסופר, ברחוב. תיאורי רגעי האזעקה היו אינטנסיביים תמיד. לעתים קרובות עצם הפאניקה גרמה לפציעות ונפילות – כי רצו מהר מדי, כי משכו את הילד ביד חזק מדי, כי קיבלו שיתוק רגעי ואחרים דחפו אותם למהר להגיע לממ"ד…

אצל חלק מהא.נשים, האזעקות הפעילו נוהל פרטי של טיפול בנפגעי טראומה בתוך המשפחה. הילדים של ר', למשל, אישה כבת חמישים משדרות שטיל נפל בחצר ביתה מספר שנים קודם לכן, כבר ידעו שבאזעקות היא משליכה את הפאניקה שלה עליהם, וזה היה מכניס אותם לתערובת של רצון לעשות כל מה שירגיע אותה, כלומר לרוץ הכי מהר שאפשר, ורצון כעוס להגיד לה שתניח להם.

לא מעטים סיפרו שכשכולם נכנסים לממ"דים הם יוצאים – כדי להיות ראשונים בזירת הנפילה ולהושיט עזרה. באופן מוזר זה נסך בהם כוח, אבל לא פטר אותם, מאוחר יותר, מגלים של חרדה. מישהי, עובדת סוציאלית, סיפרה איך באחת האזעקות, בעודה משתטחת על כביש בין עירוני, קיבלה טלפון היסטרי ומצאה את עצמה נותנת לאישה שמעבר לקו הנחיות נשימה. ואיך אחרי שהכל עבר, היא נשארה חסרת אונים.

על אחד המאמרים מהפרויקט על עוטף עזה

בשנים שעשינו את המחקר (2016-2018) השיזור של הצבאי והאזרחי בעוטף היה מאוד הדוק. בכל יישוב היו פונקציות רבות ומגוונות ששילבו עובדים ומתנדבים, אנשי מערכת הביטחון ואזרחים: בכל יישוב היה רבש"צ (רכז ביטחון שוטף) – אלה היו תמיד גברים, יחסית מבוגרים, שהם גם תושבי המקום. היה צח"י (צוות חירום יישובי) שהורכב ממתנדבים ומתנדבות, ובראשו עמדו כמעט תמיד נשים, מבוגרות יחסית. היה קב"ט (קצין הביטחון), שוטרים מקומיים, מתנדבים בכיתות הכוננות, עובדות ומתנדבות במרכזי החוסן. היו בני נוער שהיו אחראים לבדוק מה קורה עם הזקנים, היו נשות חינוך בפנסיה שהיו אחראיות להחליט מה לעשות עם מערכות החינוך בחירום. והיו המון – המון – מומחים ומומחיות לטיפול בטראומה. במחלקות הרווחה השונות, העובדות והעובדים הסוציאליים התמחו בין היתר במתן מענה ראשוני לאנשים שנמצאים במצוקה רגשית אקוטית. שירותים נוספים, כגון קווי סיוע לנשים נפגעות אלימות, למדו למתוח את המשאבים שלהם כך שיצליחו לתת מענה גם למי שלא נופלת בקטגוריה הספציפית של ההתמחות שלהן, ועוד ועוד. כל אלה יחד שילבו באופן ישיר הרבה מהתושבים והתושבות במערך הביטחון המקומי. ואנשים היו כל כך גאים במערך הזה, בלכידות הקהילתית הזו.

בשבוע שעבר נסענו, שרי ואני, לבקר באופקים.

ביקרנו בשכונת מישור הגפן, שבה לבד נרצחו בשבת ה 7.10 כ-35 אנשים, מתוך כחמישים שנרצחו בעיר באותו יום. תהינו איך נאתר א.נשים, אבל זה לא היה קשה בכלל, כי כולן עמדו בחוץ. "לא מסוגלות להישאר בבית". אז עמדנו אתן שם, בין השיכונים לבתים הנמוכים בשכונה שהיא אחת העניות בעיר, ושמענו על ים של מצוקות, שרבות מהן התחילו הרבה לפני המתקפה האחרונה, והתערבבו באימה של מי שראו הכל במו עיניהן.

א' ראתה מהחלון איך רצחו את השכן מלמטה בפתח הבית. המיגונית שלהם נמצאת ממש מחוץ לבית, אז כשהיה צבע אדום הם רצו אליה, אבל אז מישהי צעקה שיש מחבלים, והם רצו חזרה, והשכן הזה לא הספיק להיכנס הביתה. בבית הצמוד זרקו רימון לחצר וירו בכלבה, אבל בני הזוג שהיו בפנים, ושכבו על הרצפה, ניצלו. מאז האישה לא מסוגלת לישון בבית, וישנה אצל השכנה בשיכון ממול. מיד לאחר מכן התוקפים נכנסו לבית הצמוד הבא, הבית של משפחת אדרי, והתבצרו שם, והסוף (הטוב) ידוע. בזמן שעמדנו שם בחוץ, הבנים של בני הזוג, בסיוע חברים, עמלו על פינוי ותיקון ההריסות של אותה מתקפה.

בשכונה הזו, נדמה לי, נרצחו בעיקר גברים. הם היו האחרונים להיכנס לבתים, והראשונים לצאת ולהתעמת עם המחבלים. חלקם היו שוטרים שיצאו עם הנשק האישי שלהם, אבל ניגפו למול מטולי האר פי ג'י. עכשיו הרחובות של השכונה זרועים בעמדות זיכרון מאולתרות, עם תמונות ושמות הנרצחים, לפעמים עם חפץ אישי שלהם, ונרות זיכרון, שהשכנות מחדשות כל הזמן.

תמונות מאופקים. צילמה: עמליה סער

בשכונה סמוכה, הראשונה שהמחבלים נכנסו אליה, יש שיכונים עם מקלטים שמשותפים לכמה בניינים. אז כשיש צבע אדום בדרך כלל יורדים ורצים לבניין הסמוך. אלא שהפעם המרחק הקצר שהיה צריך לעבור בין הבתים הפך למלכודת מוות. בעיקר למבוגרים, שלא יכלו לרוץ. לפחות שני זוגות מבוגרים נרצחו בדיוק במעברים הללו.

אנחנו דיברנו עם בני זוג צעירים, הורים לחמישה, שתיארו לנו מה קרה: כשהם רצו למקלט בבניין הסמוך הם כבר הבינו שיש מחבלים, ובעצם מה שהציל אותם היו הסוכות שעמדו על הדשא שבין השיכונים והסתירו אותם. זה היה עניין של שניות שבדיוק המחבלים הסתכלו לכיוון אחר. אחר כך הם ישבו במקלט, שתי משפחות עם ילדים, כשהגבר הצעיר עומד על יד הדלת עם גרזן, ובחוץ יורים ויורים ויורים. הקירות החיצוניים של המקלט הזה מלאים פגיעות של כדורים. הם ניצלו. עכשיו הם מסתובבים, כבר שלושה שבועות, בלי שקט ובלי שום עוגן. לפני סוכות הם בדיוק קיבלו דירת עמיגור, וכבר ארזו. אבל עכשיו המשרדים של עמיגור סגורים, אז הם עדיין בדירה השכורה, כשהכל ארוז, מחכים שמשהו טוב יקרה.

באותה שכונה פגשנו אישה כבת 70. כששאלנו מה שלומה היא אמרה בקול עדין וביישני שהיא לא יכולה להיות בבית. ולכן היא בחוץ. "אבל אני זוכרת הכל, הכל". כולל את זוג הזקנים שנרצח מול הבית שלה. בשעות של המתקפה היא הסתגרה בבית ולאחר מכן לא יצאה ארבעה ימים. הדהים אותי לגלות שאף אחד לא דפק לה על הדלת. עכשיו היא יוצאת כל יום לרחבה. אין לה ילדים או בן זוג. אישה לבד. יש לה קרובים "במרכז", שהם ככל הנראה לא כתובת (היא לא היחידה שתיארה מצב כזה). שאלנו אם הציעו לה להתפנות, "לא, ואני גם לא רוצה. הכי טוב לי בין הקירות". איכשהו הקירות המוכרים מרגיעים אותה. רוב הנשים האחרות ששוחחנו אתן מרגישות בדיוק הפוך. הן זועמות שלא הציעו להן להתפנות. פינוי זמני, הן טוענות, לפחות היה מאפשר להן כמה לילות של שינה רצופה. עכשיו הן מתעוררות כל שעה ועומדות בחלון לבדוק שאין מחבלים.

תושבי אופקים, מסתבר, לא זכאים להתפנות. חלקם יצאו "להפגה" של שבוע במלונות ים המלח, אך למרבה האירוניה, אלה לא היו התושבים של השכונות שנפגעו הכי הרבה. כשהודיעו שיש אפשרות לצאת למלון נרשמו המונים, והראשונים שעלו על האוטובוסים היו התושבים החזקים. אלא שאז הסתבר שבעצם הממשלה לא מממנת ואי אפשר להמשיך ולהוציא אנשים "להפגות". הייתה שם ככל הנראה איזו פשלה ארגונית, מי יודעת. לא רצון רע, זה בטוח. הרווחה עובדת במלוא הכוח. גם מתנדבים ופעילים מקומיים, כמו הפעילה החברתית הוותיקה י' שכבר שנים מרימה פרויקטים של חוסן באופקים, ברמות שונות של ממשקים עם הממסד העירוני. עכשיו, למשל, היא מפעילה חמ"ל עם בית חב"ד, שמוציא מאות חבילות סיוע מידי יום, מגייסת תרומות ומפעילה מערך מתנדבים מגוון מהעיר ומחוצה לה: אחים לנשק, "חבר מירושלים שתרם צעצועים", ועוד. ועל הדרך גם נותנת עוגן לכמה אנשים שאין להם משפחות או בית יציב, ומגיעים מידי יום על תקן מתנדבים. בחמ"ל של י' פגשנו ושוחחנו גם עם הרב ב', ראש זק"א המקומי, ושמענו ממנו תיאורים מצמררים משלושה שבועות של עבודה סביב השעון בחזית הכי אפלה של האירוע. "אני כל כך סחוט" הוא אמר לנו, "כאילו עבדתי בבטון".

רגע לפני שעזבנו פגשנו את ר', חברה חיפאית שבדיוק עושה באופקים מילואים בפיקוד העורף. היא סיפרה לנו שהיא מנסה לשכנע תושבים לרדת למיגוניות או למקלטים בשעת אזעקה. אבל אחרי מה שקרה, מאוד קשה לשכנע אותם. למשל, היא סיפרה על שיחה שהייתה לה עם ילדה בת עשר שאמרה שבשום אופן לא תרד למקלט בפעם הבאה שיהיה צבע אדום, ואחרי מסע שכנוע הגיעה אתה לפשרה שלפחות תצא לחדר המדרגות.

בעודי מקשיבה לה ותוהה איזו משתי העמדות היא ההגיונית, נזכרתי בדברים של א', עובד רווחה לשעבר ומתנדב בהווה, שעשה לנו מוקדם יותר את הסיור הראשוני בשכונות שנפגעו. א' תיאר שבאותה השבת, כמה שעות אחרי המתקפה, שלחו אותו להרגיע אישה שלכאורה הייתה במצב פסיכוטי – צעקה וצעקה שבעלה נרצח מול הבית, אבל לא הייתה שום גופה. בסוף הוא הבין מה קרה – היא אכן ראתה אותו נרצח ונופל, אבל בזמן שהיא הייתה מסוגרת בבית, הגופה פונתה, ופתאום הוא לא היה שם. לקח שבוע לזהות אותו במקום שאליו נשלחו הגופות. זו לא הייתה אישה במצב פסיכוטי, הוא אמר לנו, זו הייתה אישה נורמלית במציאות פסיכוטית.

עוד בנושא: