רק היום

אורי כץ, פוסט-דוקטורנט במרכז לחקר מוות וחברה באוניברסיטת באת' באנגליה והמכללה האקדמית נתניה, כותב לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. כץ מציג כי הטקס הוא מקום לנחמה עבור מי שקרוביהם נפלו בין הקטגוריות של חיים ומוות, שאין הוכחה חד משמעית למיקומם בעולם, כך שיצירת יום ייחודי וגני זיכרון עוזרים למצב הביניים אליו נקלעו.

הבדיחה השחוקה מספרת שיש רק שני דברים בטוחים בעולם הזה: מוות ומיסים. אני לא בטוח לגבי המיסים, אבל בהקשר למוות יש משהו מנחם בוודאות שבו, באוניברסליות שלו, ובביטויים שממחישים את הסוף המוחלט והבלתי הפיך שמאפיין אותו: ההלוויה, הקבר, המצבה. השבוע חל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, סטטוס שכל כולו היעדר: אין חיים, אין קבר, אין ידיעה. איך אפשר לתפוס את המוות ללא המאפיינים הללו? איך מייצרים טקס בתנאים אלה? וכיצד נוצר ידע?

שלושה אמצעים מרכזיים משמשים להתמודדות, פסיכולוגית ותרבותית, עם המצב הזה: יצירת ביטויים מטריאליים חלופיים ; ניהול טקסי מעבר ; והבניית ידע חד משמעי ביחס למוות. שלושת האמצעים הללו באים לידי ביטוי לא רק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, אלא גם בפעולות נוספות של צה"ל, כנראה סוכן החיברות המרכזי בישראל למוות, שכול ואבל.

התסריטים התרבותיים הקיימים, אותן עלילות מפתח שמספרות סיפור מרכזי ומוכר בחברה, הרגילו אותנו לזהות את המוות עם טקסים כמו הלוויה ושבעה ועם קבר המהווה מקום עלייה לרגל בבית הקברות. כדי להתמודד עם ההיעדר הזה, הוקם בבית העלמין הצבאי בהר הרצל "גן נעדרים", ובו קיר הנושא את שמות החללים שמקום קבורתם לא נודע. באתר זה נערך הטקס השנתי, שמהווה אלטרנטיבה נטולת-קבר ליום הזיכרון לחללי צה"ל. גם אנדרטאות שונות המוקמות לזכר אותם חללים עשויות להוות אתר פיזי שמספק את הצורך לדמיין את המת ולהיזכר בו. זוהי לא המצאה ישראלית כמובן: מחקר מהולנד, למשל, מראה כיצד הקמת אנדרטאות משמשת משפחות של אנשים שתרמו את גופם למדע. יצירה של טקסים חלופיים, שנשענים במידה רבה על מצאי טקסי האבל הקיימים, בולטת גם בקרב משפחות אזרחים נעדרים בישראל. שלל ביטויים מטריאליים נוצרו גם כמענה להיעדר הגוף המת בעקבות שריפת גופות: החל מכד האפר המוכר, דרך "עצי אפר" דוגמת אלו שקיימים בבית העלמין האזרחי "מנוחה נכונה", ועד לתכשיטים שבהם מוטבעת טביעת האצבע של הנפטר/ת.

בישראל, כמו בזירות חברתיות רבות אחרות, יש פער גדול בין ההתייחסות של צה"ל לנושא הנעדרים (שבא לידי ביטוי בין היתר ביחידה עתירת תקציב, שפועלת הן לאיתור הנעדרים והן לתמיכה במשפחותיהם) לבין ההתייחסות לנושא בחיים האזרחיים (מלבד חוליית נעדרים קטנה שיושבת במטה הארצי של המשטרה, התחנות המקומיות אמונות על איתור הנעדרים חרף היעדר מומחיות ספציפית בנושא). הביטוי "נעדרים" אינו זהה כמובן ל"חללים שמקום קבורתם לא נודע", אך הביטוי האחרון ממחיש בין היתר את החתירה ליצירת ידע ברור שלא מאפשר מקום לעמימות להיכנס בסדק שנוצר מהיעדר הגופה.

ההגדרה של חלל שמקום קבורתו לא נודע לא נשענת, מטבע הדברים, על קיומו של הגוף המת, אלא על עדויות מודיעיניות ופורנזיות. מכאן, שההגדרה הזו מזמנת משא ומתן תרבותי בלתי פורמלי על אודות מצב החיילים. ממחקר שבו התמקדתי בארבעה מקרי מבחן של חיילים ישראליים שבהם יש עדויות מוצקות על כך שהם מתו בקרב, אך גופתם נחטפה, עולה ששחקנים חברתיים שונים פועלים לכונן ידע שונה באשר לחיותם או למותם של החיילים. המדינה, על מוסדותיה השונים, פועלת במקרים רבים להכריז על החיילים כעל מתים, מתוך תקווה שהכרזה כזו תסייע בהורדת "המחיר" הפוטנציאלי של עסקאות לחילופי שבויים. המשפחות, לעומת זאת, משתמשות בשיח שמטרתו לשמור על חיותם של החיילים, כחלק ממאבקם להשבת החיילים (או גופות החיילים) לישראל. כך נוצר שיח שמבנה סטטוס של "אי-מוות", אשר מתאפיין הן במילים שמתארות את מצבם ("כבר אלף ימים בשבי", "אמא מחכה בבית") והן במילים שנעדרות מהתיאור שלהם (ז"ל, יהי זכרו ברוך וכדומה).  

דוגמא לעמימות המכוונת שמהווה פועל יוצא של הסטטוס של "אי מוות" ניתן לראות בהתייחסות לשלושת החיילים שנעדרו בקרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה (1982). לאחר שבשנת 2019 הוחזרה גופתו של אחד הנעדרים מן הקרב, זכריה באומל, הגיעה לשבעה בבית המשפחה פרחיה היימן, אחותו של נעדר אחר (יהודה כץ) מן הקרב. היימן אמרה בראיון לחדשות 13: "כל עוד […] יש שביב של תקווה, אני לא אוותר. אני אמשיך להילחם על האופציה שייתכן שיהודה עדיין בחיים, וצריך לחפש גם שם. והיה וחלילה לא, אז כמו אלפי משפחות בישראל, אנחנו נדע להתמודד עם בשורה, אבל לא עם שמועות ולא עם סימני שאלה. אנחנו רוצים ידיעות מוצקות, שחור על גבי לבן". לאור ההיעדרות בת מעל שלושים השנה של אחיה של היימן, היא לא נשענת עוד על החלוקה הבינארית שבין חיים למוות. עבורה, אחיה לא בחיים אך גם לא מת – סטטוס שיכול להיקבע אך ורק על בסיס קיומה של גופה. הסטטוס שהיימן מכוונת אליו מוגדר על ידי "האופציה שייתכן שיהודה עדיין בחיים". בסיום דבריה, הצביעה היימן על מודעת האבל התלויה על הקיר ואמרה: "אתם רואים, לזה אי אפשר להתכחש". הכיתוב על המודעה, "שחור על גבי לבן" כלשונה, ממחיש את קיומה הברור והוודאי של גופה, שנטמנה זמן קצר קודם לכן בבית העלמין הצבאי.

טקס יום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם לא נודע מהווה אם כך אמצעי אחד מבין רבים להבנייה של ידע במצב של היעדר. הוא מציע ביטויים מטריאליים, טקסיים וקביעות חד משמעיות כדי לסלק עמימות ולהבנות אבל, הנצחה ושכול המבוססים על השכול הצבאי "הרגיל", זה שמונצח בבתי העלמין הצבאיים ובימי הזיכרון לחללי צה"ל.

תמונה ראשית: Photo by Ryoji Iwata on Unsplash