"> הנורמלי החדש – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

הנורמלי החדש

האם אנחנו יוכלים לדמיין את ה"נורמלי החדש"? עמליה סער תוהה בעזרת המושגים הביטוס והיסטרסיס של בורדיה על הקושי לדמיין מציאות אחרת והאם בכלל אפשר ליצור כאן שינוי

--

בחודשים האחרונים, כשכל כך הרבה דברים בחיינו הפרטיים והקולקטיביים התהפכו והשתנו ללא היכר, הלך והשתרש הביטוי "הנורמלי החדש". רבות ורבים שהפכו מובטלים, עברו לעשות התעמלות בזום, הפסיקו לנסוע לחו"ל או אפילו לעיר הסמוכה, הפסיקו לחבק ולנשק וכו', עונים לשאלה מה נשמע באמירה: "מתרגלים לנורמלי החדש". רבות מאיתנו מקוות כמובן שזו רק עצירת נשימה ארוכה במיוחד שאחריה יחזור העולם המוכר, על התזזיות, העומס, האלימות, הנוחות, וההנאות המוכרות של הקפיטליזם המאוחר. חלקנו מקוות שיקרה בדיוק להיפך: שהקורונה תוציא אותנו מהמעגל השוטה של קניות וריצות וכסף ועבודות בולשיט ותכריח אותנו, באופן קולקטיבי, לאמץ אורח חיים בר קיימא. כך או כך, אנחנו באי-ודאות. ייתכן שכאשר נתייצב מעט, "אחרי החיסון", נחזור לעוד ממה שהיה לנו, רק עם שריטה, כפי שאומרים בישראלית, ועם מודעות ברורה יותר לפגיעות שלנו ושל העולם. אבל ייתכן גם שאנחנו על סף שינוי ענק, כזה שבמבט לאחור נגיד: איך לא הבנו לאן הדברים הולכים? בצומת הלא ברורה הזו, השאלה שמעניינת אותי היא עד כמה אנחנו מסוגלות לדמיין מצב חדש שלא דומה למה שאנחנו מכירות? אני, למשל, מתקשה בכך מאוד. אנסה להתייחס לשאלה דרך מושג ההביטוס של פייר בורדיה ובאופן ספציפי דרך מרכיב ההשהיה – ההיסטרסיס – שמובנה לתוכו.

מהו הביטוס ומהי אותה השהיה? הביטוס, על פי בורדיה, הוא מערכת של מבנים מנטליים שמתנים אותנו לפעול באופן שיתאים לתנאים שבתוכם אנו חיות ולא לחרוג מהם. המבנים האלה הם אובייקטיפיקציות של תנאי הקיום ההיסטוריים שלנו [כלומר: למרות שתנאי הקיום התפתחו מתוך תהליך היסטורי ולמעשה יכלו גם להיות שונים, הם נראים לנו בדיעבד אובייקטיביים, מחויבי מציאות, ומובנים מאליהם]. השיקוף המנטלי הזה של מבני הכוח החברתיים – המבנה האתני, המעמדי, המגדרי – נחרט לתוך התת-מודע שלנו בלי מילים, מגיל מאוד צעיר, דרך הוראות קטנות ובנאליות כמו "תאכלי בפה סגור", "אל תתווכחי עם אבא שלך", או "תרביץ לו בחזרה". ההביטוס הוא הדבר שגורם לאנשים להבין, באופן אינטואיטיבי, איך נכון להם להתנהל בכל מיני סיטואציות. למשל, האם נכון להם לבקש העלאה בשכר? למה לשאוף – להיות אסטרונאוטית או ספרית, או אולי עורכת וידאו? איך להגיב לדברים שקורים, ואיך לדמיין את העתיד? ההביטוס נטוע בכל אחת ואחד מאיתנו ומרגיש כמו טבע שני, למרות שכאמור הוא בכלל שיקוף של מבני כוח היסטוריים. אם כן, ההביטוס הוא תוצר של היסטוריה, אבל בו בזמן – בגלל ההשפעה שלו על הפעולות של אנשים בעולם – הוא גם מייצר את ההיסטוריה. זהו טיעון מעגלי: ההיסטוריה, שאנחנו הסוכנות שלה, נוצרת על פי הסכמות שהיא עצמה חוללה, שהן ההביטוס. איך, אם כן, ייתכן שינוי חברתי?  והאם אנחנו, השבויות בתוך ההביטוס – שהוא ההיסטוריה שמתחפשת לטבע – יכולות בכלל לדמיין שינוי?

Pierre Bourdieu - Wikipedia
פייר בורדיה

בורדיה סבור שלא ממש, ולצורך כך הוא שואל מהפיזיקה את המושג hysteresis. היסטרסיס זו ההשהיה בתגובה של מערכת ביחס לאפקט שמופעל עליה. למשל כוח מגנטי: כאשר משתנה השדה המגנטי שבתוכו ממוקמת המערכת, לוקח לה זמן לשנות את עוצמת התגובה שלה והיא ממשיכה להתנהג כאילו האפקט הקודם עדיין בתוקף. כמו חומר אלסטי שמכניסים לתוכו אצבע ומוציאים, והגומה שנוצרה עוד נשארת ולא מייד חוזרת ומתמלאת, למרות שהלחץ שיצר אותה כבר לא שם. ובמילים אחרות, המערכת תלויה בהיסטוריה שלה.

בורדיה טען שלהביטוס יש תכונה של היסטרסיס, וזה יוצר פיגור מבני ביכולת שלנו לתפוס בזמן הזדמנויות חדשות. זו לדעתו הסיבה שאנשים נוטים לחשוב על משברים בקטגוריות תפיסתיות וחשיבתיות של העבר ולהגיב לסיטואציות משתנות עם הכלים וההתנסות של העבר, בין אם אלה ההתנסויות האישיות שלהם ובין אם זה הזיכרון הקולקטיבי המצטבר של הדורות שקדמו להם.

המושג "הנורמלי החדש" משקף באופן ברור את התכונה הזו של ההביטוס. גם בעיצומה של סערה, כשמקצועות שלמים אולי עומדים להיעלם, כשקריירות נקטעות כאילו נפער מתחתן בולען, כשהכנסות משפחתיות נמחקות ואיתן סגנון חיים וזהות, וכאשר לא נראה עדיין באופק משהו חדש שיחליף את האובדן, רובנו מנסות בכל הכוח להתייצב על "הנורמלי" – לעשות אדפטציה של המוכר גם כשפניו הושחתו. רק מעטות מבינינו יכולות להישיר מבט את החלל ולדמיין אותו מתמלא במשהו אחר.

אני מנסה להחליט איך לסיים את הפוסט – איך לסיים משהו שאני לא יודעת מה סופו? – וברקע קולות ההפגנה השבועית, שהפעם לא הצטרפתי אליה: "אלף, אלפיים, מיליון מובטלים", "איזו ממשלה של מושחתים", "לא נוותר על שלא תתפטר", "מ ה פ כ ה"... אנרגיה אינטנסיבית, שמטעינה את עצמה באופן מדהים שבוע אחרי שבוע כבר למעלה מחודשיים. אבל לאן המחאה הזו מובילה? מה רוצה ההמון הספורדי הזה, שאין לו מנהיגות ברורה? למחאה הזו אין משנה סדורה. מלבד רצון בוער להעיף את נתניהו, פנטזיה עמומה שהמדינה תחזור כבר לפעול בצורה סבירה, וכמיהה עמומה לא פחות לעבר מדומיין שבו לכאורה לא הייתה שחיתות והממשל פעל באופן רציונלי.

הפגנות בצמתים. תמונה מתוך הפייסבוק

ובהיעדר תוכנית פעולה המחאה מתודלקת בעיקר על ידי רצון עז לבעוט, והתגובות אליה, מימין ומשמאל, נשענות על פוליטיקת זהויות עוצמתית ועל שיח מלודרמטי של ישראל הראשונה והשנייה. כמו במחאת 2011, ובשיקוף מדויק של השיח הציבורי בישראל בעשורים האחרונים, גם בדרמה הנוכחית של חיינו פה שוררת שתיקה כמעט מלאה על הכיבוש. קורונה או חיסון, נתניהו או גנץ, שחיתות או טוהר מידות אישי, הכיבוש – מרכיב מרכזי ב"נורמלי הישן" – ממשיך להיות מוכחש, ולא בכדי. משום שלמרות האי-שוויון, האלימות המבנית וחוסר הצדק, המשטר בסך הכול עבד מצוין עבור רוב הישראלים. עכשיו המעטפת שלו החמיצה, עם הצוללות והסיגרים, הרעיה הפתטית, חברי הכנסת ההיסטריים, והגזענות שפתאום פסקה מלהיות מכובסת והפכה למשתלחת. לא נעים. האלגנטיות הקודמת הייתה הרבה יותר נוחה.

ההביטוס הוא היסטוריה שמוכחשת ככזו. לכן בישראל גם כאשר הלימבו של הקורונה מצית אנרגיות מערערות ונפיצות, הן נבלמות על סף הסדר הקיים ולא קוראות עליו תיגר עמוק. מצד שני, אולי זו רק ההשהיה שלי שחוסמת אותי מלהבין מה קורה כאן ולאן הדברים הולכים? אולי ההכחשה תקרוס פתאום בקול תרועה רמה. ואז מה?