אנתרופולוגיה במדיה

קוראים להם רובוטים רגשיים, והם אמורים להפיג את הבדידות של קשישים, ילדים וכל מי שזקוק לחיבוק, ליטוף או קצת תשומת לב. נשמע לכם מוזר? "ביפן מדובר בחלק בלתי נפרד מהחיים", מסבירה אנתרופולגית

טל שחף מראיין את האנתרופולוגית קרן מזוז לכתבה העוסקת ברובטים ביפן

ד״ר קרן מזוז, ראש התוכנית לתואר שני בניהול ארגוני שירות במכללה האקדמית הדסה בירושלים, היא אנתרופולוגית שחוקרת את תופעת הרובוטים ביפן, בעיקר כאמצעי לטיפול בקשישים. “ללא ספק שיש פה משהו אמיתי”, היא אומרת, “אני כאנתופולוגית אגיד לך, שכל מה שאדם עושה הוא לא רק פונקציונלי אלא קשור גם לתרבות ואמונה. הרובוטים ביפן הם חלק בלתי נפרד מאורח החיים שלהם ומהאמונה השינטואית”.מזוז אומרת שבעוד אנחנו רואים ברובוט חפץ דומם, לפי דת השינטו היפנית, יש רוח חיים בכל יציר כפיו של האדם, וזה כולל בובות ורובוטים. לדבריה, מגיל צעיר היפנים לומדים לחיות עם רובוטים, למשל עם משחק הטמגוצ’י, שמדמה יצור חי שדורש טיפול. זו הסיבה שהממשלה היפנית יצאה בתוכנית להשקעה ברובוטיקה כפיתרון לבעיית הזדקנות האוכלוסיה החמורה במדינה. לצד רובוטים טיפוליים שמסוגלים לשאת קשיש ולרחוץ אותו, יש גם רובוטים חברתיים שנועדו לשעשע ולסייע בתקשורת. אבל המעניינים מכולם הם הרובוטים הרגשיים.

הרובוט פארו (Paro), רובוט דמוי כלב ים, נמצא בשימוש בבתי אבות. “אני החזקתי את פרו וזו היתה חווייה, שגם עם נקודת המבט הביקורתית שלי, ללא ספק הרגשתי אותה. הוא עשוי מפרווה, הוא משמיע צלילים של כלב ים אמיתי, הוא יודע לשמור על קשר עין ולהתכרבל. זו חווייה חושית. הוא מעורר את כל החושים – ראייה, שמיעה, מגע. והוכח שהוא מרגיע קשישים עם דמנציה ומקל על חרדה ודיכאון”, אומרת מזוז.ההשפעה של הרובוטים הרגשיים עשויה להפוך אותם לחלק מטכנולוגיות הבריאות הדיגיטלית, אבל לפעמים זה מדאיג. בניסוי שנערך בגרמניה קיבלו הנבדקים הנחיה לכבות את רובוט רגשי שאיתו שוחחו, אבל רגע לפני כן הרובוט התחנן: ”אל תכבו אותי בבקשה, אני מפחד". כשליש מהנבדקים ריחמו על הרובוט ונמנעו מלבצע את ההנחיה. יכול להיות שחלק מהקוראים עכשיו מזדהים איתם: איך אפשר לכבות רובוט בניגוד לרצונו?