מאמרי אורח

טל ניצן בוחנת את מייצג צעדת השפחות כצופה וכמשתתפת, וטוענת שהמקום המשמעותי לו זוכה המייצג בציבוריות הישראלית מצביע על הסכמה על מקומן של נשים במרחב הציבורי, ובמקביל על תפיסה מצומצמת של המאבק לזכויות נשים. תוך השוואה לעבודת השדה שלה בגוואטמלה ולמחאות נשים אחרות, ניצן בוחרת לראות את המייצג כתופעת ׳מיינסטרים רדיקלית׳, הזדמנות להרחיב ולהעמיק את השיח על זכויות נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה, העומד בבסיסה של דמוקרטיה יציבה.  

מייצג צעדת השפחות, בו קבוצת נשים בתלבושות אדומות וכובעים לבנים צועדות בראש מורכן, הפך לחלק בלתי נפרד מההפגנות והשיח הציבורי כנגד "הרפורמה המשפטית" הנתפסת על ידי מתנגדיה כהפיכה משטרית. לצד הסיקור הנרחב בתקשורת הישראלית והבינלאומית (בין השאר ב-CNN, פוקס ניוז, ובוושינגטון פוסט), והעובדה שרבות ורבים תופסים אותו כמשמעותי וחשוב, הוא זוכה גם למגוון ביקורות. במאמר זה אני בוחנת אותו ממבט אתנולוגי ואתנוגרפי, כצופה וכמשתתפת, ומציעה להביט בו כפרקטיקת מיינסטרים רדיקלית.

המייצג מהדהד את "סיפורה של שפחה," רומן דיסטופי שכתבה מרגרט אטווד ב1985 ועובד לסדרה טלוויזיונית מטלטלת (2017-2023), המתרחשת בעולם עתידני בו תאוקרטיה נוצרית טוטליטרית חוללה הפיכה בממשל האמריקאי והשליטה סדר חברתי חדש ברוח הברית הישנה וערכים אולטרה-שמרניים. כחלק מסדר זה, נשים מוגבלות למרחב הביתי ונטולות זכויות – אין להן זכות בחירה, אסור להן לעבוד במקצוע, אסור להן לקרוא ולכתוב, ואסור להן להחזיק רכוש. הנשים ברומן מחולקות למספר מעמדות, שאחד מהם הוא שפחות, שתפקידן ללדת ילדים עבור גברים בעלי מעמד בחברה. הנשים הנמנות על מעמד השפחות לובשות שמלות אדומות וכובע שמסתיר את פניהן והן ההשראה למיצג, אם כי כלל הנשים נושלו מזכויותיהן והסדר החדש פעל, בין היתר, כדי לחצוץ בין נשים.

השימוש בדימויים מתוך "סיפורה של שפחה" בזירה הבינלאומית התחיל בינואר 2017, עם השבעתו לנשיאות של דונאלד טראמפ, ומאז מייצגים דומים התקיימו במסגרת מחאות בערים שונות בארה"ב, וגם בלונדון, דבלין, טורונטו, בואנוס איירס ובמיקומים נוספים. בעוד המחאות הללו עסקו בזכות האישה על גופה ובייחוד בסוגיית ההפלות, המיצג הישראלי מכוון להתריע על אובדן זכויות רוחבי של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה, כחלק מהרפורמה המשפטית המקודמת בימים אלו בישראל. במובן זה, המיצג מהדהד את העובדה שבעוד "הרפורמה" המכוונת לבטל את עיקרון הבלמים והאיזונים שבמרכז שיטת המשטר בישראל תותיר את כלל האוכלוסייה פגיעה לכוחנות ועריצות, עיקר הסכנה צפוי לפתחן של קבוצות שכבר היום נזקקות להגננת המערכת המשפטית. כך עליית קואליציה, שרבים מחבריה לא תופסים את ערך השוויון כמהותי והעובדה שערך השיוויון אינו מעוגן בחקיקה הישראלית, לא רק ימנעו את האפשרות להרחבת וביסוס זכויות נשים בישראל, הם גם יובילו לצמצום ושלילת זכויות קיימות.

את המיצג יזמו, ארגנו וממשיכות להניע פעילות קבוצת לחץ הא-מפלגתית "בונות אלטרנטיבה", בה חברות נשים מכלל הקשת הפוליטית והחברתית. בצעדה הראשונה, שהתקיימה ביום שני, ה13 בפברואר, כחלק מהפגנה רבת משתתפים בירושלים, השתתפו במיצג עשרים נשים שצעדו מכיכר אגרנט ועד רחבת הכנסת. המיצג זכה לתהודה גדולה בישראל ומחוצה לה ואפילו להתייחסות של הסופרת מרגרט אטווד. בעקבות התהודה, המיצג שאמור היה להיות חד פעמי, התרחב באופן משמעותי, קבוצות פעילות שטח הוקמו בערים השונות ובערב שבת שלאחר מכן (18.2) מאות נשים צעדו כחלק ממייצגים שהתקיימו במסגרת ההפגנות העירוניות, ובעיקר בהפגנה המרכזית בתל אביב. הרחבת הפעילות התבצעה בעזרת קמפיין מימון המונים מהיר שקיים הארגון. בשבועות שעברו מאז התרחבו הקבוצות והתפשטו למוקדים נוספים (גם מחוץ לישראל, למשל בגשם שוטף בסן פרנסיסקו) וגם אופי הפעילות נהיה מגוון יותר וכלל גם מייצגים מחוץ להפגנות, כמו המיצג בדיזינגוף בשבת ה-25 בפברואר והמיצג ברכבת ובבית המשפט העליון במסגרת יום השיבוש הלאומי (יום רביעי ה-1 למרץ).                                         

שלושה שבועות לאחר ציוץ התמיכה של אטווד, צייץ בנושא גם יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, שקרא למיצג "קמפיין הפחדה והסתה" והצהיר שבמסגרת הרפורמה "זכויות נשים יזכו להגנה חזקה יותר." התגובה בשטח הייתה הרחבת המיצגים (הן מבחינת מספר המשתתפות והן מבחינת פרישת המוקדים) בהפגנות במוצ"ש ה-4 למרץ והתחזקות הפעילות לקראת יום הנשים הבינלאומי וההפגנה בשבת שאחריו.

פעולות מחאה בסגנון צעדת השפחות נקראות בספרות "הופעת רחוב רדיקלית", מושג שטבעה חוקרת הפרפורמנס ז'אן כהן-כרוז. היא בוחנת אותן הן בהשוואה לפעולות רחוב מסורתיות שנועדו לעגן את מבנה הכוח והסדר החברתי, כמו תהלוכות חג של הכנסיה ומצעדי ניצחון צבאיים והן בהשוואה לשימוש באמנות (תיאטרון, מחול, ספרות) כדרך אלטרנטיבית, לעיתים מרומזת, לבקר את המציאות החברתית ולהצביע על כוחות הפועלים לייצור ושיעתוק הסדר החברתי. בדומה למחאה אמנותית, גם בהופעות הרחוב הרדיקליות ישנו שימוש בגוף ובמוטיבים תרבותיים שמאפשרים לקהלים מסויימים להבין מסרים לא מילוליים. עם זאת, הופעות רחוב רדיקליות מפגישות את כלל העוברים והשבים במרחב הציבורי עם מבעים ביקורתיים אלו ובכך מאתגרות גם את מי שלא בחרו לבחון את הסדר החברתי.   

המורכבות הזו הופכת את הופעות הרחוב הרדיקליות לאפקטביות מאוד, כיוון שהן מתקשרות מסרים מאוד ביקורתיים באופן חושי וחוויתי לקהלים שלרוב לא נחשפים למסרים מסוג זה. החשיפה הזו הופכת לחוויה גופנית, חושית של העוברות והשבות, ומאלצת אותןם להתמודד (לקבל או לדחות, ללא יכולת להתעלם)  עם הביקורת שהונחה לפתחןם. בדרך זו הופעת הרחוב הרדיקלית מצליחה לטלטל קהלי "מיינסטרים" ולעיתים לרתום אותם למעורבות ואף לפעולה. מנגד, הופעה שכזו עשויה לעורר גם אנטגוניזם והתנגדות שיכולים להסתכם בקריאות נאצה או להתגלגל לכדי ניסיונות/פגיעה פיזית במציגות, שנמצאות בטווח נגיעה מהקהל, שלא כמו באולם תיאטרון.

בארגנטינה ישנו מייצג מתמשך של אמהות כיכר ה25 במאי, שצועדות בשתיקה, בניגוד לכיוון השעון, עוטות מטפחות ראש, נעלי בית ותמונות של ילדיהן שנחטפו על ידי משטר החונטה הצבאית בארגנטינה, ליד בית הנשיא מאז 1977. מייצג זה הוא כנראה הופעת הרחוב הרדיקלית המוכרת ביותר. כעשר שנים לאחר שהחל מיצג זה, החלו מייצגי הרחוב של תנועת נשים בשחור הישראלית (ושלוחותיה העולמיות) בהם קבוצות נשים לבושות שחור עמדו בשתיקה בצמתים במרכזי ערים נושאות שלטי די לכיבוש בעברית, אנגלית וערבית.

במסגרת עבודת השדה שלי בגואטמלה שהתמקדה בקמפיין למניעת אלימות נגד נשים (2009-2011) לקחתי חלק בתכנון ותיעוד והשתתפתי במגוון הופעות רחוב רדיקליות בהן השימוש בגוף הנשי היה פרובוקטיבי יותר, לדוגמא; התערטלות על מדרגות בית המשפט העליון כשכל משתתפת "לובשת" אות וכולן ביחד מרכיבות את המשפט "הגוף הזה הוא שלי." במייצג אחר נשים לבושות שחור שכבו על הרצפה (כמו מתות) ברחבת בית המשפט העליון ואחזו שלטים שעליהם נכתב שהן "נרצחו" מכיוון שהן נשים, ולא מסיבה המתכתבת עם תפיסות חברתיות שמרניות להן רמז בית המשפט (הסתובבתי בלילה לבד, היו לי חברים גברים, השתמשתי בסמים). במייצג נוסף נשים עמדו אל מול בית המחוקקים, אוחזות שלטים עם שמות אמנות בינלאומיות וחוקים מקומיים המקדמים זכויות נשים, הקשורים לבלוני הליום, ובהנתן אות שחררו את כלל "החוקים" הללו לאויר, כדי להדגים את משמעותם ו"משקלם" בחיי היומיום של נשים בגואטמלה.

גם במקומותינו ניתן לדבר על הופעות רחוב בהן השימוש בגוף הוא פרובוקטיבי יותר, בעיקר של פעילות לוט"ם (לוחמה בטרור המגדרי) שיחד עם מיצגים דוממים (כמו מיצג בובות בכניסה למשרד הבריאות בעקבות תמיכתו של שר הבריאות במורה האוסטרלית מלכה לייפר החשודה בפדופיליה, ומיצג תיקים סגורים לרגלי הפרקליטות  המייצגים את אלפי התיקים בעבירות המין, שנסגרו בפרקליטות ללא כתב אישום) העמידו גם מיצגים אנושיים בהן נשים שכבו בשלוליות "דם" בין מודעות אבל של נשים שנרצחו על ידי בני משפחה.

מעבר למסרים הפרובוקטיביים, פעמים רבות עצם השימוש בגוף, בייחוד כשהמציגות הן נשים, משמש כסוג של תביעה מחדש (ריקליימינג) של הגוף וככזה מהווה זירה של התנגדות עבור המציגות עצמן. באופן מפתיע, השתיקה שמתלווה לכלל המיצגים שציינתי, מחזקת עוד יותר את מקומו של הגוף ומהדהדת את המסר של המוחות. בו בזמן, ישנה התנגדות פמיניסטית לפעולות בהן יש שימוש בגוף הנשי כמעיין החפצה חוזרת; "לא נלחמנו שנים ברעיון שנשים הן רק גוף כדי שהצעירות ירוצו קדימה ויצעקו בלי מילים (ובלי בגדים): 'אנחנו גוף'", אמרה לי פעם הילדה מורלס טרוחיו, משפטנית פמיניסטית בגואטמלה.

במקרה של מייצג צעדת השפחות, שמהדהד עתיד דיסטופי (כלומר בניגוד למיצגים אחרים שהזכרתי, מיצג זה מתאר עתיד אפשרי ולא מבקר את המציאות הקיימת), ישנה השפעה גדולה הן על המציגות ועל גופן, והן על הקהל. עבור המציגות, כפי שכתבתי בעצמי לפני כשבועיים, וכפי שכתבו אחרות (בפלטפורמות פתוחות וסגורות) מדובר בחוויה קשה מבחינה פיזית (הליכה איטית מתמשכת, ראש מורכן) ומנטלית (הצייתנות, השתיקה, חוסר ההתמצאות במרחב, תחושת הבדידות וההפרדה בתוך ההמון, ההפשטה מסממנים יחודיים, מאינדיבידואליות, ובאופן כללי פגיעות). ההשתתפות מעמתת את המציגות עם מציאות דכאנית שלרוב שונה למדי מהתנהלות היומיום שלהן ומסמנת עבורן עתיד דיסטופי. לעיתים ההשתתפות מעוררת גם מחשבות על קבוצות אוכלוסייה שסובלות בהווה מסוגים שונים של דיכוי. מהצד השני, המָחזֶה של נשים שותקות ומורכנות ראש "מפוענח" על ידי מרבית הצופות והצופים האקראיים, גם אלו שלא מכירים את הסדרה (וקוראים לצועדות "האדומות" ואפילו "האדומות המרגשות/ האמיצות"), כמטאפורה לשיעבוד נשים וכאזהרה לגבי העתיד לבוא אם תעבור הרפורמה המשפטית.

שלא כמו מייצגים רדיקליים אחרים אותם ציינתי מעלה, שזכו לקשת של תגובות (תמיכה, התנגדות – לעיתים אלימה, והתעלמות) בחמש הפעמים בהן צעדתי עד כה בצעדות הללו, מרבית הקהל לא נותר אדיש, והתגובות למיצג היו לרוב מאוד אוהדות (מחיאות כפיים וקריאות: "תודה לכן", "כל הכבוד", "אתן אלופות" ואפילו "איך מצטרפות?"). כלומר, באופן מפתיע המסר הלכאורה רדיקלי של המייצג זוכה לחיבוק ולתהודה בקרב קהל שלרוב אינו עסוק בפיענוח מבני הכוח והסדר החברתי מנקודת מבט מגדרית. דווקא במיצג המרשים שהתקיים בכיכר דיזינגוף נרשמו מספר תגובות מתנגדות (זריקת ביצים, התקרבות יתרה למשתתפות בזמן שעמדו במעגל בראש מורכן) וגם בירושלים נרשמו אי אלו קריאות עויינות כמיטב המסורת המיזוגנית ("לכו, לכו, יא מגעילות, מכוערות, זונות") מצד נהגים שפיענחו את המסר החזותי ובחרו להתנגד לו. התנגדויות נחרצות נוספות ניכרות במרחבי הרשת, שם פעילי ופעילות מקלדת מדבררים את המיצג והמציגות כ"הזויות," "משועממות," "חיות בסרט/ בנטפליקס," ולעיתים אף ממשיכים להסברים בזכות הרפורמה או לסוגים שונים של איומים. 

מעבר לתגובות הקהל המפגין והאקראי, הנוכח והמרוחק, מתגבשות גם ביקורות פמיניסטית על המיצג. שלא כמו במיצגים אחרים שהזכרתי, הביקורת לא עוסקת בהחפצת הגוף, אלא בבעייתיות של הצגתן של נשים כחלשות ומוחלשות (יאלי השש), בהצגת כלל הנשים כמקשה אחת (מיכל גרא מרגליות), ובהתעלמות ממורכבות חוויות הדיכוי של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה (תמי דינס). כמשתתפת פעילה בהפגנות ובמייצגים, אוסיף שבהפגנות ההמוניות הבעיה אף קשה יותר כשנראה (כהדהוד למאמרה של ניצה ברקוביץ' "אשת חייל מי ימצא") שנשים "קונות" כעת את זכותן להשמע במסגרת המחאה בעזרת קורבנותן העתידית, בזמן שגברים "קונים" את זכותם להשמע על סמך גבורתם (בצבא או בהייטק).

באופן אישי, כחוקרת פמיניסטית העוסקת בשאלות של אלימות מגדרית ואקטיביזם פמיניסטי, אני מתרחקת ככל האפשר מייצוגים "בידוריים" של דיכוי וקורבנות נשית, ובין היתר לא עניין אותי לצפות בהפקת הנטפליקס של "סיפורה של שפחה." בו בזמן, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהסדרה הזמינה יחידים ויחידות שהסוגיות הללו רחוקות משגרת יומם, לחשוב על הנושא ועל הסכנות שעומדות לפתחינו. מכאן הבחירה שלי להשתתף באופן פעיל במיצגים היא תחת כובעי כפעילה פמיניסטית, המכירה באפקט המשמעותי של המיצג על הציבוריות הישראלית והיכולת שלו לעורר לפעולה קהלי מיינסטרים נינוחים. יתר על כן, כמי ששואפת ליצור חיבורים ושיתופי פעולה עם נשים מכלל קבוצות האוכלוסיה, תוך קבלת שונות וגיוון כמרכיב מעצים, השותפות עם נשים הנמנות על הזרמים המרכזיים של החברה הישראלית, נראית לי משמעותית ומחייבת המציאות.

מנקודת מבטי כמשתתפת, מתבוננת ומבקרת, המקום המשמעותי לו זוכה המייצג בציבוריות הישראלית מלמד אותנו מחד גיסא על ההסכמה הציבורית בדבר חשיבות מקומן של נשים בשוק העבודה, באקדמיה, בכוחות הביטחון, בחיים הפוליטיים והתרבותיים בישראל ומאידך גיסא, על תפיסה מצומצמת, ולעיתים שטוחה ומהותנית של המאבק לזכויות נשים, המתכתבת בעיקר עם נשים שכבר נהנות מזכויות רבות ועם מאבקים לייצוג ופעולה בעיקר בזירה החיצונית (פמיניזם ליברלי). מכאן, אני בוחרת לראות את המייצג כתופעת מיינסטרים רדיקלית, הזדמנות להרחיב ולהעמיק את השיח על זכויות נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה, העומד בבסיסה של דמוקרטיה יציבה.   

ד"ר טל ניצן היא אנתרופולוגית, רכזת אקדמית של "פורום סופי דייוויס לחקר מגדר סכסוכים ויישובם", ומרצה בתוכנית המוסמך ללימודי מגדר ומגוון באוניברסיטה העברית.

תמונה ראשית: נועה אבהר מתוך שתיל סטוק.