מאמרי אורח

איילה מלו כותבת לבחברת האדם על עבודת התזה שלה על החיג'אב כאובייקט, ועל תפקידו ביחסים המגדריים ובמבנה החברתי והכלכלי של אזור הנגב. בעוד מירב הכתיבה נכתבה על החיג'אב על הציר בין המודרני לדתי, מלו מציגה כי כיום החיג'אב אינו נתפס רק ככיסוי ראש דתי, אלא כמקור לעצמאות בקרב נשות הנגב.

בוקר אחד, לפני כארבע שנים, בדרכי אל תחנת האוטובוס המוצבת בכניסה לקיבוץ בו גרנו, נתקלנו אני ואפיק, אישי, בעובדת חדשה בחדר האוכל. היא הייתה אישה בדואית לבושה בשמלה ארוכה ושחורה, חובשת ניקאב שחור המסתיר את שיערה, צווארה ופניה, למעט העיניים. באותם רגעים בהם חלפנו על פניה ומיהרנו לתפוס את האוטובוס, התפתחה שיחה בינינו אודות לבושה. אפיק הביע את זעזועו מפניו, המבטא לטענתו את דיכוי האישה המוסלמית, ואמר שהעסקת העובדת סותר את הערכים הליברליים שהקיבוץ מעניק לילדיו וילדותיו. הזדהיתי עם זעזועו, אך גם השבתי שלא יתכן ונשים נתקלות באיסורי לבוש גם במרחב הביתי וגם בציבורי. בכל זמן הדיון, שאלה אחת הדהדה בראשי: מה הייתה אומרת לנו אותה העובדת העלומה על מצבה החברתי?

שיחה זו מלווה אותי עד עצם יום זה, ובעקבותיה החלטתי לצאת למסע היכרות עם החברה הבדואית, ובפרט עם נשותיה. בעבודת התיזה שכתבתי "מעקב אחר הרעלה: סוכנותן של נשים בדואיות בנגב מבעד לאופנה החיג'אבית" בהנחיית פרופ' פנינה מוצפי-האלר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן-גוריון, אני מתמקדת ברעלה המוסלמית כאובייקט שבאמצעותו ניתן להבין שינויים ביחסים המגדריים ובמבנה החברתי והכלכלי של אזור הנגב.

הספרות הקיימת אודות החיג'אב בוחנת את הנשים העוטות אותו בציר הנע בין המסורתי למודרני. חלקה עוסק ברעלה כאובייקט מסורתי-דתי ואף סמל לאסלאם הפוליטי, בעוד שחלקה האחר רואה בה כביטוי לחופש הבחירה של האישה וסימן זהותה. במהלך מחקרי, הבחנתי בצורך לחדש את המונחים התיאורטיים לתיאור נשים רעולות כאשר במפגשים עם בנות שיחי בנגב, ניכר היה שהן מתארות את עצמן במונחים הן של מודרניזציה והן של שמירה על המסורת.

בשיחתי עם זהור, תושבת שגב שלום בת 19 וסטודנטית ללשון ערבית ועברית על יסודי במכללת קיי, היא שיתפה איתי מידע שהוביל אותי להפנות את תשומת לבי אל הפער המדובר בספרות על נשים רעולות, ואל הספרות התיאורטית של תיאורית שחקן-רשת.

זהור: " החיג'אב, אנחנו לא לובשות אותו רק מבחינה דתית אלא כי זה אופנה. יש הרבה מאוד סגנונות של חיג'אב חדש. אם הגיעה אופנה חדשה אז כולן סקרניות. הרעיונות השתנו, הטכנולוגיה השתנתה. אנחנו צופות באינסטגרם, יש המון חנויות פתוחות, באינסטגרם, בפייסבוק, אנחנו צופות במה חדש. אנחנו מוסלמיות אבל את רואה את החיים… אנחנו שמות את החיג'אב מבחינה דתית אבל למסיבות ולקרובים אנחנו מתלבשות ככה [מראה לי תמונה באינסטגרם של אישה עם חליפה ובשמלה]."

הפער, כאמור, הוא זה המתייחס לנשים הרעולות בציר בין הדתי למודרני, כאשר הן תמיד מזוהות עם הדתית והמסורתי. למעשה, בשיח הנשמע מפיהן של בנות שיחי, הן תופסות את עצמן כמי שמשתייכות לקולקטיב המוסלמי בו בזמן שהן עצמאיות, מודרניות ובעלות בחירה חופשית. בספרה "בקופסאות הבטון", פנינה מוצפי-האלר מתארת כיצד נשים מזרחיות בירוחם חיות במסגרת מקבילה וחוסמת, בה תשתיות ירודות, ריחוק חברתי וגאוגרפי וחוסר השקעת משאבים כלכליים מתכנסים יחד לכדי יצירה של "קופסת בטון". אולם, מצליחה מוצפי-האלר להראות כיצד נראים חייהן של נשים אלו כאשר אלה הופכים למרכז ולא לשוליים, כאשר הן אלו שקובעות את מושגי השיח, משמיעות את קולן ומגדירות את חייהן. בדרך דומה, כתבתי את עבודת התיזה שלי במטרה לתרום לספרות המחקרית בחשיפת השיח בקרב הנשים הבדואיות בנגב, ולא השיח עליהן. דרך ההתמקדות במשמעות הניתנת לאופנה החיג'אבית על ידי בנות שיחי, אפשר לתפוס את האובייקט הזה ככלי דרכו נשים מכוננות את עצמן כשחקניות מרכזיות בהקשרים לוקליים וגלובליים.

טענתי בעבודתי שתפיסותיהן של בנות שיחי בנגב אודות התקדמות אל עבר חיים מודרניים, חשיבות של טיפוח עצמי ותפיסה עצמית של סוכנת בעלת חופש בחירה מהוות מאפיינים של סובייקטיביות ניאו-ליברלית. "סובייקט ניאו-ליברלי" הוא אדם בעל הגיון חדש, במרכזו היכולת לנהל חיים אחראיים ועצמיים. הגיון חדש זה מבנה דפוסי התנהגות חדשים, ובהמשך לכך מבנה סובייקטים שתופסים את עצמם ומבקשים להיתפס כעובדים קשה וכמי שמצליחים להיות אלה שמכתיבים את חייהם. על פי הספרות הקיימת, אישיות כזו מזוהה יותר ויותר עם הקטגוריה המגדרית של "אישה צעירה", כזו עם עוצמה נשית ואפילו סוכנות מינית; אישה צעירה שהיא בו בזמן צרכנית, עצמאית, וסוכנת מועצמת; וכזו שמפנימה את הגיון ה"עבודה העצמית" (work upon the self), לו מאפיינים מרכזיים: התעטפות בקונספציה הפסיכולוגית של "העצמה אישית", קרי, שלאישה הכוח לבחור כיצד יראו חייה ולעצב אותם בהתאם; ופרקטיקות שמתקשרות ל"טיפוח עצמי" שהוא בעצמו מאוד ממוגדר ומזוהה עם נשיות: תוכניות דיאטה, פסיכותרפיה, ניתוחים קוסמטיים וכיוצא באלה.

בתחילת המחקר, חשבתי לערוך אתנוגרפיה אך ורק בנגב על מנת להבין את הנשים הבדואיות שחיות בו. אולם, במהלך המחקר הבחנתי בכך שהנשים מצביעות על אתרים חשובים בחייהן, שמתקשרים לאופנה החיג'אבית איתה הן מזדהות: חנויות בגדים בערים בדואיות בגנב ובחברון, טורקיה והרשתות החברתיות. הבנתי שעל מנת להבין את סוכנותן, אני צריכה לאמץ את השקפתו של ברונו לאטור, להפסיק לחלק את השדה למאקרו ומיקרו, ולהתחיל לעקוב אחר הרשת הנרקמת בין האנשים שמחוברים לאובייקט, בדומה למה שעשו אנה טסינג עם המטסוטקה ויאן קוק עם הפאפאיה. בעזרת התובנות התיאורטיות של ה-ANT, ביצעתי תצפיות משתתפות בחנויות בגדים בערים בדואיות בנגב, ניתחתי בלוגים של משפיעניות מוסלמיות ברשתות חברתיות שונות וטסתי לאיסטנבול, בה ראיינתי בעל חנות ומפעל לייצור צעיפים, איש עסקים שרצה להיכנס אל עולם האופנה ונשים צעירות רעולות.

באיסטנבול הבנתי שהחיג'אב הוא לא נוצר כ"חיג'אב", אובייקט טעון משמעות דתית. הוא נוצר במפעלי טקסטיל כצעיף, שאותו נשים מכל הדתות, חברות ותרבויות יכולות לקנות ובו הן עושות שימוש במגוון דרכים. החיג'אב הוא לא צעיף – אלא שהצעיף הוא זה שהופך לחיג'אב. למעשה, החיג'אב הוא מגשר (mediator) שאת משמעותו הדתית הוא מקבל במפגש בין בעלי מפעלים ובעלי חנויות טורקיים לבין קמעונאים מוסלמים מרחבי העולם. הצעיף אם כן עובר תרגום במפגש בין האנשים השונים (להבנה יותר מעמיקה, ראו את ספרו של לאטור מ2005 "Reassembling the Social".)  

בבחינת הרשתות החברתיות, ראיתי שבנות שיחי בנגב מחוברות ל"תוספים" – פייסבוק, יוטיוב, אינסטגרם, נטפליקס, וואטסאפ וטוויטר. אלו מהוות כלי דרכו נשים לומדות אילו מוצרים אופנתיים לקנות ואיפה, תוך כדי שהן רוכשות זהויות חדשות. נשים בדואיות בנגב לומדות דרך הרשתות החברתיות כיצד הן יכולות לבנות זהויות חדשות ולבטא אותן דרך אופנה המחזקת את השתייכותן לחברה הבדואית והמבססת אצלן סובייקטיביות ניאו-ליברלית.

בעבודתי אני טוענת שהאופנה החיג'אבית מתגלה ככלי דרכו נשים מייצרות אסטרטגיה לכונן את עצמן כסוכנות של פעולה בתוך מבנה רווי אילוצים ומחסומים. אסטרטגיה זו היא מה שתבעה קנדיוטי "עסקה פטריארכלית", כלומר, אפיק בו נשים פועלות על פי כללי החברה הפטריארכלית בה הן חיות ובו בזמן מתנהלות בה בדרך מתוחכמת על מנת ליצור לעצמן חיים בטוחים וטובים יותר. החיבור בין השחקנים המרכזיים ביצירתה של האופנה החיג'אבית הוביל את הנשים הבדואיות בנגב לאמץ שיח המאפיין סובייקטיביות ניאו-ליברלית. בלב שיח זה רטוריקה שבמרכזה המושג "בחירה", ובמסגרתה האישה נתפסת ותופסת את עצמה כבעלת בחירה חופשית, אוטונומית, מועצמת וכמי ש"עובדת על עצמה".

בתיזה אני מבקשת להעביר ששיח ניאו-ליברלי זה, שהתווסף כערך מרכזי אל האופנה החיג'אבית ואומץ על ידי הנשים הבדואיות בנגב, מתעלם ממיקומן במבנה חברתי פטריארכלי מרובד ומבטיח את השתתפותן בו. אולם, במהלך המחקר, לצד הגילויים שלי אודות נשים בדואיות בנגב, גיליתי משהו על נשים – בפרט הצעירות – בכלל, אנוכי ביניהן. שיח זה השתרש בקרבנו עד כדי כך שאנחנו כבר לא מודעות לדרכים בהן אנו תופסות את עצמנו יותר ויותר כאינדיבידואליות "עצמאיות", ופחות כחלק מקולקטיב שעודנה נלחם על אמנציפציה (כפי שהגדירה זאת ההיסטוריונית גרדה לרנר, שספרה "The Creation of Patriarchy" ליווה אותי במהלך המחקר). אני מאמינה ומקווה שכל אחת שתקרא את עבודתי תוכל ללמוד לא רק על סוכנותן של הנשים הבדואית בנגב אלא גם משהו, גם אם קטן, על עצמן.

לעבודת התיזה לחצו כאן.