מאמרי אורח

ה-30.3 הוא יום האדמה, בו נערכות מאז 1976 מחאות על הפקעת אדמות של פלסטינים אזרחי ישראל באותה שנה, שכללה גם פגיעה באזרחים. המחאות שהתרחשו בעקבות ההפקעה עצמה הפכו ליום האדמה הראשון, שממשיך להיערך במועד זה בכל שנה עד היום. היותו של המרחב החברתי משאב פוליטי לא מוגבלת רק ליום האדמה בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כשלמעשה היא מהווה סוגיה מרכזית בו עשורים אחורה. בהקשר זה נפנה למאמר חדש של ד"ר אריז' סבאע'-ח'ורי (האוניברסיטה העברית) וד"ר נעמה בלטמן (Western Sydney University), שפורסם ב-International Journal of Urban and Regional Research, שבוחן סוגיות של מרחב חברתי פלסטיני וליתר דיוק, אורבניות פלסטינית ילידית בישראל.

במאמרן פורסות השתיים תיאוריה של אורבניזם ילידי פלסטיני. במרכז המאמר עומדת טענתן כי ביטוייו הספציפיים והמגוונים של האורבניזם הפלסטיני מושפעים עמוקות מהעובדה שערים פלסטיניות, כתצורה עירונית מודרנית, קדמו לקולוניזציה הציונית של פלסטין. יתרה מכך, בלטמן וסבאע'-ח'ורי מצביעות על כך שהעירוניות הפלסטינית ההיסטורית מכוננת את החוויות האורבניות העכשוויות של האזרחים הפלסטינים בישראל. עירוניות זאת באה לידי ביטוי כנוכחות של ההיעדר, כלומר בדמות של ניסיון חזרה של החיים העירוניים שקדמו ל-1948.

במחקר זה אנו טוענות שהדה-אורבניזציה של ערים פלסטיניות בישראל מאז תחילת הנכבה שינתה באופן דרסטי את הנופים העירוניים והכפריים מה שהוביל פלסטינים להסתגל, לפתח וליצור צורות חדשות של אורבניות בערים ובסיבותיהן. למרות שפלסטינים חיים בסוגים שונים מאוד של ערים כיום, האורבניזם הפלסטיני מתבטא באופן רחב כנוכחות של ההיעדר, כלומר כחזרה של החיים העירוניים שלפני 1948. לפיכך, במאמר אנו מעניקות עדשה חדשה, דרכה ניתן להבין את האורבניזם הילידי כמבנה אנטי-הגמוני, שקדם לקולוניזציה הציונית של פלסטין ושפועל לאתגרה מאז באופן ממושך.

במאמר אנו מציעות סיווג של ערים פלסטיניות שמושרשת בהיסטוריה האורבנית הפלסטינית שקדם ונמשך לאחר הנכבה של 1948. המטרה של הסיווג היא להבין ולנסח כלים לניתוח של שינויים שחלו במסגרת של מה שאנחנו מבינות כאורבניזם פלסטיני ילידי. הסיווג שאנחנו מציעות מאפשר לזהות בתוך ישראל כשלוש צורות מרחביות של אורבניות ילידית פלסטינית: ערים היסטוריות, ערים יהודיות וערים "בלתי-רצוניות" (involuntary).

התצורה הראשונה היא ערים היסטוריות הן ערים פלסטיניות מודרניות שהתקיימו לפני 1948, למשל: עכו, חיפה ויפו. התצורה השנייה היא ערים יהודיות הן אלה שהוקמו אחרי 1948 במסגרת מאמציה של ישראל לייהד את המרחב הפלסטיני דרך הקמת ערים חדשות, למשל: נוף הגליל וכרמיאל. התצורה השלישית היא ערים בלתי-רצוניות, למשל: אום אל-פחם, טירה ובאקה אלע'רביה. הערים האחרונות הן יישובים פלסטינים שהפכו באופן בלתי מתוכנן ובלתי יזום לערים, זאת בעקבותיהן של מגמות טריטוריאליות ודמוגרפיות שהתפתחו כתוצאה מהקולוניאליזם ההתיישבותי הישראלי.[1] ערים בלתי רצוניות אלו נתונות למגוון  פרקטיקות קולוניאליות התיישבותיות, לרבות גניבה ו/או שלילה מכוונת של משאבים כספיים באמצעות פרקטיקות פיתוח מפלות, הריסות בתים, וכו'. מדיניות זו תרמה לגטואיזציה (מלשון גטו) ולהתרוששות עמוקה של האוכלוסייה הפלסטינית בערים בלתי רצוניות, המדורגות באופן שיטתי כעיריות החברתיות-כלכליות הנמוכות ביותר בישראל.

הטענה הכללית שלנו במאמר היא שהמאפיינים הספציפיים והמגוונים של האורבניזם הפלסטיני בישראל מושפעים במידה רבה מהעובדה שערים פלסטיניות – כתצורה עירונית מודרנית – קודמות לקולוניאליזם ההתיישבותי הציוני בפלסטין. כלומר, האורבניות הפלסטינית לא התעצבה אחרי או כתגובה לעירוניות היהודית הישראלית, אלא שהאורבניות הפלסטינית העכשוויות מכוננת קודם כל מתוך וביחס לעיר הפלסטינית ולחוויית האורבניות הפלסטינית שקדמה ל-1948. כך, עיגונה של ההוויה האורבנית הפלסטיניות הנוכחית בעבר ובהיסטוריה מחד מעצבת את הניסיונות הישראליים להקפיא בזמן או למחוק כליל את הנופים העירוניים הפלסטיניים, ומאידך מעידה על כך שניסיונות אלה הצליחו באופן חלקי בלבד.

המאמר מתמקד בטמפורליות של האורבניזם הפלסטיני ובביטויים המרחביים שלו ומראה שאף על פי שהפלסטינים חיים כיום בערים מסוגים שונים – חלקן קדמו להקמתה של מדינת ישראל ואחרות הוקמו על ידה – האורבניזם הפלסטיני מתבטא ככלל בנוכחות של ההיעדר, היעדר העיר הפיזית והיעדר מרקם החיים העירוני של לפני 1948. אולם, זהו בדיוק החסר, הנעלם, הנעדר, שממשיך להיות נוכח כ-recursion (בעקבות, סטולר, 2016; רוברטס, 2019) בערים שבהן חיים כיום פלסטינים בתוך ישראל.

לצד ההבדלים החשובים בין תצורות האורבניזם הילידי שאנו מזהות במאמר אנחנו משרטטות גם מאפיינים המשותפים לעירוניות הפלסטינית בישראל. ראשית, ניתן לזהות המשכיות של מערכות יחסים אזוריות הממקמות את הפלסטינים בבת אחת בעיר שבה הם חיים ובאזור הרחב יותר במעין "עירוניות אזורית". דבר זה מאפיין את החיים העירוניים הפלסטינים של לפני 1948 והוא ממשיך להיות אחד המאפיינים הבולטים ביותר שלו. שנית, בעקבות רוחאנא וסבאע'-ח'ורי (2019) אנחנו מזהות פרקטיקה מתרחבת של "שיבת ההיסטוריה", שבה העירוניות שקדמה ל-1948 נזכרת, נחגגת, ומכוננת, הן דרך תודעה קולקטיבית לא חומרית והן בדרכים מטריאליות שונות.

במאמר אנו מבקשות לתרום לגוף הידע שעוסק בעירוניות ילידית במדינות התיישבותיות קולוניאלית כמו אוסטרליה, קנדה וניו-זילנד ומראות כי עירוניות ילידית איננה מוגדרת ומתוחמת באופן מלא או הכרחי על ידי גבולות שיפוט – פיזיים ואפיסטמיים – קולוניאליים. כך, עירוניות ילידית יכולה לזלוג לתוך מרחבים לא אורבניים מבחינה טריטוריאלית והיא מאופיינת בדינמיקות כלכליות ותרבותיות שהן "יותר מאורבניות" ((more than urban. פרספקטיבה זו עשויה להיות שימושית עבור חוקרים שהניתוח שלהם התמקד עד כה בדינמיקות אורבניות של "פוסט פלישה", שבה העירוניות הילידית מובנת ומנותחת בעיקר ביחס לתהליכים קולוניאליים התיישבותיים.

המאמר המלא THE PRESENCE OF THE ABSENCE: Indigenous Palestinian Urbanism in Israel

[1] עוד על הגישה המחקרית הזו, ראו את מאמרה של סבאע'-ח'ורי: ״קולוניאליזם התיישבותי, נקודת המבט הילידית והסוציולוגיה של ייצור ידע בישראל/פלסטין