מאמרי אורח

מה הקשר בין פונדקאות ותרומות איברים? שני המקרים מטשטשים את הגבולות בין העצמי והאחר, טוענות את רעיון "הנתינה" במשמעויות חדשות והן מושא עניין מרתק לעין האנתרופולוגית. ד"ר חגי בועז (מכון ון ליר בירושלים) ואורית הורוביץ בר-עם (אוניברסיטת בן גוריון) כותבים בעקבות סדרת מפגשים בנושא שנערכה בסוף 2022 במכון ון ליר, במטרה לערער ולחשוב מחדש את ועל הגבולות בין שני ההליכים הרפואיים והחברתיים האלה.

פונדקאות ותרומות איברים מאנשים חיים לזרים, הן שתי פרקטיקות שנויות במחלוקת והן מעוררות ביקורת. תרומת איברים חיים לזרים אינה מקובלת במדינות רבות מכיוון שהיא מעלה חששות לגבי המוטיבציה האמיתית של זרים לתרום את הכליה שלהם למישהו שאיתו אין להם היכרות קודמת. פונדקאות כפי שנהוגה בישראל כרוכה בפיצוי הפונדקאית על זמנה ומאמציה ומקביל, במדינות רבות אסורה שיטה זו על בסיס חשש מקומודיפיקציה ומניצול. מחלוקות אתיות אלו הציבו ניגוד לכאורה בין מה שנחשב "אלטרואיזם" בתרומת איברים חיים לזרים לעומת "מסחור הגוף" בפונדקאות, אולם לדעתנו הבחנה זו מאפילה על היבטים אתיים, חברתיים ופסיכולוגיים המשותפים לשתי הפרקטיקות, אשר מרחיבות את המושג "קרבה" (relatedness) מעבר לגבולות הגנטיים, וטוענות גם את המושג "משפחה" במשמעויות חדשות.

פונדקאות ותרומת כליה לזרים מובילות את סוכניהן, פונדקאיות ותורמי איברים חיים, לעסוק בשאלות של יחסים וקרבה עם המקבלים שלהם; למי רוצים לעזור? מי זכאי? האם עלינו לתת למישהו שהוא "כמונו" או למישהו שרחוק ממעגלי הזהות שלנו? למעשה, , שתי קבוצות הנותנים עסוקות בשאלה "מיהו הזר שלי?".

עם זאת, למיטב ידיעתנו, לא נמצא מחקר הבוחן את שתי הקבוצות הללו יחד ודן בדמיון ביניהן. ביולי 2022 פרסמנו קול קורא להשתתפות בקבוצת מיקוד בהנחייתנו שתורכב מפונדקאיות ותורמי ותורמות כליה שתרמו לאדם שלא הכירו. קבוצת המיקוד התגבשה לאחר פרסום קול קורא להשתתפות בקבוצת מחקר בנושא פונדקאות ותרומת איברים חיים לזרים. בחרנו משתתפים ומשתתפות שירכיבו קבוצה של אנשים בעלי רקע מגוון מבחינת צורות מגורים שונות (קהילה קטנה, עיר והתיישבות), דתיות ומגדר (לתורמי איברים). לבסוף נבחרו תשע פונדקאיות ותשעה תורמי איברים, ביניהם היו גם שני זוגות שבהם בן הזוג הוא תורם איברים והאישה היא פונדקאית. ניסינו לאסוף קבוצה מגוונת שתשמיע היבטים ונקודות מבט שונות, אך ברור שלמי שהסכימו להשתתף בקבוצת מחקר זו יש ניסיון טוב של תרומת איברים או תהליך פונדקאות. לפיכך, המחקר שלנו מוטה לכיוון שמיעת הצד החיובי של שתי הפרקטיקות והוא אינו פוסל מקרים שבהם תרומות איברים חיים או פונדקאות התבררו כנצלניות או מזיקות למעורבים.

במהלך שישה מפגשים שוחחו פונדקאיות ותורמי איברים לזרים על נושאים כגון מוטיבציה, קהילה, אמונה, יחסים עם המקבלים, סולידריות ועוד. בטקסט קצר זה אנחנו מציגים מעט מהממצאים והתובנות שעלו בקבוצת המיקוד.

נושא בחירת המקבלים היה מרכזי בשתי הקבוצות. תורמי איברים חיים מביעים את העדפותיהם לגבי הפרופיל הפוטנציאלי של המקבל. כמו כן, פונדקאיות נפגשות עם הורים מיועדים כדי לבדוק אם הן "מתחברות" ו"מרגישות כימיה" איתם על מנת להמשיך בדרך משותפת. תהליך הבחירה הוא שונה עבור פונדקאיות ותורמי איברים חיים מכיוון שהיחסים בין הפונדקאיות להורים המיועדים ממוסגרים בהסכם ובפיצוי כספי ונמשכים בממוצע שנתיים בישראל בעוד שתורמי איברים חיים אינם פוגשים את המקבלים עד לפעולה בפועל והיחסים ביניהם אינם מעוגנים בהסכם ובפיצוי. יחד עם זאת, ישנן נקודות דמיון בעלות חשיבות: איך פונדקאיות ותורמי איברים חיים בוחרים למי הם רוצים לעזור? האם יש קווים אתיים ספציפיים שהם פועלים לפיהם בקביעת סדר העדפותיהם? מהן התכונות והפרופילים המושכים ביותר? מכיוון שתהליך ההתאמה והבחירה נתון לחלוטין בידי התורמים, הפונדקאיות וסוכנויות מסחריות פרטיות (במקרה של פונדקאות) ולא מסחריות (במקרה של תרומת איברים), חששות אתיים לגבי שוויון והוגנות אינן בהכרח בראש השיקולים.

אף על פי שפונדקאיות ותורמי איברים חיים ופועלים במצבים שונים, שתי הקבוצות חולקות את עמדתו של המיטיב, הנותן שיכול לבחור את מי להציל, למי לעזור. זו החלטה אישית של הנותן או הנותנת. בשיחות סיפרו לנו המשתתפים והמשתתפות שהרצון לתרום כליה או להפוך לפונדקאית תמיד לווה במחשבות על הדמות המדומיינת או הזוג להם יעזרו. המחשבות הללו, מערכת השיקולים נתפסה בקרב שתי הקבוצות כאישית מאוד; כמשהו שאי אפשר להתווכח איתו. מבחינתם, זו  מערכת העדפות פרטית שכל תורם זכאי להן. הזכות לבחור ועל ידי בחירה זו לבטא את השקפת עולמך ואת סולם הערכים שלך נתונה בידי הפונדקאיות ובקרב תורמי ותורמות האיברים. עם זאת, קיים הבדל בין שתי הקבוצות: עבור תורמי איברים תהליך הבחירה מופשט יותר. ההתקשרות היחידה עם הנמען, אם בכלל, קרובה לניתוח התרומה עצמו. מעבר לכך, העובדה שתרומת איברים היא נתינה חד פעמית, הופכת את היכולת לבחור לחלק בלתי נפרד מהמוטיבציה הראשונית. אולם כאשר הם ניצבים בפני דילמה ממשית, תורמי איברים נסוגים מעמדתם הכל-יכולה למצב של בלבול, ואפילו מבוכה. כש"לשחק את אלוהים" הופך להיות עניין ממשי והצלת חיים מוטלת על הכף, המשתתפים והמשתתפות בקבוצה סיפרו על תחושה מעיקה משהו. במידה פחותה, גם הפונדקאיות יכולות לחוש לא בנוח עם יכולת הבחירה שמוענקת להן. התהליך הארוך והמשותף עם ההורים המיועדים הקהה במשהו תחושה זו לטובת מערכת יחסים מורכבת יותר.  

במסגרת השיחות שנערכו עלו נושאים נוספים שיפורטו בפרסומים עתידיים. למוטיבים, הנושאים והתמות שקשרו בין פונדקאיות קראנו דפוסים של נתינה. דפוסים אלה, חשוב לציין, נטועים רובם בהוויה הישראלית. לא רק המערכת הפורמלית המקומית המסדירה פונדקאות בצורה מתירנית יותר ממקומות אחרים בעולם או הדפוס יוצא הדופן בן מרבית תרומות האיברים מאנשים חיים בישראל אינם מגיעים מקרובי משפחה אלא מזרים – כל מערכת ההנמקות וההצדקות ששמענו היו קשורות להוויה החברתית והתרבותית המקומית. כדאי להדגיש בעיקר, את ההפרטה של מערכת השיקולים של הקצאת איברים או שירותי פונדקאות. שתי הקבוצות מדגימות תהליך שבו שיקולים ציבוריים של הוגנות ושוויון מפנות מקום לשיקולים פרטיים שבו טובת הציבור מוחלפת לטובת דיאדה (אינטראקציה או מערכת יחסים בין שני פרטים) של נותנות ונותנים ומקבלות ומקבלים. פונדקאיות ותורמי איברים מגלים את ההיגיון המוסרי שלהם למי מגיע ולמי לא. במקרה של תרומות איברים חיים לזרים חוקרים מזהירים מפני הטיות של אפליה וחוסר צדק חברתי בעת יישום תרומות כאלה, במיוחד בחברות עם קונפליקטים פנימיים עמוקים. כמו כן, ניתן למצוא הטיות דומות גם במקרה של פונדקאות, שטרם זכה להתייחסות מחקרית.

Photo by Jasmine Carter pexels.