מאמרי אורח

בשבוע שעבר אישר הסנאט של אוניברסיטת חיפה את המעבר של החוג לאנתרופולוגיה מהפקולטה למדעי החברה לפקולטה למדעי הרוח, כחלק מיוזמת הקמה של בי"ס ללימודי תרבות ואמנות. זהו שלב נוסף בשינויים בחוג בחיפה, כאשר ב-2014 הוא התפצל מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, והפך בעצם, לחוג לאנתרופולוגיה העצמאי היחידי בארץ. פרופ׳ עמליה סער, ראשת החוג וממובילות המהלך, כתבה לבחברת האדם על חלק מהסיבות למהלך.

״בשבוע שעבר אישר הסנאט של אוניברסיטת חיפה את המעבר של החוג לאנתרופולוגיה מהפקולטה למדעי החברה לפקולטה למדעי הרוח, כחלק מיוזמת הקמה של בי"ס ללימודי תרבות ואמנות. יש כאן שינוי ארגוני כפול – הן ברמת החלפת הפקולטה והן ברמת החיבור ללימודי תרבות – שאני רואה בו פוטנציאל מלהיב ומעניין.

מזה עשורים שהיחס של אנתרופולוגיה ללימודי תרבות נוטה לאמביוולנטיות. מצד אחד, "תרבות" היא לכאורה הנכס המרכזי של הדיסציפלינה שלנו, ו"מי הם שייקחו לנו אותה?" מצד שני, כשלימודי תרבות עברו גלובליזציה והחלו לשגשג באקדמיה האמריקאית בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, הספק העצמי שלנו הגיע במקביל לנקודת רתיחה. הופיעו קריאות לכתוב נגד התרבות או להוריד אותה מ C גדולה לc  קטנה, "הסברים תרבותיים" הוקעו (ועדיין מוקעים) כמהלך אוריינטליסטי, ואפילו נשמעו לא מעט תביעות להימנע לחלוטין משימוש במילה תרבות. כך קרה שבזמן שאנחנו היינו עסוקות בטהרנות אידיאולוגית, בהכאה על חטא המשת"פיות הקולוניאלית,  ובפחד מיצירה של ייצוגים מחפצנים, בציבור הכללי "התרבות" הפכה למטבע עובר לסוחרת, ובאקדמיה הלכה והתבססה מתחרה צעירה יותר, סקסית יותר, עם לשון מושחזת וביטחון עצמי בדמות לימודי תרבות. 

בלי להיכנס כאן להיסטוריה ולהגדרות של לימודי תרבות, שהם מגוונים ודינאמיים, ההופעה של תחום הידע הזה באקדמיה איתגרה את האנתרופולוגיה והלהיבה אותה גם יחד. הפן המאתגר יושב, כאמור, על האמביוולנטיות העמוקה שלנו עצמנו כלפי המושג תרבות, שאותו אנחנו חוקרות, מפרקות, ומנסחות כמעט באותה נשימה. ושם ממש טמון גם הפן המלהיב. תרבות היא מרכז עשייתנו והיא גם המוקש המרכזי שלה. רגע אנחנו זועמות על שימושים מהותניים בתרבות ש"מסתובבת לה שלוחת רסן ברחובות", בניסוחה המבריק של אוני ויקאן, ובמשנהו אנחנו עצמנו תובעות הכרה בהיותנו מומחיות לתרבות, ומגוננות על מקומה ועל חשיבות הניתוח התרבותי בתוך התפנית הפוזיטיביסטית האגרסיבית במדעי החברה. לעתים אנחנו מתנשאות על לימודי תרבות: המשקל שמקבל הניתוח הטקסטואלי נדמה לנו מוגזם בהשוואה לעושר ולרב-שכבתיות של האתנוגרפיה, השפה עתירת הז'רגון נשמעת לנו וולגרית (ואולי מעוררת קנאה?). לעתים אחרות אנחנו חוגגות אתם: מפליגות למסעות של דה-קונסטרוקציה, מתרחקות מכל מה שעשוי להיראות כמו קרקע יציבה, מאמצות קריאות חשדניות, עושות קריאות פוליטיות, עפות על רפלקסיביות. קוראות-כותבות-מדברות תיאוריה קווירית, פמיניסטית, פוסט מודרנית, פוסט קולוניאלית, פוסט אנושית, פוסט פוסט…

לדעתי, ההצטרפות שלנו להקמה של בי"ס ללימודי תרבות ואמנות היא הזדמנות נהדרת. אמנם, ברוח האפיסטמולוגיה של החשד, מקנן בחלקנו חשש מסוים שמא הדיסציפלינה שלנו תתמוסס בתוך הבית החדש. אבל אני בוחרת דווקא באפיסטמולוגיה של התקווה, השמחה, והיצירה, שחוגגת את המרחב האינטלקטואלי העשיר שהבית הזה מזמן. אני נרגשת לקראת ההזדמנות לשיחות עם חברות שעוסקות בפילוסופיה פמיניסטית, בפוסט קולוניאליזם, בתיאוריה קווירית, באתנו-מוזיקולוגיה, בתרבות פופולרית, בקולנוע, בפרפורמנס, ועוד, מחכה לדיונים על תרבות, להרחבת המניפה המתודולוגית והתיאורטית שלי, ולהזדמנות לדמיין-לתכנן תכניות חדשות בממשק של אקדמיה וקהילה, פירוק ובניה, ביקורת פוליטית ומעורבות חברתית. ואין בי חשש שמא הקשרים האלה יערערו את הרגל היציבה שלי, כאנתרופולוגית, במדעי החברה או יפסיקו את שיתופי הפעולה המתמשכים שלי עם חברותי הסוציולוגיות על אזרחות, כלכלה-פוליטית, ביטחון, עבודה, ניאוליברליזם, פמיניזם, קוסמופוליטיות, וכן הלאה.