מאמרי אורח

ב-26.3.23 התקיים בתל אביב ערב השקה לגיליון ה-57 של "תיאוריה וביקורת", שהוקדש לאתגר האנתרופוקן. בגליון, שנערך על ידי עפרי אילני, חגי בועז ושאול סתר, מאוגדים מאמרים רבים בעברית שבוחנים את המציאות העכשווית וההיסטורית דרך העדשה של מושג האנתרופקן, אחד המושגים הבולטים כיום במדעי הרוח והחברה. בין כותבי המאמרים ניתן למנות את נתליה גוטקובסקי, מתן קמינר, ניצן רותם, טפת הכהן ביק ועוד, וכן תרגומים למאמרים של ברונו לאטור ואליזבת פובינלי וראיון עם עם דיפש צ'קרברטי ופרנסואה ארטוג.

בערב ההשקה, דיברה גם האקולוגית הפוליטית מירי לביא נאמן, אשר חיברה חלק ממאמרי הגיליון העוסקים באקולוגיה פוליטית, ביקורת על מושג האנתרופוקן ובחינה פוליטית של יחסי אדם וטבע בישראל/פלסטין. מתוך דבריה בערב ההשקה:

״חגי הציע לי לבחור משהו מהגליון להתמקד בו והתקשיתי לבחור מתוך השפע. ולכן החלטתי לומר כמה מילים על כמה מאמרים יחד – לגעת במאחד של המאמרים של מתן ונתליה וגם את הרב שיח עפרי ואחרים -סביב סוגיות שאני חושבת עליהם בימים אלו, סוגיות שדורשות אזרחות דרוכה ומגיבה, ומסמנות גם פוטנציאל להבנות חדשות, לסולידריות ושבירת קוי מתאר וגבולות חברתיים מעמדיים ולאומיים.

הרחק מישראל ומפלסטין, בספר שאני מאד אוהבת שנקרא בתרגום לעברית "אנשי המדשאות", מספר פול רובינס המתגורר בבית שרכש לא מזמן בפרבר אמריקאי בקולומבוס אוהיו, על בוקר אחד בו ריח חשוד לא מוכר של מנטה עולה באפו מן החצר הקדמית של ביתו, ומבטו נתפס מייד בזעזוע על כתמי פריחה פתאומית של פרח סגלגל —Creeping Charlie הכובש לו מרחב מחיה דרך דחיקת העשב של מדשאת ביתו המטופחת.

רובינס מתאר ימים קשים של אי נחת. תיבת הדואר הולכת ומתמלאת בברושורים ובהנחיות של חברות הדברה המסבירות כיצד להיפטר מהבעיה המתפשטת במדשאתו. שנתו בלילה מתחילה לנדוד כשהוא חושב על מדשאת ביתו. איש סביבה מוצהר שכמותו, מוצא את עצמו מהרהר בלילות באילו מהכימיקלים שהוצעו לו כדאי להשתמש ומתי (אולי באישון לילה?) ובמהרה גם שכניו מגלים אי נחת ולוחצים שלא לומר מאיימים על שכנה אחרת שמארחת את הפרח לפעול- להוציא במהירות ומידי יום את מכסחת הדשא ולתת לו גילוח טוב שיחזיר לפרבר כולו את צורתו המתוכננת. 

רובינס שואל בספרו מה קרה לו ואיך זה קרה. כיצד הפכו הפרחים הסגולים לאויב, כיצד צרכיו של הדשא נעשו צרכיו שלו מייד ביום בו הפך בעל הרכוש והאחראי לטיפול במדשאה. בעוד הוא מהרהר בדשא, באחריותו כלפיו, וביחסו לכלכלה העצומה שתוכננה לתמוך בניהול מדשאות, רובינס מבין שהוא נעשה אדם שונה במקצת, סוג של "איש מדשאות" והוא יוצא בספר לחקור את השאלה כיצד זה קרה ומיהם אנשי המדשאות של אמריקה.

מהי המדשאה הפרברית של רובינס? ואיך היא קשורה לערב הזה?

המדשאה של רובינס איננה שונה, במובנים מסוימים, מחברת הפראים או המיינות שמתוארת אצל עפרי ברב שיח (יחד עם עלמה יצחקי, תמר נוביק, ערן שוורצפוקס ולירון שני). רובינס, אקולוג פוליטי, מביא בספר את המדשאה כ"סוציואקולוגיה" – מרחב מיוצר-טבעי וחברתי, תרבותי ואזרחי. זוהי אזרחות מסוג מסוים – משמרת, מנקה, מטהרת בחומרים מדבירים, משקה, מכסחת, וגם, תוקפנית כלפי השכנים. המדשאה היא מודל לחקירה של יחסים; של יחסי אדם טבע, של יחסי כלכלה גלובלית קפיטליסטית וטבעית של מים; לא כמשאב או כ"דבר", אלא כיחס חברתי.

ליצירת טבע ספציפי כזה אחראי  דמיון סביבתי מסוים – מונח שנתליה (גוטקובסקי) מתארת במאמר שלה – דמיון סביבתי אירופאי מערבי מעמדי צרכני מסויים. דמיון זה מיוצר בתהליכים קפיטליסטיים גלובאליים ומקומיים של קריעה מטבולית, של פיתוח אקולוגיה עירונית, בדומה לאלה שמתאר מתן (קמינר) במאמר שלו על האקולוגיה הפוליטית של התנועה הציונית.

טרם ההכרזה על עידן האנתרופוקן, המדשאה של רובינס היתה מתוארת כהשפעה אנתרופוגנית. מונח זה רווח כבר משנות העשרים של המאה העשרים, הרבה לפני המונח אנתרופוקן. תופעה אנתרופוגנית ממקמת את המדשאה בתחום השינויים האנתרופוגנים. כלומר, כמה שעומד בניגוד לטבע. ככל מה שהוא לא טבעי.

אלא שעכשיו, בשנות האלפיים, מספרים לנו מדענים שנכנסנו לעידן גיאולוגי חדש – האנתרופוקן. עידן שבו היחסים ההרמוניים בין האנושות והטבע נשברו, כלומר שני קטבי הדואליזם אדם וטבע אינם ניתנים יותר להפרדה. בעידן זה הם מתמזגים למשהו שאנחנו מתקשים במשך שנים ארוכות להבין כממוזג. הדיונים בעידן הגיאולוגי החדש דומים לאלה  המוקדמים יותר במושג האנתרופוגני, עם הבדל משמעותי אחד- המונח אנתרופוקן כולל ולא מנוגד לאקלים (או לטבע).

בחזרה אל המדשאה של רובינס– עכשיו כבר אין טעם לשאול האם Creeping Charlie הוא טבעי או לא בדומה לשאלות העולות במאמר על מינים טבעיים ופולשים ברב-שיח שמקיים עפרי בגליון. המדשאה ראויה למחקר סוציואקולוגי והסוציואקולוגיה איננה עוד חקירה של החברתי בנפרד ושל השפעתו הקווית על האקולוגי הנחקר גם הוא בנפרד.

מושג האנתרופוקן שבר את הגבול בין האנושי והטבעי. משמעות המונח היא שאנחנו איננו עוד אובייקטים של הטבע, אלא סובייקטים של הקואבולוציה של מערכות סוציו אקולוגיות. ואז השאלה היא אלו סובייקטים מייצרות סוציואקולוגיות שונות (בלי ליפול לדטרמיניזם סביבתי כן?). כלומר, האם הבנו כבר שהאנושות היא כח גיאולוגי עמוק שמאשר שטבע לא קיים. להיפך. אנחנו מסובכים בטבע יותר מאי פעם באינספור אינטראקציות  ותהליכים שהאנושי ולא אנושי כל כך משולבים בהם זה בזה עד שאין כבר דבר כזה טבע, אין יער טבעי, הטבע מת, אבל גם המדשאה איננה רק אנושית. אז האתגר הוא לדבר על אילו סוציו-אקולוגיות אנחנו מעוניינים לבנות עם הלא אנושי ואיך?

זה הדבר שהאנתרופוקן פותח לנו כאפשרות. כלומר הוא מאשר את מות הטבע (במובן של דעיכת דמיונות מסוימים סביבתיים של טבע) אבל מאשר לנו את המשמעות הפוליטית של טבע. אנחנו משולבים בו ויש פה יותר אחריות. טבע כמתנה מבחוץ את המסגרת לחיים האנושיים—ההחצנה הזאת של הטבע כאויב שחדרה למדעי החברה והשאירה את העסק של הטבע לחברינו ממדעי הטבע הסתיימה ועכשיו זה הזמן של תסריט חדש גם במובנים פוליטיים.

אקולוגים פוליטיים כמו רובינס עסקו בזה כבר מזמן, כבר משנות השבעים והשמונים, ולכן הם זוכים עכשיו לעדנה מסויימת משתי סיבות. הם מורגלים בחקירה פוליטית של יחסים סוציואקולוגים אבל גם בביקורת הגישה המלתוסיאנית/הטכנו מדעית שמאפיינת במידה רבה את הטיפול או ההימנעות מטיפול בסוגיות של אקלים.

מה משמעותו של התסריט החדש הזה במובנים פוליטיים? האם באמת יש פה הזדמנות? המונח אנתרופוקן תפס במדעי החברה והטבע, אבל מה זה אומר במובן הפוליטי? לאן התפיסה לוקחת אותנו?

התשובה של האקולוגים הפוליטיים, כמו גם של הספקנים האנתרופולוגים שמופיעים בגיליון זה, היא שהמונח הוא מחליק מדי וכללי. נתליה ומתן מביאים ראייה יותר ניואנסית של עידן האנתרופוקן ומראים לנו בעצם שמדובר במושג כללי מדי שלא מבחין בין חברות בזמן ההיסטורי ובמרחב. הרי אין אנושות אחת שסובלת אוניברסלית, אז אולי העניינים הסביבתיים הגיעו אל הפוליטיקה הגדולה, אל שארם ואל העיתונות, אבל המונח אנתרופוקן מקדם גם דה פוליטיזציה, כלומר מחיקת הבדלים שעשויה להעמיק עוד יותר דפוסים קפיטליסטיים הרסניים ויחסים סוציואקולוגים נפיצים. במילים אחרות ובחזרה לאזורנו בעיקר – השאלה שצריכה להעסיק אותנו עכשיו היא איך להביא את הפוליטיקה לסביבה.

אבל מה זה אומר במחקר ובפעולה אזרחית? מה זה אומר על יחידות הניתוח שלנו? האם ממשיכים לחקור את מדינת הלאום? כיצד הופכים יחסים לאוביקט המחקר כשחושבים על סוציואקולוגיות חקלאיות ישראליות ופלסטיניות? כיצד חושבים על אנרגיה של מדשאה או מים לא כמשאב אלא כיחס חברתי? כיצד פיתוח ושימור אינם עוד שני צדדים מנוגדים של הדיון הסביבתי אלא תהליכים שותפים לכינון גבולות והבדל חברתי המונעים מדמיון סביבתי דומה (חשבו פה על שימור מינים מסויימים וסימון אחרים כפולשים או בלתי רצויים)? כיצד מעוצבות סוציואקולוגיות על ידי דמיון סביבתי מדברי מסויים יהודי ותנכי ולא אחר? ומה אנחנו מחמיצים כאשר אנחנו חושבים על אנתרופוקן במובן האבסרקטי?

קבוצה של אקולוגים פוליטיים החליפה את האנתרופוקן במונח Anthrobscene  מהמילה היוונית  שמשמעותה off stage ומקורה בהסתרת חלקים שנחשבו נקלים–אלימים מדי או מיניים מדי, מאחורי הבמה במקום דחיפתם לקדמתה. האקטים התיאטרליים האלו שנדחקו מעיני הקהל בוצעו באחורי הבמה, מאחורי וילון, אבל נוכחותם היתה ידועה למחזאים. לצד החשיבה על כינון סוציואקולוגיות עתידיות חשוב גם לחשוף ולערער את כוחם הביצועי של סיפורים שעושים דה פוליטיזציה של האנרתופוקן במיוחד באזור שלנו. אני חושבת שנתליה ומתן מציעים משהו כזה במאמרים שלהם.  

קישור לגליון המלא

תמונה ראשית: Photo by Quang Nguyen Vinh