מאמרי אורח

פרופ' אמריטוס לב גרינברג (אוניברסיטת בן גוריון) והנשיא לשעבר של האגודה הסוציולוגית הישראלית כותב במבט סוציולוגי על המשבר הנוכחי. דרך התמקדות במושג הכריזמה מסביר גרינברג מה ניתן ללמוד על הבעיות העכשוויות של ישראל מיתרו המקראי, שלמעשה שימש היועץ הארגוני הראשון.

אחד השיעורים האהובים עלי ביסודות הסוציולוגיה היה על תאוריית הכריזמה של וובר, וההשראה שקיבל מפרשת יתרו. אני אוהב שיעורים עם הומור, רלוונטיים לימינו, וגם כאלה שעשויים להבהיר סוגיות היסטוריות.

יתרו היה היועץ הארגוני הראשון, ובעקבות עצתו הארגונית למשה התמסדה היהדות. אחרי שהעם הלך אחרי משה למדבר מתוך אמונה שהוא יודע לאן הוא מוביל, נהיה בלגן. זאת מנהיגות כריזמטית טיפוסית, המנהיג אומר אחרי והולכים, אבל אחר כך מתחילות השאלות הניהוליות. זהו שלב הרוטניזציה של הכריזמה. כל העם בא לאוהל של משה בבקשה שישפוט בסכסוכים ביניהם, צעקות, רעש, לכלוך, וציפורה משתגעת. מרוב ייאוש היא הולכת להתלונן לאבא שלה, יתרו, איש חכם וסמכותי איתו בילה משה שנים רבות במדבר. יתרו רואה את הבלגן ואומר למשה: "אי אפשר ככה לנהל בית נורמלי. אתה בסך הכל בן אדם, בן תמותה, עם אישה וילדים. מה יישאר מכל זה אחריך? לך תקרא את וובר, אצלו תלמד שעליך למסד את התנועה הכריזמטית שיצרת. צריך לחוקק חוקים, שהעם יידע על בסיס מה שופטים אותו. וצריך למנות שופטים, שרי מאה ושרי עשרה, שישפטו במקומך, אחרי שכולם יודעים את החוקים." משה שומע ליתרו, ועולה להר סיני לקבל את החוקים. זה הרגע של מיסוד היהדות. החוקים מעל לכל.

חקיקת חוקים חדשים ומינוי שופטים הם תוצאה של תקופה כריזמטית. הם באים כפתרון למשבר ששיבש סדרי בראשית. ישראל נתונה למשבר עמוק, והניסיון הנוכחי לחוקק חוקים ולמנות שופטים איננו פתרון למשבר, לכן הוא רק מחריף אותו.

הרעיון של מנהיגות כריזמטית של וובר שאול מהדמויות של מייסדי הדתות המונוטאיסטיות, משה, ישו, מוחמד. מנהיגות כריזמטית צומחת בעתות משבר, כאשר שתי צורות הסמכות האחרות, מסורתית וחוקית, אינן מציעות פתרון לבעיות חדשות שלא היו מוכרות קודם לכן. במצב זה מתחילים לחשוב מחדש על הכל, עולים רעיונות חדשים. זאת תקופה יצירתית, מלאה יוזמות ספונטניות, תקופה מהפכנית. המנהיגות הכריזמטית היא זו שמבטאה בצורה הטובה ביותר את הרעיונות החדשים, מה שיוצר תחושה שהוא מורם מעם, על אנושי. איך הוא מבטא את מה שאני חושב טוב ממני? המנהיגות הכריזמטית (לא חייב להיות רק אחד, יכולה להיות קבוצה או ארגון אומרת אחרי, ואנשים הולכים. איך יודעים שיש לו כריזמה? כי הולכים אחריו, אפילו למדבר, בלי לדעת אם יהיה אוכל או מים. בוטחים שהוא יודע לאן הוא מוביל.

בניגוד לשימוש היומיומי מנהיגות כריזמטית על פי וובר איננה תכונה של האיש, אלא של התקופה, ושל האמונה כי הוא המנהיג. התקופה הכריזמטית היא תקופה של משבר, והמנהיגות היא תוצאה של התנועה החברתית המחפשת דרך לצאת ממנו. התנועה הכריזמטית היא תנועה מהפכנית. מנהיגים נהים כריזמטיים ברגע היסטורי מסוים, אבל גם עשויים לאבד את הכריזמה מאוחר יותר, אם הם מאכזבים, או אם קם נגדם המנגנון חזק היוצא נגדם. מיסוד הכריזמה היא הדרך להמשיך את התנועה גם לאחר מותו של המנהיג, כי הוא בן אנוש, ולעומתו החוקים והארגונים יכולים להמשיך אחריהם. אבל חוקים וארגונים הם ההיפך מהספונטניות המהפכנית של הכריזמה, ולעיתים קמים נגד המנהיג עוד בימי חיו. דוגמאות קלאסיות הן המפלגה הקומוניסטית בסין שקמה נגד מאו, ואצלנו מפא"י וההסתדרות שקמו נגד בן גוריון.

המנהיגות הכריזמטית צומחת בהקשר היסטורי ספציפי של משבר, ונעלמת גם היא ברגע היסטורי מסוים. הנה שלוש דוגמאות קלאסיות מישראל, שלושה מנהיגים שלא נחשבו כריזמטיים עד לרגע היסטורי מסויים, והכריזמה שלהם פגה, כל אחד בנסיבות שונות: בן גוריון, בגין ורבין.

בן גוריון לא נחשב לכריזמטי עד 1948, ומנגנון המפלגה הפך אותו לכמעט משיח אחרי המלחמה, בעיקר לנוכח המשבר של קליטת העלייה והצנע. הכריזמה שלו פגה ב-1960, כשהוא התעמת עם פנחס לבון, מזכ"ל ההסתדרות הכל יכולה, ועם מנגנון מפא"י שעמד מאחוריו. הוא התפטר מראשות הממשלה כשכבר איבד שליטה עליה ב-1963 , פרש ממנה וניסה להקים מפלגה עצמאית לקראת בחירות 1965 (רפ"י) אבל גם תומכיו הקרובים ביותר עזבו אותו וחזרו להתחבר למפא"י אחרי 1967 (להקמת המערך).

בגין עלה על רקע המשבר העמוק של המערך בעקבות מלחמת יום כיפור, המשבר הכלכלי, ועליית הקול המזרחי בעקבות מרד הפנתרים השחורים. הכריזמה הגדולה שלו נוצרה עם הזמנת סאדאת והשלום עם מצרים. הוא מימש בו זמנית כמיהה כמוסה של תומכיו המזרחים להתקבל בעולם הערבי, אבל גם מימש את הציפיות של מתנגדיו, על ידי עשיית שלום עם המדינה הערבית הגדולה ותיקון העיוות של מפלגת העבודה שסירבה לסגת מסיני ולעשות שלום עם סאדאת לפני המלחמה. הכריזמה של בגין נפגעה קשות בעקבות יישום תכנית הליברליזציה הכלכלית, וההיפר-אינפלציה שפגעה בעיקר בעובדים והשכבות החלשות, שהיו בסיסי התמיכה שלו. עם היחלשות הכריזמה פנה בגין לגיוס תמיכה על בסיס שבטי, של הסתה ואיבה לשבט האחר, כדי להסתיר את הבעיות שיצר, ונענה באותה מטבע על ידי פרס והמערך. מצבו הפוליטי הוחרף במהלך מלחמת לבנון, ההרוגים הרבים שחזרו משם, חוסר היכולת לצאת מהבוץ הלבנוני, והפילוג בעם שהגיע לשיאו ברצח אמיל גרינצוויג. לזכותו של בגין ייאמר שהוא נכנס לדיכאון עמוק מכישלונו, הודיע "אינני יכול עוד", ופרש.

רבין לא נחשב לכריזמטי עד לניצחון בבחירות 1992, והעזתו להציע כתשובה למצב המשברי שיצרה האינתיפאדה, תכנית לפתור את המשבר על ידי הידברות עם הפלסטינים. הוא גם הצליח לקשר את בעיות העוני ומשבר מדינת הרווחה להוצאות בשטחים, והציע שינוי סדר עדיפויות והעברת ההשקעות מהשטחים לחינוך, בריאות ורווחה בתוך ישראל. בכך הוא שבר את הדיכוטומיה השבטית של שמאל-ימין שהייתה דומיננטית בשנות השמונים, שנתנה יתרון לשבט הימין. הכריזמה שלו עלתה עוד יותר עם הרצח, אבל השיבה של תומכיו לשבטיות "שמאל-ימין" הפך אותו ממנהיג כריזמטי מורה דרך, לקדוש של השבט אליו עולים לקבר.

ההליכה אחרי רבין למדבר של הסכמי אוסלו וקטיעת חייו מבלי שמשימת השלום עם הפלסטינים הושלמה יצרה את המשבר שאנחנו נתונים בו עד היום. אוסלו היה אמור להיות תהליך שיוביל לפשרה וחיים משותפים, אבל נשארנו עם מציאות של משבר קבוע, כשישראל ממשיכה להתפשט בגדה המערבית, אבל הרשות הפלסטינית שולטת על הערים ומנהלת במשותף את האזור הכפרי בגדה, והחמס נתון לסגר מזה 18 שנים. המצב המשברי מתבטא בהתפרצויות אלימות של התקוממויות עממיות נרחבות המדרדרות לדיכוי אלים (2000-2004), לפעולות התנגדות מזויינת מאורגנת, ולהתקוממות יחידים לא מאורגנת (2015-2016, מאי 2021, ואולי עכשיו??), וכמובן ה"סבבים" גדולים מול עזה, ו"שגרת" צבע אדום ב"עוטף" והתגובות של צה"ל.

בארבע השנים האחרונות העדר התשובה הפוליטית למצב שנוצר התבטא בחמישה סבבי בחירות. המנהיג היחידי שתפס את העומק של תחושת המשבר והפך עצמו לרגע למנהיג כריזמטי עם פתרון היה בן גביר, שהבטיח ביטחון על ידי כך שיראה "מיהו בעל הבית". אבל מרגע שהוא בעל תפקיד הוא צריך קבלות, והכריזמה צפויה להתפוגג, במוקדם או במאוחר. חקיקת הבזק שיוזמים לוין ורוטמן בהשראת התכניות של קוהלת לא רק שאינה מבטאה פתרון, אלא מחריפה אותו. תנועת המחאה שהתעורר בשבועות האחרונים והגיעה לשיאה בהפגנת הענק בירושלים, נראית כמו תנועה כריזמטית, בגלל הספונטניות, ההתגייסות ההמונית, וגם ההליכה אחרי קריאות "מובילי המחאה" בלי לדעת ובלי לשאול לאן היא מובילה.

אבל אנחנו עדיין רחוקים מאד מאותה יצירתיות וחדשנות המייצרת פתרון למשבר היסודי של החברה והפוליטיקה בישראל, קרי המשך השליטה על הפלסטינים וההתפרקות הפנימית של החברה הישראלית. החבורה שמובילה את המחאה לא מבקשת ללכת קדימה אלא אחורה, ליציבות הבלתי יציבה שיצרו אהוד ברק עם ה"אין פטנר" שלו, ושרון עם החד צדדיות והשליטה מסביב לעזה. אלה המובילים את המחאה הם אלה השייכים לקבוצות המבוססות שהרוויחו מהכניסה לגלובליזציה בעקבות הסכמי אוסלו, אבל שכחו את כל השאר מאחור. ואנשי הצבא שיוצאים נגד הפגיעה בבג"צ מסבירים בגלוי שבג"צ הוא זה המציל אותם מהעמדה לדין בבית הדין הבין לאומי בהאג על פשעי מלחמה. בג"צ, המוגדר כ"מבצר הדמוקרטיה", הוא המכשיר את פשעי המדינה מול הפלסטינים.

סיסמת הדמוקרטיה היא שקרית כל עוד לא דורשים שוויון אזרחי מלא. ומשקרים לא יוצאת תנועה כריזמטית מהפכנית. רק כשיתחילו להתמודד עם הסיבות למשבר ולהציע דרכים אמיתיות ליציאה ממנו תיווצר תנועה מהפכנית, ותצמח מנהיגות, של אישה אחת, קבוצת א.שנים, או מטה מאבק. עד אז צריך להמשיך את תנופת המחאה, אבל להביא אותה לדון בבעיות היסוד של הדמוקרטיה בישראל.

כל עוד ממשיכים להתחמק משאלות היסוד של הדמוקרטיה, נמשיך להסתובב צמאים ורעבים במדבר, בלי משה, בלי יתרו, בלי דין ובלי דיין, ובלי התקווה להגיע לארץ המובטחת.