מאמרי אורח

בעקבות המחאות והמצב הפוליטי בישראל, חוזרת האנתרופולוגית ליאורה צרפתי, אל הפגנות סועורת שהתרחשו בקוריאה הדרומית בשנת 2017 והובילו להדחת הנשיאה. צרפתי, ראשת החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, משרטטת את קווי השוני והדמיון בין המחאות ומציעה כמה לקחים שניתן ללמוד מהאירועים הקוריאנים.

״הסערה הפוליטית שמתחוללת ברגע זה ברחובות ארצנו אינה מקרה יחיד בעולם. הפגנות המונים התרחשו במגוון מקומות והקשרים. אירוע המזכיר במאפייניו את ההפגנות שלנו הוא הדחת הנשיאה הדרום קוריאנית, פאק קון-הייא בשנת 2017. פאק הודחה לאחר שנחשפו אירועי שחיתות בהשתתפותה. השערוריות הובילו להפגנות של מיליונים ברחובות סאול, שאחריהן הפרלמנט הצביע ברוב מוחץ להדיח אותה. למרות סירובה לפרוש, בטענה שההדחה אינה חוקית, בית המשפט לחוקה בקוריאה הכריע, לאחר עוד חודשים של הפגנות, כי היא אינה יכולה להיות הנשיאה. התהליך כולו לווה בסערה ציבורית ברחובות, במדיה, וברחבי האינטרנט. בקוריאה הדרומית כחמישים מיליון תושבים ובשיאן מעריכים שהפגנות הדחה הוציאו לרחובות כשני מיליון איש. התמיכה ציבורית בהדחתה היתה משמעותית במיוחד בהשוואה לנשיאים מושחתים אחרים בקוריאה הדרומית, אשר נשפטו בדרך כלל כמה שנים לאחר שסיימו את כהונתם.

דמיון ושוני בין הפגנות ההדחה בקוריאה והפגנות מרץ 2023 בישראל   

הבדל חשוב בין האירועים הוא שהנשיאה הקוריאנית נבחרה ב-2012 ברוב של כמעט 52% מהבוחרים ומפלגתה, סנורי, זכתה ב-152 מתוך 300 מושבי הפרלמנט. מצב זה שונה ממצבו של הליכוד בבחירות 2022, שבהן זכה בפחות מרבע מהקולות והיה צריך ליצור קואליציה מורכבת. הבדל זה קשור גם בשיטת הבחירות השונה. בקוריאה בשנת 2012 שלטונן של פאק וסנורי נחשב יציב ולכן הדחתה מראה עד כמה הפגנות המונים הן בעלות פוטנציאל לשינוי המצב הפוליטי במדינות דמוקרטיות.  

הבדל מרכזי נוסף הוא עצמת וסוג הסיקור התקשורתי. בעוד שבקוריאה ההפגנות ההמוניות סוקרו אך מעט באתרי המדיה המרכזיים וכמעט שלא הורחב אודותיהן במדיה העולמית, בישראל הסיקור היה נרחב. הסיבה נעוצה בגישתן של חברות הענק שהן בעלות המדיה הקוריאנית הממוסדת, אשר חששו מההשלכות הכלכליות של פרסום המחאה בעולם, כפי שאכן אירע בעקבות המחאות הנוכחיות בישראל.

ההפגנות נגד ההפיכה המשפטית בישראל דומות להפגנות ההדחה בקוריאה בהיותן ממוקמות במרכז העיר (כיכר קוונגהוואמון בסאול וצומת קפלן בתל אביב). בשני המקרים ההפגנות נערכו מידי שבת וגיוס ההמונים נעשה באופן רחב ובמעורבות של ארגונים, קבוצות ויחידים ולא בהנחיית מפלגה או ארגון אחד. בהפגנות בקפלן ראיתי התנהגות שהזכירה את הפגנות ההדחה בסאול. המפגינים היו ברובם מתונים ולא אלימים והם כללו מגוון משתתפים ומשתתפות, בגילאים ומעמדות שונים. המפגינים הכינו שלטים וסמלי מאבק ייחודיים ויצירתיים, אשר יצרו הד ציבורי והמידע עבר בדרך כלל ברשתות החברתיות. בנוסף, הפגנות הענק בעיר לוו בהפגנות גדולות בשאר חלקי המדינה.

הבדל משמעותי בין ההפגנות ההמוניות בסאול ובתל אביב הוא קיומה של תרבות הפגנות מפותחת בקוריאה הדרומית, לעומת ההפגנות הישראליות המצומצמות יחסית עד מרץ 2023. במאה השנים האחרונות היו בקוריאה הפגנות המונים שהשיגו תוצאות מעודדות וסייעו ליצירת מעגל הפגנות היסטורי שבו כל הפגנה מתייחסת לקודמתה כנקודת ייחוס לתקווה ואופטימיות.

מאה שנות היסטוריה של הפגנות משמעותיות בקוריאה

בשנת 1919 הפגינו ברחובות סאול כמיליון איש נגד הכיבוש היפני. הם נשארו ברחובות שבועות רבים למרות הדיכוי האלים שכלל מאסר ומוות של אלפי קוריאנים. אמנם ההפגנות לא השיגו את העצמאות שהקוריאנים ייחלו לה, אך הניעו שינוי משלטון צבאי אגרסיבי למה שהיפנים כינו ״מדיניות תרבותית״ מתונה יותר.

בשנת 1960, לאחר העצמאות מיפן ומלחמת האזרחים העקובה מדם (מלחמת קוריאה 1950-1953), יצאו מאות אלפים לרחובות בקוריאה במחאה על משטר החירום הצבאי המתמשך, שחיתות ומצב הכלכלי רעוע. כ- 180 מפגינים נהרגו במהלך שבועיים של הפגנות. לבסוף, סירבו השוטרים לירות במפגינים וכתוצאה הנשיא ברח לגלות בהוואי והוכרזו בחירות דמוקרטיות. למצער, שנה לאחר מכן חלה הפיכה צבאית על ידי הגנרל פאק צ׳ונג-הי (אביה של הנשיאה פאק קו הייא). בשנת 1972 פאק חוקק חוקה חדשה שהעניקה לו את השלטון באופן בלתי מוגבל. גם מותו, בהתנקשות בידי ראש ארגון הביון בשנת 1979, לא הביא את הדמוקרטיה המיוחלת.

בהפגנות של שנות השבעים והשמונים בקוריאה נהרגו אלפים ומאות אלפים נעצרו, נאסרו, עונו ונעלמו. עשרות מפגינים נקטו באקטים קיצוניים כגון הצתה עצמית והתאבדות פומבית אך ללא הועיל. בשנת 1987, רגע לפני האולימפיאדה של סאול, ניצלו המפגינים את עיני העולם שהיו נשואות לארצם ויצאו לסדרת הפגנות ברחובות סאול. הועד האולימפי חשש שאלימות ברחובות תאלץ העברה של האולימפיאדה לארץ אחרת והממשל החליט להרגיע את ההמון על ידי הכרזת בחירות דמוקרטיות. האולימפיאדה התקיימה כמתוכנן, וקוריאה הדרומית הפכה למדינה בה נערכות בחירות חופשיות, מותר להביע דעה, ונהוג להפגין ברחובות באישור הממשל.

מאז היו בסאול הפגנות רבות, בדרך כלל בהשתתפות של כמה עשרות אלפים לכל היותר. יוצאות דופן היו הפגנות המיליונים נגד הסכם הסחר החופשי עם ארה״ב בשנת 2008. בהפגנות אלו מוסדו נורמות חדשות של מחאה לא אלימה. במקום להשליך בקבוקי תבערה ולהכות את השוטרים, כפי שנעשה בהפגנות בתקופת הדיקטטורה, המפגינים במאה העשרים ואחת בחרו לשאת נרות כסמל להיותם שוחרי שלום.

ההפגנות נגד הנשיאה פאק קון-הייא ב-2016-7 נשענו על מורשת ארוכה וברורה של כוח פוליטי ישיר, המושג בשיתוף הפעולה של ההמונים. ההפגנות החלו בקיץ 2014 לאחר אסון המעבורת סיוול שגבה את מותם של 304 איש, מתוכם 250 תלמידי כיתה י׳ שהיו בטיול שנתי. הנשיאה פאק נתפסה בעיני הציבור כאשמה ישירה מכיוון שלא נראתה במהלך שבע השעות שלאחר הטביעה, לא ניהלה חילוץ מאורגן, ובנוסף, סירבה להקים ועדת חקירה משמעותית ולשנות תקנות בטיחות. כאשר בחורף 2016 התגלו פרשיות שוחד והפרת אמונים שהיא במרכזם, יצאו מאות אלפים להפגין ברחובות. מאהל המחאה של משפחות הרוגי המעבורת הפך למרכז ההפגנות באופן פיזי וסמלי.

שיעורים מתוצאות הפגנות ההדחה בקוריאה

בעוד שכרגע אין לדעת מה יהיו תוצאות המחאה הנוכחית בישראל, ההפגנות בסאול אירעו לפני מספר שנים וניתן ללמוד מהתהליכים שהן הובילו בקוריאה הדרומית. כאשר הפרלמנט הצביע בעד הדחתה של פאק, גם חברי מפלגתה לא יכלו להתעלם מדבר העם. כאשר היא סירבה לותר, ההפגנות גברו ועמן הלחץ הציבורי, עד הכרעת בית הדין לחוקה, אשר קבע כי הנשיאה איבדה את תפקידה. זו הפעם הראשונה בה הדחה מנשיאות התקיימה בקוריאה הדרומית. מבחינת המפגינים הצדק נעשה.   

הנשיא הבא, מון צ׳ה-אין, הציג הנהגה שונה בתכלית. הוא קידם את היחסים הדיפלומטים עם צפון קוריאה, פעל ליצירת חוקים לשיפור מעמד הנשים וניסה למגר את השחיתות. רבים מהמפגינים ראו בכך תמורה ראויה לעמידתם בקור המקפיא של סאול בלילות ההפגנות. הנשיא שנבחר ב-2022, יון סוק-יול, מייצג אג׳נדה דומה למפלגתה של פאק שהתפרקה, אך עד כה לא התקיימו הפגנות המונים נגדו. מכרי הקוריאנים שהפגינו נגד הנשיאה פאק שמחו בבחירתו של מון ב-2017 ומאוכזבים מבחירתו של יון. עם זאת, הצלחתן של ההפגנות בטווח הקצר מסמנות עבור רוב הקוריאנים את היות המדינה דמוקרטית, מקום בו כל אחד ואחת יכולים להביע את מחאתם נגד השלטונות ברחובות.