אנתרופולוגיה לשבת

תיירות התנדבותית, כאמור תרומה כלשהיא לקהילה בזמן טיול ארוך, הפכה בשנים האחרונות לפופולרית מאוד, אך זכתה גם לביקורת רבה, בעיקר על כך שההתנדבות תורמת יותר למתנדב עצמו יותר מאשר לקהילה. כפרקטיקה שנטועה גם בחוויה תיירותית, שלה מאפיינים אינדיבידואליסטים, וגם בחוויה התנדבותית, שבבסיסה מכוונת לטובת הקהילה, תיירות התנדבותית מכילה דואליות בין התרומה לעצמי לבין התרומה לחברה. אז כיצד התיירים מתנדבים מתמודדים עם הדואליות הזו?
  במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Hospitality and Tourism Management בוחנת נטע כהנא (האוניברסיטה העברית) כיצד תיירים מתנדבים מתמודדים עם האמביוולנטיות המוסרית שנובעת מהדואליות המובנית שיש בתיירות התנדבותית. בעזרת סוציולוגיה פרגמטית וניתוח ראיונות עומק משרטטת כהנא שלושה נרטבים המשלבים את ההיבטים של תרומה למתנדב עצמו, יחד עם  האמונה בתרומה לטובת הכלל.

בשנים האחרונות, ביחד עם העלייה החדה בפופולריות של תיירות התנדבותית, הרעיון של תרומה לעצמי באמצעות התנדבות הפכה למושא לביקורת בשלל זירות חברתיות, לרבות בעיתונות הכתובה והמשודרת ובמדיה החברתית. הביקורות הללו גורסות, בין היתר, כי תיירות התנדבותית תורמת יותר למתנדבים מאשר למושאי הסיוע, ובנוסף מתייגות את המתנדבים כאגואיסטים, מנותקים וכמי שמתייחסים לאחר ככלי למימוש רצונותיהם האישיים.

כך לדוגמא, דף הפייסבוק וחשבון אינסטגרם "ברבי מושיעה" (Barbie Savior) מתאר באופן סאטירי מתנדבים לבנים באפריקה, ומציג את העזרה שלהם ככזו שמרוכזת יותר בעצמם מאשר במושאי הסיוע. מכיוון שאנשים נמנעים, לרוב, מלקחת חלק בפעילות שעשויה להוביל לתיוגם כמי שאינם עומדים בסטנדרטיים מוסריים, עולות השאלות הבאות: איך תיירים מתנדבים מיישבים את הדואליות בין העצמי לבין החברה? כיצד הם נמנעים מתיוג שלילי?

המחקר  האקדמי על תיירות התנדבותית אינו מספק תשובות לשאלות הללו. אף כי שוררת הסכמה כי תיירים מתנדבים מעוניינים גם להיתרם מהתנדבות וגם לתרום באמצעותה לחברה, הגישה הרווחת במחקר האקדמי מתייחסת לרצונות האלה ככאלו המתקיימים בנפרד, כאשר לרוב נקודות המבט החיצונית של החוקר.ת מקבלת עדיפות על פני זו של המתנדבים. 

על מנת לתת מקום לנקודת המבט של המתנדבים מבלי להסתכן בעריכת מחקר תיאורי שרק מביא את דברי המרואיינים, השתמשה כהנא ברעיונות תיאורטיים מהסוציולוגיה הפרגמטיסטית הצרפתית. תיאוריה זו רואה אנשים מן השורה (laypeople) כסוכנים מוסריים, ולאור זאת כמי שמסוגלים לחבר, להציג ולבסס טענות מוסריות דרך הסתמכות על מערכות  תרבותיות משותפות הנוגעות לטוב הכללי Boltanski & Thévenot, ) 2006).

על בסיס ניתוח של 48 ראיונות נרטיביים עם תיירים מתנדבים מישראל, כהנא מראה כי המרואיינים לא התביישו או הסתירו את האופנים שבהם ההתנדבות תרמה להם. באופן מעניין, בראיונות המרואיינים העלו מיוזמתם את הדואליות בין העצמי לבין החברה, כאשר הקול הדומיננטי בראיונות הכיר בכך שתיירות התנדבותית תורמת לשכלול העצמי של המתנדבים יותר מאשר למושאי הסיוע הקונקרטיים של התנדבות.

אולם  המרואיינים לא ראו את עצמם כמי שלא עומדים בסטנדרטיים מוסריים. המרואיינים הציגו נרטיבים שבהם הם קשרו בין שכלול העצמי שלהם או את מה שהם ״קיבלו״ מתיירות התנדבותית לבין תרומה לטוב הכללי. באמצעות הנרטיבים הללו, טוענת כהנא, יישבו המרואיינים את הדואליות בין האני לבין החברה, הציגו את שכלול העצמי כראוי ומוסרי, ובכך נמנעו מתיוג שלילי אפשרי.

שלושה נרטיבים מרכזיים עלו מן הראיונות: ״הנרטיב של התייר המכבד״, ״הנרטיב של האזרח המעורב״ ו״הנרטיב של האדם הרגיש״. בכל אחד מהם התייחסו המרואיינים לדרך שונה שבה התנדבות מסייעת לשכלול העצמי של המתנדב והציגו תרומה ספציפית שאותו שכלול עצמי מאפשר לטוב הכללי.  מלבד התייחסות לשכלול העצמי ולטוב הכללי, כל אחד מן הנרטיבים  הכיל קואורדינטות ספציפיות של זמן ומרחב שבהן התרומה לעצמי ולחברה היא אפשרית וראוייה.

כך לדוגמא,לפי הנרטיב של התייר המכבד, המרואיינים תיארו את ההתנדבות כדרך שבה המתנדבים לומדים על התרבות המקומית ומרחיבים את אופקיהם. בד בבד, עצם הלמידה על התרבות המקומית הוצגה  כידע שמאפשר למתנדבים לגלות יחס מכבד יותר לאוכלוסייה המקומית ביעדי הטיול במהלך ההתנדבות ואחריה, ובכך לתרום לחברה המקומית ביעדי הטיול. כלומר, התרומה לעצמי ולחברה, לפי הנרטיב הזה, תחומה ליעדי הטיול ולזמן הטיול. המאמר מצביע על החשיבות האנליטית שטמונה במבנה הנרטיבי שבו השתמשו המרואיינים לחקר אמביוולנטיות מוסרית בתיירות בכלל,  וביתר שאת בעקבות משבר הקורונה ולאור משבר האקלים – שני אירועים מתמשכים שמגבירים במובנים רבים את הדואליות בין האני לחברה.