אנתרופולוגיה במדיה

האנתרופולוג יונתן ונטורה מרואיין לכתבה של נעמה ריבה סביב השאלה האם המסך הענק בחזית קניון עזריאלי הוא עוד צעד בהשתלטות הפרסום הדיגיטלי על המרחב הציבורי

"…פרופ' יונתן ונטורה, אנתרופולוג עיצובי ומרצה בכיר במכללת שנקר, אומר שהשלט הדיגיטלי בעזריאלי בולט כל כך לא רק בגלל ממדיו אלא גם כי הוא מנותק מהקשר. "כמו גשר המיתרים על הרקע המוזנח של הכניסה לירושלים, גם בעזריאלי זה תלוש. הזיהום הסביבתי שיוצר השלט קשור בכך שהמסך מיועד לנהגים ולא להולכי רגל. כרגיל, העיר הישראלית — וצומת עזריאלי בפרט — מכוונת לנהגים ולא להולכי רגל".

ונטורה מזכיר בהקשר זה את המאמר "העיר הגדולה וחיי הנפש", שחיבר הסוציולוג הגרמני גיאורג זימל עוד בשנת 1903. זימל טען שעומס הגירויים בעיר הגדולה מתיש את האדם, פוגם בכושר התגובה שלו ויוצר ניכור. "הנהגים כל הזמן עסוקים", אומר ונטורה, "בווייז, בשיחות ועוד. וגם בצמתים, במקום סתם לעמוד, קופצים לעיניהם מסכים מוארים של פרסומות. הגירויים סביב יוצרים התמכרות אינסופית".

בתחום השילוט הענק בצמתים, מזכיר ונטורה גם את כיכר טיימס בניו יורק ואת אזור שיבויה בטוקיו. "שם השלטים המוארים הם הסטנדרט — אבל המרחבים המשולטים בארה"ב או ביפן מיועדים להולכי רגל, בעוד שכאן הם יוצרים מפגע לנהגים ומתעלמים מצורכיהם של הולכי הרגל". ד"ר אורי ברטל, מומחה ליפן וראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, מחדד את ההבדל: "בטוקיו, מרחבים משולטים הם מקומות שהולכים בהם ברגל, או עומדים. זה חלק מהחוויה של עיר חכמה ואלקטרונית. יש בטוקיו אין־ספור מסכים — אבל התצוגה זורמת והיא מיועדת לקהל. בארץ משתמשים בשלטים דיגיטליים בצורה גסה. השלט בעזריאלי הוא מפגע ורעש חזותי".

צילום: מוטי מילרוד – מתוך הכתה