"> האזרחים הפלסטינים והרעיון של אזרחות כלכלית – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

האזרחים הפלסטינים והרעיון של אזרחות כלכלית

איך ניתן להבין את יחס של המדינה לאזרחים הפלסטינים של ישראל שעושה מהלכים מנוגדים לכאורה של הדרה אזרחית ושילוב כלכלי? איך הפלסטינים רואים את המהלכים האלו ומה הם אומרים על הרגע הנוכחי בפרויקט המדינה היהודית-דמוקרטית? מאמר חדש של פרופ׳ עמליה סער, ראשת החוג לאנתרופולוגיה בחיפה אשר פורסם בכתב העתCurrent Anthropology בוחן שאלות אלו דרך המושג "אזרחות כלכלית" המציע לפלסטינים מסלול עוקף. סער מתמקדת בשתי אוכלוסיות של נשים פלסטיניות: מעוטות הכנסה והשכלה ונשות קריירה, ומראה כיצד הן מתנהלות בתוך המתח העמוק שמלווה את הניסיון לשלב כלכלה חופשית ופונדמנטליזם לאומני.

בשני העשורים האחרונים המדיניות כלפי האזרחים הפלסטינים של ישראל קיבלה תפנית שדורשת הסבר: מצד אחד, עוד לפני הממשלה ה 37, הקיצונית בכל הזמנים, שלטון הימין ההגמוני קידם במרץ את ההדרה האזרחית שלהם באמצעות חקיקה ושיח גזעני בלתי מתנצל. מצד שני, אותן ממשלות ממש קידמו בעקביות לא פחות גדולה מהלכים של שילוב כלכלי, דרך תקציבי פיתוח חסרי תקדים, תקנים להעדפה מתקנת במגזר הציבורי, ושיתופי פעולה מקבילים עם המגזר העסקי. במקביל לדה-לגיטימציה בוטה של המפלגות הערביות כשותפות קואליציוניות, חברי וחברות הכנסת הערביות מקבלות יותר ויותר ניראות בתקשורת דוברת העברית, תכניות הבידור והפנאי משבצות משתתפות ומשתתפים ערבים, וכל אלה, יחד עם ממשקים שוטפים בקניונים ובחופי הים, יוצרים הטמעה מסוימת של ערבים במרחב הישראלי.

גם במדדים חברתיים-כלכליים מתרחש תהליך שנראה כמו מיזלוג: מצד אחד מדדי העוני ממשיכים להיות גבוהים מאוד, והיישובים הערביים ממשיכים להיות תקועים בתת-פיתוח בכל הנוגע לתשתיות עירוניות, תעסוקתיות, וחינוכיות. מצד שני הולך ומתבסס סגנון חיים של מעמד בינוני היפר-צרכני. ובתוך כל זה, אלימות רצחנית, בינתיים בעיקר של ערבים כלפי ערבים, קיבלה משבצת קבועה במהדורות החדשות בעברית, במעין מופע מפחיד-קרקסי של פשע מאורגן, צעירים חסרי אופק ותעסוקה, ובחישה מדינתית.

גם כאן לא ברור מה הסיפור: השב"כ, היס"מ, הסיירת הירוקה, משמר הגבול – גופים מדינתיים אלימים שבמשך עשורים פורצים ל/הורסים בתים, אוסרים, יורים, מפקיעים, ומחרימים, מתנדבים עכשיו "לתת כלים" למשטרה, שלכאורה מתביישת לדפוק על הדלת כדי לתפוס נשק לא חוקי או לעצור רוצחים שכל השכונה יכולה לנקוב בשמם. איך ניתן להבין את המופע המתעתע הזה, של מדינה חזקה-חלשה, שעושה מהלכים מנוגדים לכאורה של הדרה אזרחית ושילוב כלכלי? מה הוא אומר על הרגע הנוכחי בפרויקט הבלתי אפשרי של המדינה היהודית-דמוקרטית?

המאמר Economic Citizenship at the Intersection of Nation, Class, and Gender  מתמודד עם אחד ממרכיבי המכלול הפרדוקסלי הזה והוא מדיניות השילוב הכלכלי, דרך מה שאני מכנה "אזרחות כלכלית". בפרשנות שלי, הרעיון של מדיניות השילוב הכלכלי הוא להציע לערבים מסלול עוקף להשתתפות ושייכות לפיו, למרות שבהיותם לא יהודים לא יוכלו לעולם להיות אזרחים ישראלים מלאים, הם יכולים להגדיל את הזכאות האזרחית שלהם אם יהפכו להיות יותר פרודוקטיביים מבחינה כלכלית. המדינה תיתן תקציבי פיתוח ותמריצים למעסיקים כדי לעזור להם להגדיל את היקף ההשתתפות בכוח העבודה, כשכירים או כיזמים עצמאיים, וזה אמור להשתלם לכל הצדדים: הערבים ייהנו מהגדלה משמעותית של הזדמנויות כלכליות שיעזרו להם להיחלץ מעוני ויהפכו את חייהם לנוחים יותר, והמדינה תרוויח הגדלה של התוצר הלאומי, שיפור במדדים הבינלאומיים, ואזרחים פחות ממורמרים, משום שככל שהם ירגישו פחות מקופחים, הם פחות יזדהו עם הפלסטינים. בקיצור, Win win.

כדי להבין איך הפלסטינים, מצדם, תופסים את המדיניות הזו, אני מציגה פרספקטיבות של נשים משתי קטגוריות מעמדיות. נשים חשובות כאן באופן מיוחד, משום שהשיח על שילוב כלכלי וגיוון תעסוקתי מאוד אוהב להתמקד בהן. זה לא מאוד מפתיע. נשים מוגזעות – על רקע קולוניאלי, אתני, מעמדי, דתי, גזעי, או שילוב שלהם – תמיד שבו את הדמיון של הקבוצות השולטות. בתוך תהליכי ה"האחרה" האוריינטליסטיים, נשים נתפסות כהרבה פחות מאיימות. יותר קל לדמיין אותן כמי שזקוקות להצלה מציפורני התרבות הפטריארכלית שלהן, מאשר להודות באחריות ההיסטורית של כיבוש לאומי או דיכוי אימפריאלי. זו אחת הסיבות המרכזיות שבשלן ישראל הרשמית, שמעדיפה לחשוב על עצמה כמי שמצעידה את האזרחים הערבים אל המודרניות מאשר כמי שנישלה, גירשה, ופוררה, וכמי שממשיכה להפלות אותם לרעה באופן יומיומי, נותנת לנשים הערביות תפקיד מרכזי במדיניות השילוב הכלכלי.

סיבה נוספת היא ששיעורי ההשתתפות שלהן בכוח העבודה הישראלי נמוכים ברמות מחפירות. בשנת 2019, אחרי התערבות מדינתית מכוונת, שיעור הנשים הערביות שהשתתפו בכוח העבודה נע בין 30-35% (תלוי איך סופרות). זו אמנם עלייה דרמטית בהשוואה ל20% השתתפות עשרים שנה קודם לכן, אך המספרים היו ונותרו נמוכים מאוד, הן בהשוואה לנשים יהודיות בישראל – שקרוב ל 80% מהן מועסקות – והן בהשוואה למדינות ה OECD (Organization of Economic Co-operation and Development), המועדון הבינלאומי היוקרתי שישראל גאה להשתייך אליו.

הניתוח שאני מציגה במאמר עושה שימוש בממצאים ממחקרים שערכתי לאורך שני עשורים, בהם שילבתי תצפית משתתפת בקורסים להעצמה כלכלית ובהשתלמויות שונות שבאו בעקבותיהם, עשרות ראיונות אישיים, שיחות, וביקורים חברתיים אצל נשים שהכרתי בשדה, וכן ניתוח של חומרים מהמדיה שמשקפים את העיסוק האובססיבי בנשים ערביות בישראל, כדי לבדוק איפה השיח על כך שהגברת כושר ההשתכרות של נשים תביא לשיפור השתתפות האזרחית שלהן, פוגש את ההיגיון הפרקטי של הנשים עצמן. וברוח תיאוריית המיקומים המצטלבים, אני עורכת השוואה בין נשים משני מיקומים מעמדיים שונים: מעוטות הכנסה והשכלה שמגיעות לתוכניות העצמה כלכלית שחותרות לשלב אותן בכוח העבודה, ונשות קריירה משלושה עיסוקים נחשבים – משפטניות, רופאות, ומהנדסות הייטק. אני שואלת האם נשים רוצות להשתלב בכוח העבודה? והאם ואיך זה משתלם להן?

באופן לא מפתיע, מסתבר שיש הבדלים משמעותיים בין הנשים משתי הקטגוריות שבדקתי. כדאיות התעסוקה במקרה של הנשים המשכילות גבוהה הרבה יותר, הן בשכר והן ביוקרה החברתית. במקרה של נשות הקריירה, הסיכוי למצוא עבודה, להישאר באופן יציב בכוח העבודה, להתקדם, ולחוות סיפוק, מימוש עצמי, אוטונומיה, ורווחה כלכלית, הוא גבוה מאוד, למרות שהוא לא מוציא מהכלל גם חוויות של גזענות, פוגענות, ואפליה על רקע לאומי וסקסיסטי. יותר מפתיע היה לגלות שגם נשים מעוטות השכלה והכנסה מאוד רוצות להשתלב בכוח העבודה, גם אם שאיפות השכר שלהן צנועות ביותר.

למרות חוויות מצטברות של פיטורין חוזרים, הלנת שכר, שקיפות במקום העבודה וכד', הן חולקות עם כלל החברה שלהן את ההסכמה שעבודה מחוץ למשק הבית היא מרכיב חיוני של נשיות מודרנית, ומצפות שתיתן להן  הזדמנות לצאת מהבית, לראות אנשים חדשים, לטפח את עצמן, להרחיב את אופקיהן, וגם תאפשר להן להיות אימהות מעודכנות ומודל לחיקוי עבור ילדיהן. בו בזמן, הידיעה הפרקטית שלהנשים האלה בדבר התועלת הקונקרטית של שילוב תעסוקתי גורמת לכך שכאשר רעיון האזרחות הכלכלית יורד לקרקע המציאות, הן לא נחפזות לעבוד בכל מחיר, שכן סיכוייהן להרוויח מהעִסקה הגלומה בו מוגבלים, והן יודעות זאת, במפורש או במשתמע.

כפי שאנחנו יודעות היטב באנתרופולוגיה, כשההיגיון הניאו-ליברלי, המתיימר להעביר את כל זירות הפעילות האנושית דרך השפה של שוק חופשי, פוגש את המציאות, המפגש הזה תמיד מתווך היסטורית ותרבותית. במקרה הישראלי, ההקשבה להיגיון הפרקטי של נשים פלסטיניות ממיקומים מעמדיים שונים פותחת צוהר למתח העמוק שמלווה את הניסיון לשלב כלכלה חופשית ופונדמנטליזם לאומני. ההתנהלות של מי שסובלות מהדרה כפולה ומשולשת משקפת ידיעה עמוקה, מודעת או לא, לגבי מגבלות ההבטחה של "אזרחות כלכלית", ולגבי ההזדמנויות הקונקרטיות שנפתחות עבורן, או לא, בסבך הצפוף של המדינה הלאומנית, הקפיטליזם המאוחר, והפטריארכיה על שלל גילומיה.

עוד בנושא: