המקום שבו הבגד נפתח ונגלה הבשר – על "נשוכה – אוטואתנוגרפיה גופנית יצירתית"
ד"ר שולמית קיציס (החוג לחינוך במכללת אלקסאמי והחוג לתיאטרון והתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטת חיפה) כותבת לבחברת האדם לקראת יציאת ספרה החדש, שעתיד לצאת בקרוב לאור בהוצאת פרדס. בספר היא מציגה את האוטואנתגרפיה הייחודית שביצעה, בתור מורה לתיאטרון לאסירים בכלא ישראלי. האוטואתנוגרפיה בה בחרה קיציס למחקר ולכתיבה איננה שגרתית, ומהווה גישה חדשנית הן בביצוע המחקר והן בכתיבה הספרותית שמובאות בספרה.
"חםםםם," מודיע ח'ליל, ובזאת הוא נותן את אות הפתיחה לריטואל הקבוע.
"כן, חם!" אומר אמיר, אף על פי שכמעט ולא זז.
מישהו אומר: "אפשר להוריד את החולצה?"
הם מבקשים רשות להוריד את חולצות האסיר הכתומות. כמו היועץ המלכותי המואיל להיוועץ בשר החצר, הנָחוּת ממנו, מיכל נוטה אליי חסד ושואלת אותי: "אפשר?" אני ממלאת את חלקי בטקס, קָדָה לעברה ושואלת אותה בחזרה: "אפשר?" ושתינו מהנהנות יחד.
משתרר שקט. עכשיו מתחילה כוריאוגרפיה במקצב קבוע. אחת, ראשים רכונים. שתיים, אצבעות פורמות את הכפתורים. שלוש, זרוע שחומה או לבנה, שעירה או חלקה, שרירית או רפויה או מצולקת, מגיחה מהשרוול הכתום. ארבע, ראשים מורמים. מתחת למדֵי הכלא הם לבושים בחולצה קצרה, צבעונית או שחורה, חולצה צמודה ואופנתית שקנו להם האח או האישה, או סתם גופייה לבנה ארוכה.
וכך יהיה במפגש הבא, קיץ וחורף, צהריים או ערב: "אפשר להוריד את החולצה?"
הם כבר יודעים שכן, גם אני יודעת שכן, אך מתוך כבוד לכללי הטקס, אני מפנה את המבט למיכל לאישור. מיכל אליי, ואני אליה בחזרה. במבט אנחנו מסכימות גם הפעם שזה בסדר. והם מתפשטים. בכל פעם אני רואה אותם מחדש מפציעים – צבעוניים, אישיים, גופניים יותר.
במשך שנתיים וחצי הגעתי מדי שבוע לכלא ברמת ביטחון מרבית, והעברתי בו חוג תיאטרון, שעסק בסיפורי החיים של המשתתפים האסירים. כמו ב"טקס המעבר" שתיארתי לעיל, שהיה פותח את פגישותינו, גם בספר "נשוכה – אוטואתנוגרפיה גופנית יצירתית" אני מבקשת להפשיט את המפגש עם עבריינות וכליאה מהנתונים, המספרים, הסטטיסטיקות והדעות הקדומות, ולאפשר מגע חי, ממשי ונוגע באנשים בשר ודם, הנמצאים מאחורי חומות הבטון.
"נשוכה" כתוב בז'אנר של אוטואתנוגרפיה גופנית יצירתית. למה הכוונה?
אוטואתנוגרפיה היא שיטת מחקר איכותנית, המשתמשת בניסיון האישי כדי לתאר תופעות חברתיות. ההנחה היא שמחקר וכתיבה המבוססים על ניסיון של אנשים "מבפנים" בכוחם לבאר תופעה בדרך שחוקרים מבחוץ לעולם לא יוכלו. כך חוקרת כתבה על מאבקן של נשים שחורות, תוך שימוש בסיפורים על דיכוי שעברה היא עצמה; חוקרת אחרת תיארה את הפרעות האכילה שחוותה על בשרה; חוקר כתב על התמודדותו עם המחלה הסופנית שהוא לוקה בה; וחוקר נוסף גולל את סיפור יציאתו מהארון כהומוסקסואל. הפרקטיקה של האוטואתנוגרפים היא השתתפותם הישירה בחוויה וניתוח שלה. הכתיבה האוטואתנוגרפית מסייעת לצקת משמעות באירועים, שנראים כאוטיים, פרגמנטריים ולעתים בלתי נסבלים. הכתיבה היא דרך להבהיר ולהנהיר, בראש ובראשונה לחוקר עצמו, את החוויה האנושית.
עם היותה מושתתת על דיווח מבפנים, האוטואתנוגרפיה חותרת להפוך את החוויה האינטימית ליֶדע חברתי ואוניברסלי. אוטואתנוגרפים שואפים להרחיב את השיח התרבותי והאקדמי הקיים, לתרום לו ולבקר אותו. אוטואתנוגרפים חוברים לקהילה הפרשנית שעוסקת בנושא שלהם, קוראים מחקרים של אחרים ומבקשים לקשור בין הידע האישי הפנימי לידע הכללי. התנועה של הכותב היא אפוא תנועה של רָצוֹא וָשוֹב, פנימה והחוצה, בין עולמו האישי לעולם החברתי.
גופניות
חוקים שונים מכבידים על איסוף נתונים בכלא. בהיכנסי לכלא, עברתי תדריך מדוקדק ובידוק ביטחוני. בכל הגעה נדרשתי להשאיר בחוץ את הציוד האישי. נכנסתי לכלא ללא מכשיר הקלטה, ללא מצלמה, ואפילו ללא מחברת של יומן שדה. האיסור על הכנסת מכשירי הקלטה ותיעוד למיניהם, גרם לכך שהגוף שלי נעשה לַ"מכשיר" היחידי שבאמצעותו יכולתי להתרשם, לחוות, לזכור ולתעד. ספגתי באופן גופני את סביבת הכלא ואת מה שהתרחש בו כ"ידע בבשר". רק בהגיעי הביתה המרתי אתהרשמים הגופניים לכתיבה של יומן שדה. בלי שהתכוונתי לכך, שימשו גופי והחוויות הרגשיות שלי כבסיס לנתונים.
אך לא רק היעדרם של עזרים טכנולוגיים היה כאן. קיומו של מנגנון פיקוח קיצוני מעצים את נוכחותו של הגוף בכלא. האסירים בכלא מחויבים ללבוש מדים אחידים, ונאסר עליהם לבַדל את עצמם באמצעות ביגוד או אביזרים אישיים. נוסף על כך קיימות מגבלות על העברת מידע ועל שיח מילולי. כל אלה מובילים את האסירים לשכלל את יכולתם לתקשר באמצעות גופם ומפתחים אצלם את הכישרון לקלוט ניואנסים בגופם של האחרים. גם עליי הפעילה מערכת הכלא פיקוח: קצינות החינוך העירו לי מדי פעם בפעם על הופעתי החיצונית ועל פעילות שהעברתי לאסירים, ובתחילת שנת הפעילות החתימו אותי על התחייבות לדווח על כל התנהגות חריגה של אסיר. ככל ששהיתי בכלא, הסתגלתי לאווירה ולתרבות, ולמדתי גם אני, כמו האסירים, לקלוט מחוות גופניות של אחרים וגם להביע את עצמי במרומז ובאמצעות הגוף. פעולות גופניות מינימליות, כמו חיוך, תנועה, קשר עין, לחיצת יד ואפילו רחרוח – שימשו אותי ואת האסירים בתקשורת בינינו. גופי נעשה אפוא גוף פתוח וקשוב. נעשיתי קשובה לגופים אחרים שבאו אתי במגע, ובד בבד התחלתי לשים לב לתגובות גופניות שלי, כמו כאב בטן, התפתלויות באי-נוחות, דמעות, עוררות מינית או חיוך. בשיטת המחקר הגופנית הזו החוקרת "מכיילת" ו"מכווננת" את גופה, והופכת אותו למעין סייסמוגרף רגיש.
את חוויותיי מהשהות בכלא, שהם למעשה ממצאי המחקר, השתדלתי גם לבטא באופן גופני, בכתיבה שמאמצת את נקודת המבט של הגוף החי. כתיבה כזאת דורשת מהכותבת להאט, להתכנס פנימה, להיזכר בחוויה קונקרטית – לשים לב לפרטים ולתחושות דקות – ולתאר כל זאת. כתיבה גופנית כוללת שימוש בשפה דימויית וחושית, המעבירה צלילים, ריחות, טעמים, צבעים ומרקמים. הכתיבה הגופנית מעוררת בנו את החושים ומחזירה אותנו לדרכים הגופניות של ידיעת העולם.
יצירתיות
אוטואתנוגרפיה מוקירה אינטלקטואליות בד בבד עם יצירתיות ואסתטיקה. משום כך, ומשום שהיא פונה גם לקהל לא אקדמי, באוטואתנוגרפיה מושם דגש על כתיבה בהירה ומובנת ועל אומנות הסיפור – סטוריטלינג. "נשוכה" כתוב כנרטיב, שיש בו התחלה, אמצע וסוף, דמויות ועלילה; סיפור המתאר את המפגשים שלי עם האסירים ואת התפתחות הקשר עמם.
הסרת המדים ו"ההתגלות הגופנית" של האסירים הייתה עבורי ראשית הדרך לראות בהם בני אדם, דמויות עגולות, אנשים שיש להם עולם מלא של רגשות, מחשבות, כאבים ומשאלות; אנשים הקשורים למעגלים של משפחה, חברים וקהילה. כשם שהאסירים הסירו מידי שבוע את הבגד הייצוגי, הרשמי, השתדלתי שהחוויה הממשית, הגופנית, של המפגש עמם תבצבץ אל פני השטח ותפרוץ את המילים – את השפה הדיווחית, התקנית, הקונפורמיסטית – תיגע ותגיע.
באחד הפרקים ב"נשוכה" אני מתארת משחק שאני משחקת עם האסירים: אחד מהם מסובב בקבוק ריק. מי שהבקבוק עוצר כשהפקק מצביע לכיוונו מרים פתק, ומשיב על השאלה הרשומה עליו.
תורו של אייל. הוא מרים את הפתק האחרון: "'אילו היית מקבל עכשיו חבילה קטנה, ממי היית רוצה שהיא תהיה?' אייל מדבר לאט. "אם הייתי מקבל חבילה קטנה," הוא מטעים מילה-מילה, "הייתי רוצה שהיא תהיה מהבת שלי, לירז. אנחנו בנתק מוחלט. הייתי רוצה שבתוך החבילה יהיה פתק קטן ובו המילים 'אני רוצָה להיפגש'."
עבורי, הכתיבה של "נשוכה" היא־היא הפתק הזה, אותו אני מוסרת לידכם.