"> לקחת פסק זמן? תובנות סוציולוגיות על שנה של מסע משפחתי – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

לקחת פסק זמן? תובנות סוציולוגיות על שנה של מסע משפחתי

מה דעתכן לצאת עכשיו למסע של שנה מסביב לעולם עם המשפחה שלכן? האם אפשר לשרוד מסע אינטנסיבי כזה כמשפחה?  האם אפשר בכלל לחזור לשגרה אחרי חוויה כזו? ואיזה תובנות סוציולוגיות אפשר ללמוד מסע כזה? הסוציולוגית ד"ר נטע ארנון-שושני חזרה ממסע של כמעט שנה וכותבת לבחברת האדם על ההחלטה לנסוע ולחזור, על החוויה כאקדמאית ועל התובנות שנוצרו לה על בורגנות, טיילות ומשברים פוליטיים.

בימים קשים (ותעזור לנו אלוהים, כאלה יש כאן בשפע…) אני פותחת את עמוד הפייסבוק של המסע, וגוללת לאחור: יולי 2022 הולנד, יוני גרמניה, מאי החוף הקריבי של מקסיקו, אפריל אל סלוודור, מרץ גואטמלה, פברואר-ינואר החוף הפסיפי של מקסיקו, דצמבר הונגריה, נובמבר יון, אוקטובר אלבניה, ספטמבר 2021 מונטנגרו. הכל נראה כמו חלום. כמו אגדה. ההתבוננות לאחור שוברת את הלב ממש. האם יתכן שאלה אנחנו? שכל זה באמת קרה? הנה תמונה שלי מלפני שנה בדיוק, פברואר 2022 בפוארטו אסקונדידו מקסיקו, ולידה כתוב: רואים שאני מאושרת? שאני לא רוצה לחזור מהעולם לעולם?

חזרנו בדיוק לאותו מקום בו היינו כל חיינו כמשפחה – במרכז הארץ, מגדלים שתי ילדות וכלב, עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, מיואשים ונרגנים בנוסח עדות הפריבילגים והחמוצים. ובכל זאת – עדיין לא חזרנו. בכל יום אנחנו נוחתים עוד קצת, ומתגעגעים עוד הרבה. ברשימה זו אני רוצה להתבונן לאחור מפרספקטיבה של חצי שנה על שלושה נושאים: בורגנות, טיילות ומשברים פוליטיים. הכתוב מבוסס על הפוסטים שפרסמתי בעמוד הפייסבוק: משפחת שושני פורחת מכאן, ועל שיחה שקיימתי עם קבוצת חברים-עמיתים: "השבט של עדנה". תודה לכם על ההזדמנות להתבונן בהתבוננות, ולנסח תובנות.

מתוך כתבה על משפחות שיצאו למסעות ארוכים של דני בר און בעיתון הארץ

איך הכל התחיל: הבריחה מהבורגנות ומהקורונה

כשהייתי בת 20 יצאתי לטיול של אחרי הצבא למספר חודשים, וחזרתי אחרי שנתיים וחצי. חציתי את ארצות הברית, נשארתי לגור שנה וחצי בניו יורק וסיימתי בהודו. אדי הזכרונות של הטיול ההוא החזיקו אותי במשך 25 שנים – בלימודים באוניברסיטה, בשנים של גידול תינוקות, בלימודי הדוקטורט, בראשית הניסיון לבנות קריירה. אבל הזמן עשה את שלו ותחושות החופש והכוח והמסוגלות שטיול כזה מעניק בגיל 20 – התעמעמו אל מול שגרת גיל ה-40. כאן אמורים היו להפציע בחיי מקורות חדשים של משמעות: קריירה משגשגת, הצלחה חומרית, וכמובן – ילדות זה שמחה. אלא שכל אלו לא נסקו, ואני שקעתי במלכודת הבורגנית המתסכלת: לא מספיק בשוליים כדי לצחוק עליה מבחוץ, ולא מספיק במרכז כדי לצחוק עליה מבפנים. מעין ציפה נטול תכלית בתוך בורגנות חסרת תוחלת, שהעלתה את השאלה שאין לה מענה: איך לא מתברגנים באופן טוטאלי?

כי הטריק הנבזי של הבורגנות הוא שהיא אימצה את כל המעקפים, חיבקה את כל המרדניות, ולא נודע כי באו אל קרבה: לאמץ רוחניות? לעבור לכפר ולגדל תרנגולות? לפתוח את הזוגיות? כולן כבר אופנות מיינסטרים, קלישאות בפרדס חנה-כרכור, אמירים, מודיעין. הבורגנות, ממש כמו הקפיטליזם, ממש כמו הלא-כלום בסיפור שאינו נגמר, שואפת להתפשט במרחב ובזמן. ויש לה עוד כלי משחית: קשה לדמיין חיים בלעדיה. תמה חלפין כתבה לי פעם שהפתרון לפי בורדייה הוא בצרכנות – לצרוך פחות בכלל, ולצרוך פחות בורגנות בפרט. אבל מי רוצה לצרוך פחות בורגנות? מי רוצה לוותר על בתי קפה, בתי ספר פרטיים לילדות, אוטו, סופשבוע בפראג?

אז הפתרון שמצאתי הוא לא לחפש מוצא בתוך חיי השגרה שלי, אלא לעקור את עצמי ממש מתוך החיים הללו ולצאת מהם החוצה. ברור לי שזה לא פתרון מושלם. אולי זה אפילו לא פתרון בכלל, אלא הונאה עצמית. הרי המסע שלי לא היה חלוצי ולא הרפתקני וכמובן שהוא התאפשר כלכלית כיון שהמשכתי לתחזק מאפייני חיים בורגניים כמו עבודת צווארון לבן מרחוק. את התזה שלי כתבתי על שימוש בסמים במעמד הבורגני, וכיניתי את הפרקטיקה הזו: מרדנות ממוסדת, סימולציה של סטייה. לא לפני יום עבודה, לא בנוכחות הילדים, לא לעיני הציבור. בקיצור – לצאת מהקווים ברשות הפרט, בלי לפרוע באמת את הסדר החברתי המתגמל. באופן דומה, גם המסע הזה היה סטייה בורגנית, מתוחם במרחב ובזמן, ובסופו שבתי לנקודת המוצא. כי נקודת המוצא היא שאין מוצא. אבל מסע של שנה היה בכל זאת הפתרון הכי מנחם שיכולתי להעלות בדעתי.

זה נהיה בלתי נסבל, הרגשתי שאני חייבת, שאם לא אעזוב הכל ואצא – זו תהיה כניעת כל הכניעות, בושת כל הבושות, חרטת כל החרטות. התחלנו לחשוב על מגורים של שנה בהודו – לבן זוגי יש חברת ילדות שחיה עם משפחתה באורוויל, ותכננו להצטרף. אלא שאז הוא קיבל קידום בעבודה שחיכה לו הרבה זמן, והחלטנו על דחיה של שנתיים כדי שיוכל לצבור ניסיון ניהולי. ואז הגיעה הקורונה, וגם היא נמשכה כשנתיים.

קוטור מונטנגרו, חודש ראשון למסע

אלא, שבשנתיים הללו קרו עוד 2 דברים שהסתברו בדיעבד כמשתנים קריטיים עבורנו: האחד – המעבר להוראה מרחוק והניתוק בין עבודה טכנית ופיזית. כמרצה ותיקה מנוסה ומקצועית – המהלך הזה היה פשוט מושלם עבורי. הרגשתי שאני מצליחה להעביר איכויות הוראה מרחוק, ולא היה לי שום רצון לחזור ללמד פנים אל פנים. והאחר – את כל שנת הסגרים בילינו כמו בתוך אתר בניה, בשיפוץ חוזר ונשנה של הדירה השכורה שגרנו בה. הסתבר שיש בה נזילה קשה מהדירה מעל, ובעל הבית ניסה לתקן פעם, ועוד פעם, ושוב. אחרי שגם הסבב השלישי לא פתר את הבעיה – קצה נפשנו והחלטנו שעוברים דירה. זה היה מבאס ממש, אהבנו את הדירה הבניין והשכונה, ולא היה בתכנון שלנו בכלל לארוז ולעבור שוב, בסה"כ שנתיים אחרי שנכנסנו. אבל אז עלה רעיון – אם כבר אורזים הכל, למה שלא נאכסן את הדברים לשנה, וניסע? סופסוף ניסע?

סימן השאלה התחלף בסימן קריאה אחרי ראיון עבודה שלא צלח. זה לא היה ראיון העבודה הראשון שלא צלח בשנים האחרונות. בנוסף, יחסי עם ההנהלה במכללה בה לימדתי הידרדרו, אחרי שהייתי מעורבת בהקמת ועד עובדים והובלת השביתה של הסגל הזוטר. הרגשתי שאני תקועה, שאין לי לאן להתקדם מקצועית, או לחלופין – שלעולם התעסוקה אין עניין במה שיש לי להציע. האם בכלל יש לי מה להציע? החלטתי על מדד אחר להצלחה – היכולת להוציא לפועל את התשובה האולטימטיבית לשאלה: מה היית עושה אם היו לך שנה וקצת כסף פנוי? 90% מהמשיבים חולמים על טיול בעולם עם המשפחה. הנה הזדמנות להפסיק להתבונן בעיניים כלות באנשים המגשימים את חייהם סביבי, ולשים את עצמי בעצמי בעמדת המגשימה. אז לא היתה לי שנה פנויה אבל החלטתי לפנות אותה, ולא היה לי כסף פנוי אבל שני מוסדות אקדמיים הסכימו להעסיק אותי בהוראה מרחוק, ועוד שתי מכללות – בבדיקת עבודות אקדמיות של קולגות. זה הספיק בתור התחלה. עזבתי את שתי המכללות שהתעקשו על חזרה למודל העסקה פנים אל פנים.

כעת היה צריך להשיג את הסכמתן של הבנות, שהיו אז בנות 15+12. ילדות גדולות, הרבה מעבר לגיל שאפשר להחליט עבורן ופשוט לקחת אותן. הבטחנו להן שלא נצא בלי הסכמתן המפורשת. לא ברור איך – אבל שתיהן הסכימו. יש סיכוי יותר מסביר שהפעלנו עליהן מניפולציות ותמרנו אותן לענות בחיוב, אבל לא היה לנו אכפת. מרגע שהיתה בידינו הסכמתן הרשמית – שעטנו קדימה בפול-פאוור ולא הסכמנו לקבל נסיגות וחרטות. היה ברור לנו שנשלם על כך מחיר בהמשך, ואכן שילמנו, אבל העדפנו את זה על ויתור. זה היה now or never. ההחלטה הבאה היתה לאן לנסוע. קיץ 2021 עמד בסימן תחילת הגל הרביעי של הקורונה בארץ ובעולם, וחשש מסגירה נוספת של המשק. במובן מסוים, ההחלטה היתה קלה יחסית, כיון שיעדים רבים עדיין היו סגורים, בעיקר במזרח הרחוק. בחרנו להתחיל מאירופה כדי להרגיש קרוב לבית ולצבור ביטחון למסע ממושך ממקום שקל יותר "לסגת" ממנו, ומשם להמשיך למרכז אמריקה. אלא שכאשר נפלה החלטה להתחיל בגיאורגיה – גיאורגיה נסגרה, כשרצינו תורכיה – תורכיה נסגרה, ואם חשבנו להיות אמיצים ובכל זאת להתחיל רחוק מהבית, ממקסיקו – מקסיקו נסגרה. הרגשנו שאנחנו חייבים לברוח לאנשהו לפני שניתקע בישראל לנצח…

בהחלטה ספונטנית של רגע קנינו כרטיסים למונטנגרו – שמענו שהיא יפה מאד, לא יקרה, עם מזג אויר ימתיכוני נוח גם בספטמבר. היו לנו תכניות להגיע ליון בנובמבר כדי להיפגש עם המשפחה ולחגוג בת מצווה לקטנה, ולהונגריה בדצמבר כדי לחסן אותה לקורונה אחרי שתהיה בת 12 (אנחנו אזרחים) וזה הסתדר בול – שלושה חודשי סתיו לאורך חופי הים התיכון, חודש חורף במרכז אירופה, ואז לקיץ במרכז אמריקה.

טיילות בראי הדורות: דור ה-X מתבונן על GenZ

לאורך רוב המסע טיילנו בעולם מוכה קורונה, מסוגר וריק. זה היה נפלא – האתרים המתויירים ביותר היו שם רק עבורנו. רק בראשית 2022 במקסיקו התחלנו לראות תיירות מוצ'ילרים, שכמעט עברה מהעולם (תרתי משמע…). בוודאי שהקורונה נתנה את מכת המוות לתיירות הזו, אבל לדעתי יש סיבות עומק משמעותיות יותר:

– מחיקה של שלב ה"צעירים" (גילאי 20-30) – מחקרים מראים שדור ה-Z רוצים להספיק דברים מוקדם יותר: להתחתן, להקים משפחה, לבנות קריירה. באופן מהופך, המונח Kidults שהומצא עבור המילניאלז ש"משכו" את הילדות לתוך הבגרות (לא עזבו את בית ההורים, החליפו עבודות ללא מחוייבות) – המונח הזה הסתובב כעת ב-180 מעלות ומתאר בדור ה-Z את התחלת הבגרות כבר בשנות הילדות. הם מתחילים לפתח קריירות וירטואליות בתיכון, מתמחים בתחום ספציפי, מתעניינים בשוק ההון. אין להם זמן לשטויות, להסתובב בעולם, לחפש את עצמם… הם ייצאו לטיולים קצרים יותר בהמשך, בהפסקה בין עבודות, כשיהיה להם זמן פנוי, וכסף. מה שמעביר אותי לסעיף הבא –

– בהמשך לסיבה הקודמת, אבל מזוית קצת אחרת – הדור הזה מעוצב באופן מוחלט על ידי כלכלה ניאו ליברלית, תרבות דיגיטלית ושאיפות צרכניות. הוא לא מעוניין בתיירות מוצ'ילרים זולה אלא מכוון גבוה יותר, לפינוקים שמצטלמים טוב. בהתאם, תיירות המוצ'ילרים העולמית הזולה ניצלה את משבר הקורונה כדי לשדרג את עצמה, כלכלית ואסתטית. כך לדוגמה, כל החופים הקאריביים עוצבו במיוחד לדוגמני אינסטוש נלהבים: נדנדות וערסלים בתוך המים, וסביבם מסגרת ציוריות בתכלת וירוק. ביניהם מסתובבים הנופשים עם סמארטפון בתוך מגן-מים תלוי על צווארם, מחפשים את האור המושלם והנוף המושלם והעפעוף המושלם, להיות לרגע הכוכבים בחיים של עצמם ושל הצופים בהם. גם העובדה שאין יותר אפשרות באמת להתנתק, כי הרשתות החברתיות מחברות לבית בכל זמן ומכל מקום – מייתרת את החיפוש העצמי, או לפחות מאד משנה אותו. אם אי אפשר "להיעלם" לחודש בין שיחות טלפון תקופתיות הביתה, אם כל הזמן אני בדיווח לעולם איפה אני ומה אני עושה – אז כדאי שאיפה שאני ומה שאני עושה יהיו מאד פוטוגניים.

– ולבסוף – דור ה-Z לא צריכים לצאת אל העולם אחרי הצבא כדי להכיר אותו. הם מטיילים עם הוריהם מגיל 0, הם דוברים אנגלית מהתקשורת, הם מחוברים לעולם דרך הרשת. העולם בכף ידם, הם אזרחי העולם – במלוא מובן המילה, ולא כקלישאה. עם זאת, החיבור הוירטואלי האינסופי לעולם גם מחסיר מן החוויה המציאותית – בזמנם הפנוי הם לא מדברים עם המקומיים ועם תיירים מארצות אחרות, אלא מהדהדים את עצמם בתוך הרשתות החברתיות.

מבחינה ישראלית – התופעה שהיתה שלב חובה בתסריט התרבותי של ההתבגרות  בדורות ה-XY, עד כדי כך שנתנה למסלולי המוצ'ילרים בעולם את השם הגנרי "שבילי החומוס" – שינתה פניה בדור ה-Z. רוב הטיול אנחנו היינו בתפקיד הצעירים הישראלים – נציגי ה-X בנוסטלגיה להיותם מוצ'ילרים, עם בנות ה-Z שלנו שכנראה לעולם לא יהיו כאלו באמת.

חרוניניגן הולנד, שבוע לפני החזרה ארצה

ממשבר למשבר: קורונה, אוקראינה, כלכלה, פוליטיקה

בספטמבר 2021 נמלטנו מהארץ עם עליית גל האומיקרון של הקורונה, והמחצית הראשונה של המסע עברה עלינו בצל המשבר הבריאותי העולמי: נדרשנו להיבדק תכופות, להציג מסמכים. ביוון לא נתנו לנו להיכנס אפילו לדוכני תיירים ללא הצגת תעודת התחסנות. תכננו את מסלול המסע לצורך חיסון של הבת הקטנה בהונגריה. פעם אחת כמעט לא העלו אותנו על טיסה כי הצגנו חיסון ישראלי ולא אירופי. ובמקסיקו חלינו.

סביב תחילת 2022 משבר הקורונה החל להתפוגג. המעבר ממקסיקו לגואטמלה באמצע מרץ היה הפעם האחרונה שבה נדרשנו להציג אישורים רפואיים. עברנו לעקוב מרחוק אחרי המשבר הבא: המלחמה באוקראינה. בקיץ 2022 התחלנו לחוש את ההשלכות הכלכליות של שני המשברים הקודמים. המחירים החלו להאמיר, וכך גם הוצאות הטיול שלנו, בכסף מרכז-אמריקאי מקומי זול שהתבסס על הכנסה בשקלים ישראלים. במאי יצאנו לשיט בבקלאר, בחוף הפסיפי של מקסיקו. סיפרנו לבעל הסירה שבאותו בוקר ביקנו בלגונה, ושילמנו 150 פסו כניסה לאדם. הוא נדהם: לפני שבוע זה עלה 100 פסו! ממרכז אמריקה חזרנו למערב אירופה פוסט-קורונה, מתפקעת מתיירים ומפקיעה מחירים. משם ניסינו למצוא דירה בגבעתיים, בתוך הסחרחרת של עליית המחירים הגדולה. בספטמבר 2021 עזבנו דירת שלושה חדרים בדרום יפו ששכרנו ב-4,000 ₪. ביולי 2022 חזרנו לגבעתיים לדירת ארבעה חדרים ב-6,000 ₪. מחיר מציאה, עליה של 50% בהוצאות דיור בתוך עשרה חודשים!

ולא אומר דבר על המשבר הפוליטי, אלא זאת: היציאה מישראל וההתבוננות בצורות חיים אלטרנטיביות, גם אם מעיניים חיצוניות של תיירים, מציבה את השגרה הישראלית הבלתי נסבלת, השוחקת, הלא אפשרית, בפרספקטיבה. יש חיים אחרים – שקטים, רגועים, אסתטיים. רם כהן מתאר אותם היטב, ואת שברון הלב של ההכרה בפער הבלתי נסבל בין החיים עצמם לחיים כפי שהם יכולים להיות.

סיכום: מדברים במספרים

ב-308 ימי המסע היינו ב-2 יבשות, נדדנו בין 9 מדינות, ביקרנו ב-8 ערי בירה, גרנו ב-36 בתים ומלונות. הגענו אליהם ב-8 מטוסים, 9 מכוניות, שאטלים, מוניות, אוברים, אוטובוסים פרטיים וציבוריים, רכבות, מעבורות, סירות, אופניים, סוסים.

ב-4 מדינות נפגשנו עם משפחה וחברים, 6 פעמים חברנו למשפחות וקבוצות של מטיילים מישראל – אבל רוב הזמן היינו עם עצמנו. חגגנו בת מצווה, יום הולדת 15 ויום הולדת 51.

העברתי 7 קורסים ב-2 מוסדות אקדמיים, ב-5 מתוכם הסטודנטים לא ידעו כלל שאני בחו"ל. בדקתי מאות עבודות ב-6 קורסים של 4 קולגות ב-2 מכללות נוספות, הדרכתי 13 עבודות סמינריוניות, השתתפתי בעריכה של 3 ספרים סוציולוגיים, התחלתי 2 מחקרים חדשים, לקחתי חלק בארגון יום עיון אקדמי ובהקמה של ארגון מקצועי, דיברתי פעם אחת בוועדת כנסת, עברתי ראיון עבודה אחד ב-3 בלילה (שעון מקסיקו) – והתקבלתי!

למדתי קורס פיננסי וקורס כתיבה, כתבתי מיוזיקל. הבת הגדולה כתבה ספר.

עשינו 21 בדיקות קורונה ו-3 חיסונים, ובכל זאת 3 מאיתנו היו חולים במהלך המסע. 4 פעמים הפעלנו ביטוח רפואי.

הוצאנו כמעט 200,000 ₪ ב-7 מטבעות שונים.

ד"ר נטע ארנון שושני היא סוציולוגית וד"ר למגדר. היא מנהלת פדגוגית בעמותת המכללה Her Academy  ועוסקת ברגולציה של חינוך למיניות במכללות להוראה.