מאמרי אורח

דניאל זוהר מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית כותב על התזה שהגיש, "לחשוב דרך טביעות ידיים של דם על קברי קדושים בדואיים בנגב", שהתבססה על עבודת שדה שערך בקברי קדושים בדואיים בנגב בין פברואר 2021 לבין אוגוסט 2022. את מחקרו ביצע בהדרכתה של פרופ' נורית שטדלר.

הגישה המסורתית והשלטת באנתרופולוגיה לאורך המאה העשרים, ובמידת מה גם בימינו, רואה בארטיפקט, דוגמת טביעת היד, סמל. כלומר ייצוג של דבר אחר באופן המוסכם על בני התרבות בו הוא נוצר. לפי גישה זו, על מנת להבין את הטקס יש לפענח את המשמעויות הטמונות בסמל מבחינה תרבותית. דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בעבודותיהם של האנתרופולוגים קלוד לוי-שטראוס, קליפורד גירץ ורבים אחרים. נדמה שגישה זו הגיעה לשיא פיתוחה בעבודתו של האנתרופולוג ויקטור טרנר, במחקרו על טקסי בני הנדמבו בזמביה. באותה עבודה זיהה טרנר אצל קבוצה שחקר עושר סמלי קיצוני: "בהקשר הטקסי של הנדמבו, כמעט כל חפץ שמשתמשים בו, כל מחווה, כל שיר או תפילה, כל יחידה של חלל ושל זמן – מייצגים על פי המוסכמות משהו שונה מעצמם" (טרנר 2009 [1969]: 45). ואם סמל הוא "דבר שמחבר את הלא ידוע עם הידוע" (Turner 1967: 48), הרי שטביעת היד על פי טרנר תסמן משמעות מסתורית או נעלה, למשל קדושה, טהרה/טומאה, הגנה מאגית, וכן הלאה.

כבר מראשית המחקר על טקסים ומקומות קדושים בארץ הקודש ניתן להבחין בניצנים מוקדמים של הגישה הסמלית. כך למשל האתנוגרף הפלסטיני תופיק כנעאן (1927: 13-12), ראה בטביעות ידיים של דם או חינה במקומות קדושים ייצוגים של "ידה של פאטמה" (בת הנביא מוחמד). כחלק מתפישה זו, כנעאן תיאר את טביעות הידיים כ"קישוטים המבטאים אמונות תפלות" ש"אמורים להביא ברכה (בַּרַכָּה)". חוקרי הבדואים לאורך המאה העשרים ועד לימינו המשיכו להתבונן דרך הפריזמה הסמלית והפנומנולוגית בחברות בדואיות באופן היוצר הפרדה בין מציאות חברתית אובייקטיבית ובין פולחן ומנהגים (לדוגמה, Evans-Pritchard 1949; Peters 1990). אחת הבעיות המשותפות לכל הגישות שתוארו היא ההנחה המוקדמת באשר לקיום "מסמן" ו"מסומן" הניתנים להבחנה באמצעות תצפית אנתרופולוגית, באופן שאינו לוקח בחשבון את האפשרות שתפיסות ילידיות רבות מערערות על עצם חלוקה אנליטית כזו (Henare, Holbraad & Wastell 2007).

מסיבה זו, כבר בשלב מוקדם של עבודת השדה שלי זיהיתי שהגישה הסמלית והייצוגית אינה מספקת הסבר משכנע לממצאים שאספתי. הרדוקציה של טביעות הדם לכדי סמלים או ייצוגים מטאפוריים בלבד של מציאות אחרת לא התיישבה עם תצפיותיי ועם חוויותיהם של בני שיחי מהנגב. על סמך עבודתי ביקשתי לפתח הסבר חדש לממצאיי השואב השראה מהמפנה האונטולוגי (Holbraad & Pedersen 2017) והמפנה החומרי (ר' Ingold 2007) באנתרופולוגיה. לאורך שנה וחצי של ביקורים באתרים קדושים לבדואים השתתפתי בסעודות טקסיות, צפיתי בעשרות טקסים ושוחחתי והתכתבתי במשך שעות עם בדואים בגילאים שונים המתגוררים ברחבי הנגב. כמו כן, התעמקתי בתיאורי נוסעים מראשית המאה העוסקים בקורבנות בעלי חיים וטקסי דם בקרב הבדואים בנגב, ותיעדתי את המופעים והשינויים החומריים באתר שבו עבדתי. את עבודת השדה קיימתי בשפה הערבית, שבה אני שולט הודות ללימודיי בחוג לשפה וספרות ערבית במסגרת תואר הראשון. החוג השני שבו למדתי בתואר הראשון, ארכאולוגיה והמזרח הקרוב הקדום, תרם ישירות לעיסוקי המתודולוגי והתאורטי בתרבות חומרית.

מעבודת השדה שלי עולה כי על מנת להבין את הטקסיות הבדואית יש להסתכל על טביעות הידיים מפרספקטיבה אנתרופולוגית חומרית ולא ייצוגית. למעשה, לפי גישה זו, חשיבותן הטקסית של טביעות הידיים כשלעצמן מועטה – במובן זה הן משניות ליצירת קשר פיזי עם הקדוש (בשעת הנחת היד עם הדם על הקבר), לצד הזאת הדם, טפטופו, מריחתו, או הכוונת זרם הדם המותז מן החיה לעבר הקבר. כלומר, הדגש הטקסי אינו מושם על צורת יד המייצגת רעיון כלשהו, אלא על מגע בלתי אמצעי של האדם, הדם והקבר הקדוש. התצפיות והשיחות שקיימתי עם הבדואים שביקרו במקום אישרו הבנה זאת. הנה שלוש דוגמאות:

"אם אתה שם את היד שלך בדם ואחר כך שם אותה על הקבר, [הקורבן] נחשב שהגיע [לקדוש]. מאה אחוז הגיע. מאה אחוז זבחנו, זהו זה!" (מֻצְטַפָא, 9/4/2021)

"תשמע, זה סוג של חותמת. זה הכבש שלנו, זה הדם שלנו, זה היד שלי, אני באתי לפה, שחטתי כבש, שמתי את היד, סוג של החתמה, או סוג של השארת עקבות. אני עשיתי את זה, זה היד שלי" (עודה, 19/5/2022)

"אם אתה מביא את הכבש לפה זה הרבה יותר משמעותי, זה הרבה יותר ממוקד, זה הרבה יותר מִצְוֹות, אתה כאילו [פועל] בצורה ישירה יותר, יש פה מגע ישיר עם הקדוש" (עודה, 17/6/22)

הבנות אלו משקפות יחד את שני ההסברים העיקריים שאליהם הובילה אותי עבודת השדה: מצד אחד, טביעות הידיים מהוות תוצאה של "אשרור" לביצוע הקורבן, כמו שהסביר מֻצְטַפָא (ר' Canaan 1927: 172-173), ומצד שני, הן מהוות מעין חותמת של האיחוד הטקסי בין האדם לבין הקדוש, כמו שהסביר עודה (ר' בר-צבי, אבו-רביעה וקרסל 1998). בהמשך לדברים אלו, בעבודתי טענתי כי אם ננסה להסביר את טביעת היד באמצעות התאוריה הסמלית נפספס את העיקר: יצירת חיבור משולש בין האדם, הקורבן והקדוש אגב השארת חותמת טקסית על הקבר עצמו. הבנת מערכת יחסים זו ממוססת את הדיכוטומיה 'חומר/רעיון', המושרשת עמוק בחשיבה המערבית (Henare, Holbraad & Wastell 2007). במובן זה טביעת היד מגלמת באופן פרדיגמתי את "החשיבה מהחומר": האדם, הקורבן, והקדוש מתאחדים בארטיפקט אחד, שלא יכול להתקיים בהיעדר אחד משלושת המשתתפים. יתרה מכך, טביעת היד איננה קיימת באופן מנותק מהאירוע הטקסי המכונן, מהפרקטיקה, מהמקום והזמן שבמהלכו התרחש האיחוד המשולש שהביא אותה לעולם (ור' Hallam & Ingold 2014).

כמו כן, בעוד שבהקשר הטקסי הנראוּת והייצוג של טביעות הידיים משנית לקיומן החומרי,  הללו משחקים תפקיד בהקשר הפוליטי וההיסטורי הסבוך של החיים בנגב. על רקע המתח בין סוכני האסלאם הפורמלי ובין הדת הבדואית הנחווית מאז שנות השמונים, ולאור הקונפליקט הטריטוריאלי שבו נמצאים הבדואים במדינת ישראל, טביעות הידיים עשויות להוות גם "אמירה" אידאולוגית ופוליטית של התנגדות והנכחה ילידית כפולה – בין אם כלפי נציגי עמדת האסלאם ה"אורתודוכסי" הרואים בטקסים הבדואיים ביטויים של פגאניות (גַ'הְל) ובין אם כלפי מהלכים של זלזול ממסדי ופגיעתו במקומות הקדושים לבדואים. במובן זה, החומר הוא לא רק חלק מהתבנית הטקסית אלא גם מכשיר לתביעת בעלות על אדמה וטריטוריה, תוך שימוש טקסי בגוף (Stadler 2020, שטדלר 2021).

לסיכום, הניתוח באמצעות הכלים של המפנה האונטולוגי והחומרי באנתרופולוגיה ופילוסופיה פוסט-הומניסטית מאפשר לנו דרכי הסתכלות חדשות על יחסי האדם, החומר, והטקס. הזדמנויות אלה עשויות להתממש באמצעות שיתוף פעולה עם האנשים שאיתם אנחנו חוקרים, ועבודת שדה הלוקחת בחשבון ישויות, חומרים וחפצים שבמשך זמן רב נותרו בעמדת נחיתות אנליטית ביחס לבני אדם (כמו אבות קדמונים, בעלי חיים הנזבחים באופן טקסי ודמם המוטבע על הקבר). גישה כזו יכולה לפתוח צוהר להבנה חדשה ומעמיקה יותר של ארטיפקטים טקסיים, התנהגות טקסית וחשיבות של מקומות קדושים עבור מיעוטים.

תודות

תודתי העמוקה לפרופ' נורית שטדלר, ראשת המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שהודות להנחייתה המצמיחה התאפשר והתעצב המסע האנתרופולוגי שלי עם הבדואים. נורית עודדה אותי לפתח פרויקט בנושא מקומות קדושים ותמכה בי בכל שלבי המחקר, עם אוזן קשבת והשראה מתמדת. עבודת השדה שערכתי נתמכה על ידי קרן יד אורה למחקרים אתנוגרפיים וגיאופוליטיים במזרח התיכון ועל ידי מרכז שיין במחקר חברתי, ואני מודה למרכזים אלה על סיועם הנדיב. לאורך הדרך מספר אנשים ליוו אותי ותרמו רבות למחקרי: פרופ' עארף אבו רביעה סייע לי בבחירת שדה המחקר ובפיתוח רעיוני, ופרופ' גדעון קרסל פתח בפניי את ביתו וחלק איתי מניסיונו הרב. פרופ' תמר אלאור העניקה לי השראה רבה, במיוחד במסגרת סמינר בנושא תרבות חומרית במחלקה, וגם קראה והעירה על גירסאות שונות של העבודה. עוד ייעצו בנדיבות ובסבלנות ד"ר יצחק ביילי, ד"ר אמיר גלילי, ד"ר זאב זיוון, אמנון (בוצי) לבנה (קיבוץ רביבים), פרופ' עמנואל מרקס ז"ל, ופרופ' פרנק סטיוארט. אני חב תודה עמוקה לכל מי שקרא גירסאות מוקדמות יותר של כתב היד: תמר אורוול, אלירן ארזי, לידיה גינזבורג, פרופ' יוסף גרפינקל, עומר הקר, וד"ר נפתלי משל. תודה עמוקה למשפחתי שתמכה בי לאורך הדרך, ובמיוחד לאבי שליווה אותי בעשרות זיאראת. לבסוף, תודה עמוקה לחבריי הבדואים על הכנסת האורחים המפורסמת, שזכיתי להכיר באופן אישי. תודה שאפשרתם לי להיכנס לעולם שלכם. يا أصدقائي في النقب، أشكركم من صميم قلبي على كرم الضيافة الذي تشتهرون به والذي تشرّفت بالتعرّف عليه شخصيًا بفضلكم. شكرًا لكم على السماح لي بالدخول إلى عالمكم.

לקריאה נוספת

בנושא פולחן ועלייה לרגל בארץ הקודש

Canaan, T. (1927) Mohammedan saints and sanctuaries in Palestine.  Luzac & Co: London.‏

Stadler, N. (2020). Voices of the Ritual. Oxford: Oxford University Press.

שטדלר, נ. (2021). פריון, אימהּות ואדמה בנתיב העלייה לשמים: טקסי מרים בירושלים. בתוך מקומות קדושים בארץ הקודש: מבט אתנוגרפי (חן, ל., הקר, ע., ושטדלר, נ. עורכים). האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 199-157.

החברה הבדואית

Evans-Pritchard, E. E. (1949). The Sanusi of Cyrenaica.‏ Oxford: Clarendon Press.

Marx, E. (1967) Bedouin of the Negev. Manchester University Press: Manchester.‏

Peters, E. (1990). The Bedouin of Cyrenaica: Studies in personal and corporate power (No. 72). Cambridge University Press.

‏בדואים בנגב ופולחן נוודי

Musil, A. (1908). Arabia Petraea, vol. III: Ethnologischer Reisebericht. Kaiserliche Akademie der Wissenschaften, Vienna.‏

Robertson-Smith, W. (1889). Lectures on the religion of the Semites. Fundamental Institutions. London: Adam & Charles Black.‏

ביילי, י. (2020) התרבות הבדואית בתנ"ך (תרגמה פרידמן, ש. פ.). רסלינג.

בר-צבי, ש., אבו-רביעה, ע. וקרסל, ג. מ. (1998) קסם הקברים: מנהגי אבלות ופולחן צדיקים בקרב בדוויי הנגב. משרד הביטחון.

טקסים וסמלים

Victor, T. (1967). The forest of symbols: Aspects of Ndembu ritual. Ithaca: Cornell University.‏

‏ טרנר, ו. (2009 [1969]) התהליך הטקסי: מבנה ואנטי-מבנה. רסלינג.

טקסים, חומריות והמפנה האונטולוגי

Bille, M. (2013) Dealing with dead saints, Pp. 137-156 in: Christensen, D. R. & Willerslev, R. (eds.) Taming time, timing death: Social technologies and ritual. Routledge: London.‏

Eade, J., & Stadler, N. (2022). An introduction to pilgrimage, animism, and agency: putting humans in their place. Religion, State & Society, 50(2), 137-146.‏

Hallam, E., & Ingold, T. (2014). Making and growing. Anthropological studies of organisms and artefacts.‏ Routledge.

Henare, A., Holbraad, M., & Wastell, S. (eds.). (2007). Thinking through things: theorising artefacts ethnographically. Routledge.

Holbraad, M., & Pedersen, M. A. (2017). The ontological turn: an anthropological exposition. Cambridge University Press.

Ingold, T. (2007). Materials against materiality. Archaeological dialogues, 14 (1), 1-16.‏

[i] החוקר הצ'כי אלואיס מוסיל, שביקר באתר שבו עבדתי כמעט מאה ועשרים שנה קודם לכן, תיאר את החגיגות הטקסיות שבהן חזה כך:
כאשר הם [הבדואים] מגיעים לקבר של עת'מאן עם הגמלים, הכבשים, הנשים והילדים, הם מקיפים אותו עם הצאן, וקוראים בזה אחר זה: "הו עת'מאן, קח את עדרי הגמלים שלך, כן עת'מאן, קחו את מתנות הביקור שלנו". אחר כך כולם מובילים את המקנה, שומרים רק את החיה שבחרו להקריב, ומקריבים אותה כך שהדם זורם על גבי הקבר (1908: 332-331, תורגם מגרמנית).
בעבודת התזה שלי אני בוחן את ההתפתחויות שהתרחשו בטקס הבדואי באתר (ר' גם בר-צבי, אבו-רביעה וקרסל 1998).