מייקל טאוסיג: אנתרופולוגיה של עבודה, כסף והשטן
פינה שבה אנתרופולוג/ית מציגים אנתרופולוג/ית בולטים, משפיעים ומעוררי השראה בתחומם.
מתן קמינר על מייקל טאוסיג והכוחות מסתוריים שמעצבים את החיים
מייקל טאוסיג (Taussig) הוא לא האנתרופולוג המרכזי בתחום שלי (אני לא ממש יודע מה התחום שלי) אבל הוא בהחלט מספק לי השראה ביכולת של הכתיבה שלו לגלוש באנרכיות ממקום לזמן, להפר את כללי הקנון הפוזיטיביסטי הדורשים שראיות יוצגו בבירור כראיות עם אפראט מתקף, ובכל זאת להעביר בבהירות נקודות תיאורטיות ואנליטיות חשובות ביותר שיש להן השלכות מהפכניות, לפחות בכל הנוגע אליי ולמחשבה שלי על אנתרופולוגיה.
טאוסיג גדל באוסטרליה כבן למשפחה יהודית ממוצא אוסטרי. לאחר שסיים לימודי רפואה בסידני, הוא עבד כמה שנים כרופא בקולומביה, ואז המשיך ללימודי דוקטורט באנתרופולוגיה ב-LSE שבלונדון. כיום הוא אחד המרצים הוותיקים והמפורסמים בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. למעשה קראתי רק מבחר קטן מאוד מכתביו הרבים של טאוסיג, העוסקים במגוון גדול של נושאים – שאמאניזם, עבדות, טרור מדינתי – ואני רחוק מאוד מלהיות מומחה בנוגע אליו. הדבר הכי חדש שלו שקראתי הוא מעין יומן מסע שכתב על נסיעה קצרה לכורדיסטן הכבושה, שם שהה לצד לוחמים ולוחמות הנלחמים בדאע״ש. זה הומאז׳ יפהפה לכוח הצבאי היחיד במזרח התיכון שאפשר להגיד בפה מלא שהוא נלחם את מלחמתה של האנושות למען עתיד טוב יותר. אבל ההשראה שאני שואב מטאוסיג מקורה בעיקר באחד הספרים הראשונים שלו, The Devil and Commodity Fetishism in South America. הספר נשען על עבודת שדה שלו בקרב פועלים בשדות הסוכר של קולומביה ועל עבודה מקבילה של ג׳ון נאש (Nash) עם כורים בבוליביה, ועניינו הקשר בין אמונות דתיות שנוגעות בשטן לבין עליית הקפיטליזם ביבשת.
לכאורה נושא אנתרופולוגי קלאסי, ומהרבה בחינות זאת אתנוגרפיה מהזן הישן, אמנם כתובה היטב עד מאוד אבל לא ניסיונית במיוחד מבחינה סגנונית. עם זאת, יש בה כמה דברים חדשניים ביותר שאני לוקח איתי הלאה ורוצה ליישם בעבודה שלי, אף שאני לא בטוח אם אלה דברים שעדיין מעסיקים את טאוסיג עצמו או שהוא עומד מאחוריהם. טאוסיג מראה שהתרבות הדרום-אמריקאית של היום היא, ממש כמו הדרום-אמריקאים עצמם, היבריד של אמריקה הילידית, אירופה ואפריקה. אבל הוא הולך מעבר לזה כשהוא שואל כיצד משאבים קדם-קפיטליסטיים – מכל שלוש היבשות – משמשים בני אדם ביבשת כדי להבין את המצב החדש שנקלעו אליו במאה השנים האחרונות. זאת שאלה שגם אנתרופולוגים אחרים שאלו בשנות השבעים; היום היא כבר פחות פופולרית, למרבה הצער, אבל היא עדיין חשובה מאוד כיוון שתפיסות ואמונות קדם-קפיטליסטיות ממשיכות להתקיים לצידו של הקפיטליזם, ובמידה רבה נגד הקפיטליזם. אלו מאיתנו הרוצים להשתתף בייצור מרחב של התנגדות, צריכים להעניק להן תשומת לב והרבה כבוד.
אם לחזור לטאוסיג: ב״השטן בדרום אמריקה״ הוא מצליח, ממש כמו שאנחנו ממליצים במבואות לאנתרופולוגיה שאנחנו מלמדים, לעשות הזרה. אבל זה לא מכיוון שהאנשים שהוא חוקר אינם חיים את הקפיטליזם, אלא משום שהם חיים אותו בצורה פחות מובנת מאליה מאיתנו. הדברים שהם רואים כמשונים בקפיטליזם הם באמת משונים, וגם אם ההסברים שלהם נראים לנו אקזוטיים, כשאנחנו קוראים אותם אנחנו מבינים שההסברים שלנו לא הרבה יותר טובים. למשל, יש את אמונת ״טבילת הכסף״ (נידונה גם במאמר שמסכם את הספר): כאשר סנדקו של תינוק לוקח אותו לטבילה, הוא מסתיר בידו שטר של כסף המקבל גם הוא את ברכת הכומר, ללא ידיעתו כמובן. השטר מקבל את שמו של הילד, ולאחר מכן הסנדק מכניס אותו למחזור הכספים כתשלום על סחורה, תוך מלמול הלחש הבא: ״חוסה [אם זה שמו של הילד], אתה הולך או נשאר?״ שלוש פעמים. השטר יחזור לבעליו, ויביא עימו שטרות רבים אחרים.
האמונה בטבילת הכסף היא פתרון לשאלה שמעסיקה כל אחד שחי בעולם קפיטליסטי: איך כסף הופך ליותר כסף? כולנו יודעים שזה לא קורה כשהכסף נשאר במגירה בבית או בארנק שלנו. הוא צריך לצאת אל העולם ולעשות בו דברים, ורק אז יש סיכוי שהוא יחזור אלינו כשהוא מרובה ומוכפל. אבל גם זה לא בטוח בכלל – הכסף יכול ללכת מאיתנו ולעולם לא לחזור. ממש כמו אדם, הוא זקוק לברכה כדי לשוב הביתה כשהוא עשיר וחזק יותר, אבל כיוון שהוא אינו אדם, יש להשיג את הברכה הזאת בדרכי סתר, בתוך כדי הונאתו של נציג הכנסייה. האמונה הזו אינה נוגעת ישירות בשטן, אך ניתן כבר לראות בה צללים של הכרה שציווי על כסף ״לפרות ולרבות״ כרוך בחטא ועוול. וזוהי בדיוק טענתו של מרקס בקפיטל: שכסף אינו יכול להפוך ליותר כסף אלא בתוך כדי ניצול עבודתם של בני אדם.
ההשראה שאני שואב מטאוסיג, אם כן, כרוכה בהבנה שגם בתחומי החיים הנשלטים כביכול בידי רציונליות קשיחה – בראש ובראשונה הכלכלה – מסתתרים כוחות מסתוריים ואפלים שכולנו מכירים בכוחם במידה כזאת או אחרת. כשאני שואל את עצמי מדוע אני אנתרופולוג ולא סוציולוג למשל, אני עונה לעצמי שזה בגלל שאני מתעניין בכוחות המסתוריים הללו, ובעיקר לא מכחיש את קיומם כהנחה מתודולוגית. את השכנוע שאפשר לעשות דבר כזה מבלי להפוך את הדיסציפלינה לפטפוט מיסטי חסר מובן אני שואב בין היתר מהעבודה המופתית של טאוסיג.
עוד על מייקל טאוסיג
- יומן המסע של טאוסיג בקרב הלוחמים בדעאש
- ריאיון וידאו עם טאוסיג
- The Magic of the State: An Interview with Michael Taussig
—
מתן קמינר הוא דוקטורנט בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מישיגן. הדוקטורט שלו עוסק ביחסים בין עובדים תאילנדים ומעסיקים ישראלים במושב בערבה. חוקר יחסי עבודה, הבדלים בין-תרבותיים ופוליטיקה.
הגהה: נילי גרבר