פרסומים חדשים

ספרו של תומאס היילנד אריקסן, במהדורה הרביעית שלו, ובתרגום חדש של האוניברסיטה הפתוחה,  מהווה תרומה חשובה למי שמעוניין ללמוד על וללמד את תחום האנתרופולוגיה. המהדורה העברית היא למעשה השביעית, כשהראשונה פורסמה במקור בשפה הנורווגית, ב-1993. לרגל פרסומו בעברית כותב על חשיבותו ד"ר ראמז עיד, שהיה שותף לצוות שמוביל את המהלך להפיכת הספר לליבת ליבת הקורס המחודש למבוא לאנתרופולוגיה של האוניברסיטה הפתוחה.

אריקסן הוא מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אוסלו, והיה נשיא האגודה האנתרופולוגית האירופאית בשנים 2015-2016. ספרו (במהדורה החדשה) מחולק לעשרים פרקים שונים, וכולל דיונים מרתקים בתחומים הכוללים למשל: עבודת שדה ואתנוגרפיה; מגדר וגיל; פוליטיקה ועוצמה; ייצור, טבע וטכנולוגיה; אתניות; ולאומיות ומיעוטים. זהו ספר "מבוא" שנועד להיות ספר מקיף, המכיל חומר עזר לסטודנטים במחלקות לאנתרופולוגיה, בעיקר בבריטניה ושאר מדינות אירופה (אך אינו מתאים לשיטת ארבעת התחומים הנהוגה ברוב האוניברסיטאות בארצות הברית). למרות שמבנה הספר מאפשר הבנה רחבה של האנתרופולוגיה, גם למתעניינים בו מתחומי דעת אחרים, הספר מתאפיין ברמה אקדמית גבוהה, הכוללת הפניות אל המחקרים הכי עדכניים בכל פרק ונושא, והצגה מתומצתת של עיקר הדיונים האקדמיים בנושאים "הסבוכים" ביותר.

אחד הפרקים החשובים בספר הוא הפרק השלישי "עבודת שדה ואתנוגרפיה, שמאפשר לסטודנטים שלומדים מתוכו חשיפה לסקירה עשירה של אפשרויות עבודות שדה של האנתרופולוג. חשיפה של אותו ארגז כלים שהצטבר במשך עשרות שנות ניסיון ודיונים ביקורתיים סביב סוגיות כמו איסוף נתונים בשיטות אתנוגרפיות. אין לדיונים אלו תשובה אחת מוחלטת, וכפי שמציין המחבר, כמה מדרכי עבודה והפעולה בשדה זוכות לא אחת לאידיאליזציה. לכן, אין להתעלם גם מכך ש"ישנן דרכים רבות לעשות מחקר שטח, כך שאי אפשר לתת תשובה ברורה בכל מקרה לגופו כיצד יש לבצעו", והפרק בהחלט מספק תובנות מעמיקות לדיון זה.

טווח הנושאים שהספר מכסה הוא רחב יחסית, וכולל כעשרים נושאים שונים. בעוד שבספרי הוראה לאנתרופולוגיה בארצות הברית למשל נפוץ מיקוד במספר נושאים מצומצם יותר. בספרו, מבהיר אריקסן מבוא הספר "מתיימר להמציא מחדש את התחום או לחולל בו מהפכה. מטרתי היא רק להציג את הכלים העיקריים של המקצוע, את הדיונים התיאורטיים המתנהלים בו, את הנתונים המספריים העיקריים, את תחומי העניין העיקריים ומדגם מייצג של שדות אמפיריים שאנתרופולוגים חקרו." (עמוד 6). בנוסף, הוא משלב לא אחת סקירה של המחקרים האנתרופולוגיים ממספר מסורות לאומיות שונות של האנתרופולוגיה (האמריקאית, בריטית, הצרפתית והסקנדינבית בעיקר), אך באותה עת הוא לא מנסה להבחין בצורה חדה בין אנתרופולוגיה בריטית "חברתית" לאנתרופולוגיה אמריקנית "תרבותית", כי הגבול הזה כבר הטשטש במאה ה-21.

בבואו להגדיר מונח חדש בספרו, אריקסן נוהג להשתמש בהגדרה קצרה יחסית, שקולעת למטרה. לאחר מכן, הוא נוהג להרחיב את היריעה במתן מספר דוגמאות או מחקרים מסביב לעולם הקשורות לאותו מונח. מבנה זה של הספר לדעתי עוזר בהוראה, במיוחד במשימת חיבור האוניברסלי עם המקומי, כבסיס להבנה וגילוי ביטויים מקומיים בישראל של תופעה או מונח זה או אחר. אחת מנקודות החוזק של הספר לטעמי היא המקום הנרחב שניתן בפרקיו למחקרים אנתרופולוגיים קלאסיים. והי ההיסטוריה המייסדת של הדיסציפלינה, ואריקסן מראה כיצד האנתרופולוגיה של אמצע המאה ה – 20 היא הכרחית להצלחתם של מחקרים טובים במאה ה – 21. מאחר שסטודנטים רבים כבר אינם קוראים בשיטתיות מונוגרפיות ומאמרים קלאסיים, הסקירות התמציתיות שלו תורמות  להבנת המחקרים בני-זמננו בהקשרם הנכון – להבהיר את מקורותיו האינטלקטואליים של הקשר זה, בנוסף לוויכוחים התיאורטיים העומדים בבסיסו. מאפיין נוסף של הספר היא העובדה שלא אחת אריקסן משלב את שתי נקודות המבט: האנתרופולוגית והסוציולוגית. גישה זו מאפשרת להציג את נושאי הפרק לעומק, ופותחת אפשרויות לנקודות מבט חדשות,  דבר שהופך את הספר הזה ליותר מעניין. המחבר לא הגביל את עצמו בהצגת ידע בסיסי סטטי, אלא הצביע שוב ושוב על הדינמיקה של גורמים תרבותיים ויחסי הגומלין ביניהם, הן מנקודת מבט דיאכרונית והן מנקודת מבט סינכרונית בסביבה כלכלית-חברתית משתנה.

היתרון הכי חשוב של ספר זה לטעמי הוא ההתמקדות שלו בהצגת הנושאים באמצעות מחקר השוואתי רחב ועשיר, כי הרי "האנתרופולוגים מצטיינים בהפיכת המוכר לאקזוטי ובהפיכת האקזוטי למוכר באמצעות השוואות ושימוש במושגים השוואתיים" (עמ' 8). ובכן, השוואות כאלה של המחקרים הקלאסיים "האקזוטיים", עם חברות עירוניות בנות זמננו, הן מקרים שכיחים מאוד בספר, גם כשהנושא הוא הענקת מתנות במלינזיה, טקסים באמזונס או פוליטיקה של בני הנואר. אריקסון מסכם את זה ש"בעצם, אפשר לקרוא את כל הספר כאילו היה תרגיל בחשיבה השוואתית" (שם).

הספר מקדיש חלק קטן לתקופות היסטוריות עתיקות, הוא אמנם מתחקה אחר תחילתה ב"פרוטו-אנתרופולוגיה", מצטט את הרודוטוס, אך זאת לאחר הפסקה של קרוב לאלפיים שנה. רק אז מזכיר אריקסן את אבן חלדון, ואז וכן מתאר בקצרה מספר פילוסופים וחוקרים ואת תרומותיהם למחקרי תרבות השוואתיים בתקופה שבין המאות ה-15 ל-18. לדעתי, האנתרופולוגיה כיום אינה יכולה להתעלם ממחקרים על תקופות אלה, וכמעט בלתי אפשרי לדון בחומר האתנולוגי מהעת העתיקה ומימי הביניים אפילו בקווים כלליים במתווה היסטורי קצר, לכן היה ראוי לו אריקסן היה מקדיש התייחסות נרחבת יותר לאספקטים אלה, ולו כאינטגרציה בתוך הפרקים השונים שלו.

לסיכום, זהו ספר מבוא רחב יריעה, המצליח להקיף את רוב הנושאים שבהם עוסקים אנתרופולוגים כיום, בראיה השוואתית עולמית. יש לברך את ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה  על המאמץ שהושקע בתרגומו לשפה העברית, דבר המאפשר לסטודנטים ולמרצים לשלבו כספר מרכזי ברשימת הקריאה בכל קורסי המבוא באנתרופולוגיה.