מאמרי אורח

חשבתם פעם לארוז את הבית ולצאת לגור בטבע? לא רק בזמן חג סוכות, אלא לתקופה ממושכת, פשוט לחיות בזולה! ינאי לבאור (אוניברסיטת חיפה) כתב את עבודת התזה שלו בהנחיית פרופ' נורית בירד-דוד על תופעת ה"זולות"; מתחם מגורים עראי בטבע. בעוד שמרבית האנשים בישראל (ובעולם כולו) חיים כיום בסביבות עירוניות ומתגוררים בבתים יציבים העשויים מפלדה, בטון, עץ, זכוכית וחומרים עמידים אחרים, ישנם כאלה המבקשים לטבול בטבע על ידי בניית מחסה פשוט העשוי מרשתות צל, מחצלות, מקלות, ענפים, בדים וחומרים ממוחזרים.

מחקר זה בוחן את תופעת ה"זולות" ואת האנשים החיים בזולה בישראל. זולה היא מבנה או מתחם מגורים ארעי הנמצא בדרך כלל בתוך מרחבים בלתי ממוסדים, בטבע. בעוד שמרבית האנשים בישראל (ובעולם כולו) חיים כיום בסביבות עירוניות ומתגוררים בבתים יציבים העשויים מפלדה, בטון, עץ, זכוכית וחומרים עמידים אחרים, ישנם אנשים המבקשים לטבול בטבע על ידי בניית מחסה פשוט העשוי מרשתות צל, מחצלות, מקלות, ענפים, בדים וחומרים ממוחזרים. התזה שלי, בהנחיית פרופ' נורית בירד-דוד, מכוונת לחקור את ה"איך" ואת ה"למה" של אנשים אלו ואת הדינמיקה הטמפורלית הקשורה לחיי זולה. המושג טמפורליטי משמעו כאן חווית הזמן, תחושת הזמן החולף, הקצב של החיים והריתמוס בו אנחנו מתקיימים.

כך סיפרה לי הודייה (שם בדוי), אישה בשנות החמישים לחייה: "אני חיה בטבע עם החיות, עם האלמנטים, אני מבשלת על האש ואני, נו, אני בגן עדן… בטבע אני בת אהובה של אלוהים. הכל מסופק לי, הכל עוטף אותי. יש לי מים במעיין ואדמה לדרוך עליה. כשאני בין קירות [בבית רגיל] אני מרגישה לבד…". הכמיהה לשהות במרחבים טבעיים ו"להתחבר לטבע" (מונח emic מובהק), התברר כמניע רב עוצמה עבור אנשים אלו, כמו גם רצונם לחוות תחושות של חופש ושחרור ממה שהם כינו הדורסנות והניכור של החיים המודרנים.

"זולה" היא מילת סלנג השגורה בפי ישראלים רבים. מקורה כנראה בערבית פלסטינית "זוואל" שפרושה "פשוט, זול, לא בעל ערך רב". הכינוי זולה ניתן גם למקום מחבוא, מקום מבודד מעיני החברה, בו ניתן להרגיש חופשי ולהתרחק ממחוייבויות היום-יום. בישראל כמה אזורים אשר בהם ניתן למצוא זולות כמו למשל על חופי ים המלח וים תיכון, ביערות הכרמל, בהרי אילת וליד מקורות מים בצפון הארץ. האנשים החיים בהן שוהים שם ימים, שבועות, חודשים ומקצתם אפילו משך שנים. לעתים קרובות הם נעים בין חיים בחיק החברה המודרנית העירונית, לבין תקופות בחיק הטבע. מקצתם מסבלטים את ביתם בעיר בזמן שהם בזולה ועבור מקצתם (בעיקר הצעירים שביניהם) הזולה היא ביתם היחידי למשך תקופות ממושכות. אני מוצא שתנועת המטוטלת הזו שבין חיים בחברה המודרנית לבין החיים בטבע מעניינת לא פחות מעצם השהייה החשופה בטבע.

בראשית המחקר, באוקטובר 2021, מצאתי את עצמי הולך בשביל עפר במעלה ואדי לצד נחל בצפון הארץ. הייתה זו שעת ערב והשמש כבר שקעה מעבר לצלע ההר התלול במערב. לפני ראיתי מדורה וסביבה היו מונחים כמה כריות ומזרנים. שני גברים כבני עשרים פלוס, ערומים כביום היוולדם, ישבו מסביב למדורה, ניגנו בגיטרה ושרו שירי נשמה בעברית. למרות שלא הכרנו כלל, כשהתקרבתי השניים הזמינו אותי להצטרף אליהם. את השעות הבאות, אל תוך הלילה, שוחחנו, אכלנו, שרנו, ולגמנו חליטה של עלי נענע שנקטפו על גדת הנחל. המדורה העירה וחמיממה את גופינו, קולות של תנים בקעו מתוך האפלה ואלפי כוכבים נצצו מעלינו.

אמיר (שם בדוי), הצביע על מבנה ארעי שעמד מרחק קצר מהמדורה ושיתף אותי שהוא "מתגורר" באופן הזה כבר למעלה משנה. אמיר חי במינימליזם, לא התקלח במים חמים ולא השתמש בסבון או בשמפו מזה כמה חודשים. חיי הזולה של אמיר עזרו לו להפחית באופן ניכר את הוצאות המחייה שלו ואפשרו לו להתקיים ללא מאמץ רב מעבודות מזדמנות של נגרות ושיפוצים שעשה פה ושם למשך תקופות קצרות. בנוסף, הוא נהנה מעודפי אוכל שהשאירו מטיילים שעברו בסביבה. בהיעדר ההכרח לשלם שכר דירה, הוצאות חשמל, מים, מסים וכד', הייתה לו אפשרות לבלות הרבה זמן "חופשי". הוא נהנה לעסוק בגילוף, נגינה, ליקוט, קריאת ספרים ושיחות עם חברים.

לצד היופי וההנאה שראיתי בקרב אנשי הזולה, נתקלתי גם בתופעות פחות מלבבות: שימוש ממושך ונרחב בסמים, שימוש במרחבים הללו כמפלט עבור אנשים בעלי בעיות נפשיות, מריבות וסכסוכים בנוגע לשייכות ובעלות על זולה, גניבות, התנקלויות, קנסות ואיומים מצד רשויות הפיקוח, פציעות, הכשות עקרבים וסכנות בריאותיות אחרות, הצטברות אשפה ופגיעה בטבע, ועוד. תופעות אלו לא נעלמו מעיני.

המחקר שלי מתייחס לשני כיוונים תיאורטיים עיקריים: ראשית, הרצון בקרב אנשי הזולה ליצור קשר עמוק ובלתי אמצעי עם הטבע. כאמור, הביטוי "להתחבר לטבע" היה שגור בפי הנחקרים ובלט גם במעשיהם, כמו למשל החשיפה המכוונת שלהם אל האלמנטים באמצעות הליכה יחפה, שהייה בערום ולינה תחת כיפת השמיים.  שנית, המחקר בחן את חווית הזמן הייחודית הגלומה באורח חיים זה: זמן חופשי לעשות בו כרצונם, ללא מרותו של שעון חיצוני, מה שנקרא בפיהם "זמן שעון".

על אף שקיימת ספרות אנתרופולוגית על "חיבור לטבע" (מאמריו של אריאל אפל, לדוגמה), ספרות זו אינה מתייחסת כראוי לחיים ממושכים באזורי טבע, תוך שמירה על קשרים פיזיים ואלקטרוניים עם העולם המודרני, כפי שמתאפיין בחיי זולה. יתר על כן, השיח על זמן וטמפורליטי, למרות עושרו התיאורטי, חסר גישה מעשית המסוגלת לתאר ולהסביר את חווית הזמן של אלו הבוחרים לחיות בזולה.

בעבודתי זו נשענתי גם על תיאוריית ההתגפנות (embodiment theory), אשר גורסת כי בני האדם הינם יצורים ביולוגיים, בעלי "גוף" בו בזמן שהם בעלי "תודעה". הדרך שבא אנו חווים את העולם הוא שילוב של תחושות גופניות ואינטרקציה של הגוף הפיזי שלנו עם הסביבה, סימולטנית עם פירושים סימבוליים ויצירת תובנות לגבי חוויות אלו. תיאוריית ההתגפנות עוזרת לנו להאיר כיצד אנשי הזולה מטפחים ומגלמים מאין "בועת זמן" ייחודית באמצעות החשיפה הגופנית שלהם לסביבתם.

המחקר מראה כי חווית הזמן המרווחת המאפיינת את תושבי הזולה מתכתבת באופן ישיר (ומורכב) עם בחירתם להטמע בסביבה הטבעית בצורה לא מבודדת. ראשית, בניית הזולה עצמה מחומרים "קלים" הינה חלק נכבד מחשיפה זו. שנית, השהייה בטבע מורידה את "יוקר המחייה" ומאפשרת קיום זול יחסית ופחות זמן המוקדש לעבודה. שלישית, הניתוק מה"שעון המתקתק" האינהרנטי בחיים המודרנים תורם לתחושה של רווחה טמפורלית. ולבסוף, השהייה הממושכת באזור לא בנוי, בטבע, מאפשרת יחסי קרבה, הכרות ותחושת חיבור אל החיות, העצים, האדמה, המים והסביבה הטבעית.