אנתרופולוגיה לשבת

מדוע לעתיים קרובות מזרחים מזדהים עם אתניות הנתפסת כ"בעייתית" ומערערת את הסטאטוס החברתי שלהם? מהו ההיגיון החברתי העומד מאחורי הפרדוקס הזה? ואיך זה קשור לביקורת על הסוציולוגיה הביקורתית? דרך ניתוח עולמם של מתבגרים מזרחים מן המעמד הבינוני במרכז ישראל בוחן גיא אבוטבול־זלינגר (המכללה למינהל) שאלות אלו ומשרטט את צמיחתה של פרדיגמה חדשה בניתוח חברתי בישראל, היוצאת כנגד ה״סוציולוגיה הביקורתית״ והנחות המוצא הליברליות שלה, אל עבר ״סוציולוגיה של משמעות" אשר מנסה לשחזר את המשמעות שהפרטים עצמם מקנים למעשיהם ולהתנהגותם.

פעמים רבות המאמרים שאנו כותבים הם תוצר של שאלות אישיות שמהדהדות לנו בראש במשך שנים רבות. כזה הוא המקרה של המאמר:Subordinateby Choice? Minority Ethnic Identity as Cultural Resource in the Israeli Middle Class, מאמר שהתפרסם בגיליון מיוחד של כתב העת The American Sociologist בעריכתם של ניסים מזרחי ואריאל ינקלביץ'.

השאלה שהביאה לכתיבת המאמר נגעה ל"פרדוקס" לכאורה של הזדהותם של מזרחים בישראל עם אתניות "בעייתית" וסטיגמאטית אשר מערערת את הסטאטוס החברתי שלהם. במילים אחרות, מאחר ואין היגיון חברתי באימוץ זהות שפוגעת באינדיבידואלים, הוחלט לבחון את השאלה הזו מכיוון אחר ובעצם לנסות ולהבין האם קיים בכל זאת היגיון חברתי מאחרי ההזדהות הזו.

הרגע בזמן שבו נכתב המאמר קשור לצמיחה של פרדיגמה חדשה בניתוח האתניות בישראל. מדובר בגישה הפוסט ליברלית שצמחה בעשור האחרון מעבודתו של ניסים מזרחי. גישה זו העניקה שפה חדשה לחוקרים להבנת ההיגיון החברתי של פעולותיהם של אינדיבידואלים. לטענת תומכי הגישה, התיאוריה הביקורתית הגבילה את יכולתם של החוקרים להבין את התנהגותם ותפיסותיהם של הנבדקים משום שהיא אימצה השקפת עולם ליברלית בלבד. אולם, ממשיך מזרחי וטוען, השקפת העולם הליברלית איננה טבעית ואוניברסלית, ולצידה קיימות תפיסות עולם אחרות שאינן ליברליות. כאשר אנחנו כחוקרים מאמצים את תפיסת העולם הליברלית על מנת לנתח נבדקים שאינם ליברלים אנו יוצרים למעשה פער משמעותי בין השיח המחקרי לבין האופן שבו נבדקים אלו מפרשים וחווים את המציאות החברתית שלהם.

בהקשר של ההזדהות של מזרחים עם הזהות המזרחית, מאחר והתיאוריה הביקורתית אימצה היגיון ליברלי, בו סדר חברתי תקין יכול להתקיים רק כאשר אינדיבידואלים אוטונומיים וניטרליים מקיימים ביניהם אינטראקציות ללא גבולות וללא היררכיות, היא "חשדה" שהזהות המזרחית מבטאת למעשה כניעה למבני כוח תרבותיים או מעמדיים אשר מוליכים את המזרחים שולל וגורמים להם להזדהות עם זהות בעייתית אשר בסופו של דבר פוגעת בהשתלבותם החברתית. כך, במקום הסוציולוגיה הביקורתית, מציעה התיאוריה הפוסט ליברלית את ׳הסוציולוגיה של משמעות׳ אשר מנסה לשחזר את המשמעות שהמזרחים עצמם מקנים למעשיהם ולהתנהגותם. המאמר שלי משתמש אפוא במתודולוגיה זו על מנת לחשוף את תפיסת עולמם של מתבגרים מזרחים מן המעמד הבינוני במרכז ישראל.

ממצאי המאמר מצביעים על קיומו של עולם משמעות ייחודי בתוך מעמד הביניים בישראל, אשר בו לאתניות יש היגיון שונה מזה המוכר לנו במרחב הישראלי הציבורי. עולם משמעות זה של תרבות הנוער במעמד הבינוני נוצר בעקבות המציאות האתנית החדשה. מציאות זו נוצרה בעקבות מספר סיבות: המעבר של המשק הישראלי מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק, שילובם של פלסטינים במשק ב-1967, עליית הליכוד לשלטון ופתיחת המכללות המקומיות. אחת מן ההשלכות המשמעותיות ביותר של שינויים אלו נוגעת לצמיחת מעמד בינוני מזרחי משמעותי במרכז ישראל, אשר הגביר את הדמיון התרבותי בין המזרחים והאשכנזים וביטל הבדלים בדפוסי משפחתה, דת וסגנון חיים. השפעה נוספת הייתה צמיחתה של זהות מזרחית דומיננטית בפריפריה הגיאוגרפית- זהות של גבריות מצ'ואיסטית, רגשית, ואותנטית—הפיכתה לבעלת משמעות חיובית וחלחולה לתרבות הנוער במעמד הבינוני.

בתוך תרבות זו עברו תכונותיה הזהות מזרחית שינוי והיא הובנתה מחדש כאתניות רזה, כלומר אתניות סמלית, שטחית ולא הירארכית. משמעות הדבר היא כי בתוך תרבות זו עוצבו המזרחיות והאשכנזיות כסגנונות חיים שווים ואלטרנטיביים בעלי מאפיינים שטחיים כגון חום/קור, שמחה/רצינות, קוליות/חנוניות, מתוק/חריף וכדומה, כאשר לעיתים מייחסים מתבגרים עדיפות דווקא למאפיינים המזרחים. בעולם משמעות ייחודי זה גילו המתבגרים שני סוגים של התנהגויות,  Choosing  ו –Ethnicity Switching.

המקרה של Choosing  הראה כי למתבגרים שמוצאם מזרחי יש את האפשרות לבחור את האתניות שלהם ביחס לסיווגים ה'רזים' של מזרחיות ואשכנזיות. אל מול הסיווגים האלו המתבגרים בוחנים את ההתנהגויות שלהם ואת הכישורים שלהם, ואז בוחרים לשייך את עצמם לאחד מן הצדדים האתניים.

כך למשל במקרה של שחר:

"מראיין: למה חילקו אתכם בצופים למזרחים ואשכנזים?

שחר: זה היה סתם, פעולת מזרחים אשכנזים, לפי היכולות הסטריאוטיפיות  יודעים [לאיפה אתה שייך] , לאכול חריף, פיצוחים, לרקוד ריקודי בטן, אני לא זוכר מה עשו על האשכנזים, כי בדרך כלל המזרחיים זה הדברים היותר היתוליים, ולאשכנזים זה היה משהו עם מתמטיקה.

מראיין: אז מה אתה יצאת?

שחר: אני מפצח גרעינים לא רע, ואין לי בעיה עם חריף, אז כנראה שבחרתי להיות מזרחי".

הפעולה בצופים מבחינה בין מזרחיות לבין אשכנזיות באמצעות הסיווג של טעמים, תנועות ותכונות אופי המזוהים עם כל אחד מהצדדים של הקטגוריות האתניות. מאחר ושחר מצטיין בריקודי בטן ומסוגל להתמודד עם אוכל חריף—מאפיינים המסווגים כשייכים לתרבות המזרחית—הוא מזהה את עצמו כשייך לאתניות זו.

היכולת לבחור באתניות ניכרת גם בדבריה של שירה:  

"אני גרה ביישוב אשכנזי אבל הכרתי חבר'ה חדשים, הם שמחים, והם פתוחים בצורה יוצאת דופן הם מדברים על הרגשות שלהם […] זו המזרחיות. אדם חי רק פעם אחת, ואני רוצה ליהנות. אני לא רוצה להישאר בבית, אני רוצה לצחוק, אני לא רוצה לקרוא ספרים ולהיות רצינית. בדרך כלל האשכנזים הם החכמים ומצליחים באוניברסיטה [ …] אני זו שמנהלת את המסיבות עכשיו, אני חברותית […] שיניתי גם את החברים האחרים שלי להיות מזרחיים. זה לא שרציתי לשנות אותם. הם ראו שכיף להיות מזרחי, כיף לצחוק, כיף לדבר, ליהנות ממסיבות."

למרות העובדה ששירה יכולה לבחור להזדהות עם הזהות האשכנזית- היא בוחרת לאמץ את הזהות מזרחית. בעולם המשמעות המקומי של שירה הזהות האשכנזית מקושרת לחכמה, מופנמות ואינטלקטואליזם, ואילו הזהות המזרחית קשורה ל"קוליות", הערכה עצמית גבוהה, ושמחה. יש לציין כי שירה לא מייחסת בהכרח עליונות למאפיינים המזוהים כאשכנזים על פני אלו המזוהים כמזרחים. היא תופסת מרכיבים מזרחיים רבים כחיוביים וחווה את בחירתה להזדהות כמזרחית כאקט משחרר ומעצים המעניק לה מיקום חברתי גבוה והופך אותה למובילה חברתית.  

במרחבי המעמד הבינוני קיימת גם התופעה של Ethnicity Switching:
מדובר בתופעה בה יש תנועה של מתבגרים מזהות אחת לשנייה, ובמסגרתה גם תנועה מן הזהות האשכנזית לזהות המזרחית. כך למשל מתאר איתי, את המעבר שלו מרמת השרון לרמת גן: 

איך אני מזהה את עצמי? כאשכנזי… לא… כמזרחי […] כשהגעתי לרמת גן לא הסתדרתי טוב עם הקבוצה המזרחית. הייתי אז אשכנזי. אבל אז הבנתי איך להתנהג איתם. אם הם משתגעים אני משתגע […] לעולם אל תשתוק, אם תשתוק הם יחשבו שאתה חנון. אם מישהו יבעט לך בתחת, תבעט חזרה […] עם חברים אשכנזים זה יותר רגוע. אצלם אפשר לקיים שיחות עמוקות, כאלה שלא יהיו לי עם הילדים המזרחיים […]

לפני שמשפחתו עברה לרמת גן, איתי הזדהה כאשכנזי. אולם עם המעבר, זיהה איתי את הצורך לעבור בין זהויות אתניות בהתאם למצבים החברתיים ולקבוצות שאיתן בא במגע. היכולת של איתי לאמץ לו מאפיינים מזרחיים מתגלה כפשוטה יחסית, בשל היותה של האתניות רזה, דבר אשר מאפשר לו לחצות את הגבול האתני על בסיס יומיומי.

הסיפור הבא של עופר מצביע על העדפתם של מתבגרים לעבור לעיתים אל הצד המזרחי:

"ניסיתי להבין לאיזו קבוצה אני שייך. בהתחלה לא הייתי בטוח בעצמי כמו עכשיו, לא יצאתי בכלל […] חברים היו אומרים "אתה אשכנזי?" והייתי אומר לעצמי אני באמת אשכנזי? אני חייב לצאת, אבל  פשוט לא יכולתי … […] העדפתי להיות בשליטה, לא אהבתי לשתות […] הייתי סוג של אשכנזי. השינוי קרה ביום אחד. הלכתי עם בחורים שעישנו והלכו למסיבות. לקחתי מהם הרגלים שונים. זה הביטחון העצמי שמחזק את הזהות המזרחית שלי, זה כאילו קל יותר לדבר עם אנשים, זו הרגשה הרבה יותר נחמדה […] גיליתי תכונות שונות בתוכי. ההערכה העצמית שלי עלתה. ההתנהגות שלי הפכה לחופשיה, תנועות הידיים שלי חופשיות […] אני מגניב עכשיו. אני בסדר עכשיו, זה כל כך מוזר"

הלעג של חבריו כלפי הפסיביות, האיפוק וחוסר הביטחון העצמי שלו- תכונות שנתפסות כאשכנזיות. גורם לעופר לתפוס את עצמו כשייך לאשכנזיות. הוא מנסה לשנות את התנהגותו על מנת להיות שייך למזרחיות הדומיננטית, אבל יש לו עכבות פנימיות שמכשילות אותו. רק אחרי שהוא מתחבר לקבוצה המקובלת ומאמץ מרכיבים תרבותיים המזוהים כמזרחים וכדומיננטיים זה מאפשר לו להחליף זהות ולעבור להיות מזרחי. זה מעבר חיובי ומשחרר. זהו מעבר ממאפיינים הנתפסים כנחותים—  פסיביות, מופנמות—לכאלה הנתפסים כעדיפים—ביטחון עצמי,  גבריות. מעבר זה מאפשר לעופר להתמקם במעמד חברתי גבוה יותר.

אם כן, ממצאי מחקר זה מאפשרים להסביר את  "פרדוקס" הזדהותם של מזרחים עם אתניות "בעייתית" אשר מערערת את הסטאטוס החברתי שלהם. בתוך תרבות הנוער המעמד בינונית מתקיים עולם מיוחד של משמעות. ההצמדה של המזרחיות למאפיינים כגון אותנטיות ו"קוליות" הפכה אותה לגרסה לגיטימית של הישראליות, לשוות ערך לאשכנזיות, ובמקרים אחדים אף לדומיננטית על פני האשכנזיות כיוון שהבחירה בה והמעבר אליה מהאשכנזיות, מעניקים למתבגרים תחושה של שליטה, של העצמה, של יכולת פעולה ושל שיפור מעמדם. בניגוד לספרות הביקורתית  אשר הגיונה הליברלי חושד כי הבחירה בזהות אתנית של מזרחים היא תוצר של תודעה כוזבת, מאפשר ניתוח של משמעות להצביע על כך שמשמעותה של האתניות משתנה בהתאם לעולם המשמעות שבתוכו היא מתעצבת, ובמקרה זה של תרבות הנוער אין משמעותה כניעה אלא דווקא משאב תרבותי יקר ערך המעניק למתבגרים יתרונות חברתיים. 

תמונה ראשית – צילום מסך מתוך ״שיר הפרחה – גרסת הפרחות 2020״ – אנסמבל הפרחות חנה ואזנה

עוד בנושא