מאמרי אורח, פרסומים חדשים

ברכות חמות לאנתרופולוג אסף שרעבי על פרסום ספרו The Biography of a God

Mahasu in the Himalayas העוסק ביחסים בין האל למאמיניו בהימלאיה, אך גם בדמיון בתפיסת הקדושה בקרב אנשי הקהילה אותה חקר לבין האופן בה אנתרופולוגים כותבים ומנתחים קדושה.

שרעבי (המרכז האקדמאי פרס) כתב לבחברת האדם על הספר, על תהליך כתיבתו ועל הקשר בין אנתרופולוגים למאמינים ביחס אל האלים:

בשלב מסויים זה כבר היה לא נעים. החבר'ה שהכרתי די טוב בשדה המחקר, שאלו אותי שוב ושוב, מתי הספר על האל מהסו יתפרסם, ואני עניתי: בשנה הבאה, בקיץ הבא, עד הפעם הבאה שניפגש שוב. בינתיים פרסמתי מאמרים, אבל זה לא כל כך דיבר אליהם. אפשר להבין. מה שהחבר'ה רצו זה ספר שיעסוק באל שלהם ולא שברירי אתנוגרפיה המשמשים (במקרה הטוב) אמצעי לאמירה תיאורטית.

ב-2015 קיבלתי מאחד המקומיים ספר על האל בנאר. הוצגו שם סיפורים, עובדות (לאו דווקא במובן המדעי של המילה), לא מעט תמונות, וגם דברי שבח והלל לבנאר. בהקדמה כתב המחבר: "ברצוני לבקש מכל הקוראים של ספר זה להתייחס לספר כאל ספר היסטורי קדוש, ולסגוד לספר זה כל יום בַּמָּקוֹם של הפולחן שלכם [בבית]." חששתי שכשהחבר'ה מדברים על ספר על מהסו הם מתכוונים לסוג כזה של ספרים. הגיוגרפיה, רק לא של קדושים אלא של אלים. לכן הבהרתי לכל מי שהתעניין שהספר שלי יהיה "אקדמי".

אבל האמת היא שספרים אקדמיים באים במגוון צורות וגדלים, ואני רציתי לכתוב ספר אקדמי שגם ידבר אל המקומיים. לא ספר כמו על בנאר, שיכול לשמש כאובייקט לפוג'ה (פולחן) שבבית, אבל בהחלט ספר שגם המקומיים יוכלו למצוא בו עניין. במהלך השנים נוכחתי לדעת עד כמה הידע של חלק מהמקומיים על מהסו הוא מוגבל. לדוגמא, הם יודעים שמהסו הגיע מקשמיר, אבל לא כולם יודעים לספר את הסיפור לפרטיו, למה וכיצד הגיע לאזור בו הוא שולט היום (סביב הגבול שבין הימצ'אל פרדש ואוטרקהנאד, שבהודו). או דוגמא אחרת: הם חיים את החוויה סביב מהסו כפי שהיא מתרחשת באזור שלהם, אבל לא לגמרי מכירים את החוויה סביב מהסו כפי שהיא מתרחשת באזורים רחוקים יותר. הספר, כך חשבתי, צריך להיות גם בשבילם.

***

הבריטים שלטו באזור של מהסו, בעקיפין או במישרין, מתחילת המאה התשע-עשרה ועד שהודו קיבלה עצמאות בשנת 1947. האדמיניסטרציה הבריטית תיעדה את המערכת האקולוגית, הכלכלית, הפוליטית והדתית באזור הזה, כפי שעשתה בשאר תת היבשת ההודית. רישומים אלה מספקים (אם כי בצורה חלקית) פרטים על האמונה במהסו במהלך המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. מהטקסטים הללו עולה דמותו המאיימת של מהסו, שמפיץ פחד וחרדה בקרב המקומיים ומאלץ אותם לקבל על עצמם את אלוהותו.

בעבודת השדה גיליתי שכיום כמעט ולא נשאר זכר לדמותו המפחידה של מהסו, והוא נתפס כאל טוב ומיטיב (אם כי עדיין יכול להעניש את הסוררים). השינוי הזה בדמותו של מהסו הוא אחד משינויים חברתיים-דתיים רבים שמתרחשים במאה העשרים ואחת בהימלאיה המערבית: אלים שמפסיקים לנוע בין כפרים, אלים שעוברים לדיאטה צמחונית, אלים שנתפסים כמופשטים יותר, ואלים שמעמיקים את הקשר שלהם לאלי הפנתאון ההינדואי. השאלה ששאלתי את עצמי היא – איזה תפקיד ממלא מהסו בחייהם של המקומיים כיום? בעבר הוא נתפס כאל-מלך ששלט בטריטוריה מסוימת, אך האם לאור השינויים שהזכרתי התפיסה הזאת עדיין שרירה וקיימת?

שאלה נוספת שעניינה אותי היא מי אחראי לשינויים הללו – בני אדם או אלים? לכאורה לנחקרים ולאנתרופולוגים יש תשובה שונה. בספר אני מראה כיצד הנחקרים, כמו האנתרופולוגים החוקרים אותם, מדגישים את התפקיד הדומיננטי של בני האדם בהחלטות האלים. במקביל, גם האנתרופולוגיה יכולה היום להניח שיש סוכנות (זאת אומרת, היכולת לפעול ואף לחולל שינוי בעולם) לתופעות לא אנושיות כמו אלים. זאת אומרת, שגם אנתרופולוגים וגם מושאי המחקר שלהם יכולים להסכים על "סוכנות מבוזרת" במסגרתה בני אדם ואלים משנים את החוויה החברתית-דתית.

סוגיה מרכזית נוספת שעניינה אותי היא השאלה בדבר עצם קיומם של האלים. גם כאן ביקשתי להצביע  בספר דווקא על קירבה בין שתי נקודות המבט – זו של אנתרופולוגים וזו של מושאי המחקר שלהם. בספר ביקשתי להראות שבעוד שאנתרופולוגים עסוקים בדילמות אונטולוגיות בדבר קיומם של אלים (האם הם באמת קיימים? אם לא, כיצד עלינו להתייחס אליהם במחקר?), מאמיניו של מהסו מתמודדים עם דילמות אפיסטמולוגיות: איך הם יכולים להיות בטוחים שהם באמת משוחחים עם מהסו (או אלוהויות אחרות) בשעה שהם עושים זאת באמצעות מדיומים? לדילמות הללו של הנחקרים יש השלכות בדמותם של טקסי ספק אותם תיארתי בספר בהרחבה.

על ידי בחינת שאלת סוכנות האלים והסוגיות האונטולוגיות/אפיסטמולוגיות, ביקשתי להראות שהפער בין תפיסת האלוהות של הנחקרים לתפיסת האלוהות של "האנתרופולוגיה" הוא קטן יותר מכפי שאנו נוטים לחשוב.

***

בשלב מסוים זה כבר היה לא נעים. התירוצים מדוע הספר בושש מלהגיע הלכו ואזלו. המזל הוא שתקופת הקורונה ניתקה אותי מהשדה ברמה הפיזית, מה שאפשר לי את הזמן והפרספקטיבה לשבת ולכתוב. המשימה לא הייתה קלה, שכן הייתי צריך לאזן בין הרצון שלי (והציפייה ממני מהשדה הפרופסיונלי) לומר משהו תאורטי  על שדה המחקר, לבין הרצון שלי (והציפייה ממני משדה המחקר) לכתוב על מהסו עבור הנחקרים. היו לכך מספר השלכות עריכתיות כמו ניקוי הספר מז'רגון אקדמי, העברת מראי המקום להערות השוליים, שם הספר, ועוד. אבל ההשלכה העריכתית החשובה ביותר הייתה לדעתי הכללת פרטים רבים שלא בהכרח מתחברים ישירות לסוגיות התאורטיות. למשל, פירטתי בצורה ארכנית משהו (אמנם בהערות שוליים) את שמות הכפרים שמהם מגיעים כל הפונקציונרים שמנהלים את המקדשים המרכזיים של מהסו (כוהני דת, עוזרי כוהני דת, וכו'). בטקסט אמנם הראיתי כיצד ניתוח המיקום הגיאוגרפי והמבנה הקסטאי של הכפרים חושף בפנינו משהו על החוויה החברתית סביב מהסו; אבל האמת היא שגם אם מיקומם הגאוגרפי והמבנה הקסטאי של הכפרים לא היה אומר דבר, הייתי בכל זאת מפרט את שמות הכפרים. שכן הספר נכתב גם עבור הנחקרים, וזה הסיפור של מהסו, או לפחות הסיפור שחשבתי שצריך לספר.

               האם גם בכתיבת הספר האקדמי אוכל להראות שהפער בין הנחקרים ובין האנתרופולוגים קטן משנדמה לנו? אצטרך להמתין לחוות הדעת של הנחקרים ושל הקולגות.