פרננדו וידאל והיחסים בין האדם למוחו
פינה שבה אנתרופולוג/ית מציגים אנתרופולוג/ית בולטים, משפיעים ומעוררי השראה בתחומם
סקיי גרוס כותבת על האיש שהחזיר אותה לאנתרופולוגיה (בלי לדעת שהוא כזה) ופרץ את הדרך לההבנה התרבותית של המוח
מוחות גדולים יש לאנתרופולוגיה היום, ומוחות גדולים היו לה בעבר. אני מוצאת עצמי מחייכת לנוכח מילות הפתיחה של עצמי, כי הינה הסגרתי את המשמעות שהעניקה לי עבודתו של פרננדו וידאל (Fernando Vidal) כפי שאני רוצה להביא אותה היום. למה? כי בעצם התחלתי לכתוב על אדם וחשבתי על מוח. או הפוך אולי, כתבתי על מוח כשבכלל חשבתי על אדם. נכון, דימוי הוא דימוי: איננו מבלבלים בין "ליבו של אדם" (במובן של רגשות) לבין "ליבו של אדם" (במובן של רקמה שרירית), איננו מבלבלים בין "מוחו של אדם" (במובן של מחשבות והגות) לבין "מוחו של אדם" (במובן של גוש צמיגי ולחלוחי). היותר פרשניים מבינינו יזכרו שנכון שלפעמים מקטרת היא רק מקטרת, אבל לרוב היא גם הכול חוץ ממקטרת. ובכך אפתח את הטקסט שנועד להציג בפני קוראי פקפוק את אחד מאנשי הרוח והמחשבה בעלי ההשפעה המשמעותית ביותר עבורי. האיש והמוח.
פרננדו וידאל בוודאי היה מתהפך לו בכורסתו למקרא שמו ברשימת הסוציולוגים/אנתרופולוגים המשפיעים, לא רק משום הצניעות האופיינית לו, אלא משום שהוא אינו רואה עצמו אנתרופולוג, כי אם היסטוריון. אבל כאן דעותינו חלוקות. הייתי מתפשרת על הכינוי "חוקר תרבות", אלא שגם כאן לא תמצא עבודתו חסד. מדוע? כי כשווידאל לומד היסטוריה, כשווידאל לומד תרבות – בין אם מדע, ספרות, קולנוע – מה שיוצא תחת ידו הוא פיסול פיגורטיבי של האדם המודרני את עצמו. וכפי שמסגירה כותרת המשנה של עבודתו שהיא אולי החשובה ביותר – Brainhood: Anthropological figure of modernity מ-2009, מדובר בדמות אנתרופולוגית – אומנם היסטורית, אומנם מגולמת תרבותית, אבל עוסקת בדבר עצמו: האנתרופוס.
טענתו המרכזית רקומה במלאכת מחשבת של דקדוק אנליטי, הבחנות מעודנות וידענות נדירה, אבל גם עומדת בהוד ובהדר אל מול תערו של אוקהם, בפשטות אלגנטית. ההסבר מסבר את האוזן בנקלה, וכך נסכמו: אחד האופנים המשמעותיים שבהם מיוצג ה"אדם" המערבי המודרני הוא כ"סובייקט מומח" (cerebral subject). מתוך כך נמצא אותו אדם במצב שאותו הוא מכנה brainhood. בעבודותיו ובהרצאותיו וידאל לעיתים מציג כהמחשה וכמקור השוואה את האלטרנטיבה, אולי הקרובה ביותר, והיא קשורה ב"סובייקט גנטי" כדמות אנתרופולוגית. מעין הומו-גנטיקום אל מול הומו-סרברום. אלא שאל מול האסנציאליזם (מהותנות, למתנגדי לעז) הגנטי, מתייצב האסנציאליזם הנוירולוגי ביתר שאת, בטענו לא רק לתפקיד של מגדיר זהות ומבחין בין זהויות (מבחין, לדוגמה, בין המוח הגברי/נשי, המוח של הילד/מתבגר/קשיש), אלא גם ככובש חלקות "סובייקטיביות", קיומיות (בהקדימו טענות מסעירות יותר או פחות שלפיהן רגש הוא מוח, חשיבה היא מוח, חוויה היא מוח). בעבודה זו פותח וידאל תיבת פנדורה שרק הולכת ופוערת פיה, מלאת שדים אבל גם מסתירה תקווה. וכמו בכל דבר ששווה להתעכב עליו, התקווה איננה בציפייה ל"פתרון", אלא במוכנות לדרך רצופה בתובנות בעלות משמעות. במסע זה מכריח אותנו וידאל להתעמת מול ה"נו אז?" של הקשר שבין ייצוג ה"אדם" לבין ייצוג ה"מוח" בתרבות מערבית בת ימינו. מצד אחד, מאוד מובן מאליו הקשר בין אדם ומוחו, ומצד אחר מאוד לא מובן מאליו כיצד בא לידי ביטוי אותו יציר של אינטואיציה, שבעצם אינו אינטואיטיבי בכלל. עד כמה "טבעי" לנו לחשוב על עצמנו כ"מוח"? עד כמה ב"אמת" אנחנו יכולים להמשיג את כל קיומנו, ואת כל מהותנו בהתייחס למכונה הרטובה הזאת שחשה ופועמת בגולגולת? וגם כאן וידאל מצליח, ללא יודעין, לגעת בנימי נשמתנו כאנתרופולוגים: הוא אינו עוסק בשאלה "האמיתית" באשר למעמד האפיסטמי והאונטולוגי של המוח כמגדיר את קיום האדם בעל -או נעדר- הנפש. הוא מתעניין בהתגלמויות התרבותיות של השאלה, בהווה ובעבר. אכן, כפי שמלמדות עבודתו של וידאל ועבודות משמעותיות אחרות שניתן היה להניחן ל-STS והיסטוריה של המדע, כשמבטנו הוא אל האקזוטיקה של התרבות המודרנית שלנו עצמנו, קשה לנצח את הפאר המלכותי שבנופי ההיסטוריה. האתגר למלומד הפרשני הוא כמובן להתעלם מעצי הדובדבן שבדרך. וידאל ללא ספק מלמדנו שאפשר לספר סיפור מבלי להיכשל באותו חטא שמיני (cherry-picking) של ההיסטוריון החברתי: ליקוט הנקודות התואמות את התזה התעלמות מאחרות.
המאמר, כמו גם הספר שבא בעקבותיו (2011) Neurocultures (נערך בשיתוף עם Francisco Ortega) הפכו להשראה עבור עשרות חוקרים – מפילוסופים ועד מדעני מוח – שמאז מיקדו את מאמציהם בשאלת הקשר שבין אדם ומוחו, ובאופן שבו הסובייקט המומח מגשים את ומוגשם על ידי החברה המערבית – על כל מוסדותיה וביטוייה.
על התפתחות העניין בתופעה, יש לי זווית משלי, בעצם הזווית הכי טובה – זו שמקורה באומללות אישית מתמשכת. אז כך, כתלמידת מ"א סביב המילניום מצאתי את עצמי תשושה מחיפוש פרטנר מתוך "בני עמי", אנתרופולוגים, סוציולוגים, שיחלקו עימי מחשבות לא רק על ה"גוף" אלא על הגביע הקדוש עבורי: המוח. חיפשתי מישהו שלא רק יודה שזה מעניין אלא גם יודע שזה מעניין. עד לפריז הגעתי, וגם אז, המנחה שלי היה היסטוריון. אומנם פוקויני, אבל בכל זאת היסטוריון. ומה קראתי בעניין גוף ונפש? בעיקר פילוסופיה. לקראת הדוקטורט הצלחתי לזהות פה ושם כמה קמצוצי עניין. אבל עדיין, את עבודת השדה בנוירו-אונקולוגיה לא הצלחתי בזמנו להצדיק אלא סביב ספרות כללית על מוסדות רפואה ותיאוריות של הגוף. לזה הוספתי קצת יותר מקמצוץ פילוסופיה, תיאוריות ממדעי המוח והפסיכולוגיה, וקראנו לזה "עבודה אינטרדיסציפלינרית", אף שברמה העמוקה ביותר, ידעתי שאני עושה אנתרופולוגיה. ואז מצאתי את וידאל. והחלטתי שהוא אנתרופולוג.
והיום שאחרי וידאל? בין אם מדובר בניקולס רוז, מרגרט לוק, אמילי מרטין, אלן יאנג ורבים ומוכרים אחרים: כולם היום מלווים את מיטב מוחם לשאלות העצמי המומח, או בגרסה משיקה של רוז "העצמי הנוירוכימיקלי". ואם עבודתו של וידאל הצליחה להדהד אל עבר אושיות הדיסציפלינות שלנו, אין לנו אלא לקוות כי גם בארץ נחוש רעידות קלות של התרגשות.
—
סקיי גרוס היא אנתרופולוגית של הרפואה והמדע. עוסקת במחקריה באנתרופולוגיה של הרפואה ואתיקה רפואית.
הגהה: נילי גרבר