תרבות האוכל

נמרוד לוז (המכללה האקדמית כנרת) מביא את דבריו מתוך הרצאה שניתנה בפני ועידת ישראל לחקלאות ה-13. לוז פורש את הסיבות למשבר המזון העולמי, מנתח את תפקידה את החקלאות המודרנית, מסביר את הכשלים המבניים הקיימים כיום ולבסוף, מציע מספר דרכי פעולה להגעה למעגל תזונתי מקיים.

בדיון קצר זה אני מבקש להציג את הסיבות למשבר המזון העולמי, לנתח את תפקידה של החקלאות המודרנית ביצירתו, וכפי שאציע לסיכום כיצד ניתן להפכה לאחד המנופים המרכזיים לפתרון הכשל הסיסטמי של מערכת המזון העולמית. אתחיל בהמשגה של המונחים המרכזיים בהם אנו עושים שימוש בכל דיון במשבר המזון והם רעב, ואי בטחון תזונתי ולאחר מכן אציג את הגורמים המרכזיים למשבר המזון העולמי. בהמשך לכך אבחן בהסתמך על ניירות עבודה של תוכנית המזון העולמית (WFP) וארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) האמנם בחוסר מזון מדובר או בבעיה בשרשרות ההפצה והחלוקה של המזון הקיים ותהליכים המעודדים בזבוז מזון. לאחר שאבחן את מקומה של החקלאות המודרנית במעגל ההרס החברתי-סביבתי-כלכלי הנוכחי אציע לסיום במספר צעדים (אפשריים) לתיקון הכשל הסיסטמי של מערכת המזון העולמית שיאפשרו מעבר ממעגל הרסני של המזון (vicious circle) ליצירת מעגל תזונתי מקיים (virtues circle).

הפיכתו של משבר המזון העולמי לכשל מתמשך הפכה אותנו גם למיומנים יותר באבחנות השונות ביחס להעדר מזון או חוסר במזון מספק. המונח השגור על לשוננו רעב כתיאור לתופעה זו כבר זמן רב שאינו מתאר היטב את שלל התופעות הקשורות בהעדר מזון. יחד עם זאת, ראוי להכיר את מדד הרעב העולמי (GHI) שהוא כלי סטטיסטי שפיתחהמכון הבינלאומי לחקר מדיניות המזון, (International Food Policy Research Institute) המציג בכל שנה את מצב הרעב במדינות העולם.[1] אך רעב, כלומר אותה תחושה שאנו חשים כאשר גופנו אינו מקבל את כמות המזון שהוא צורך, אינו הגדרה מספקת לתופעות המתרחשות במערכת המזון העולמי. ולכן בשנים האחרונות נוספו מושגים המבקשים לתאר בצורה מדוייקת את הכשל ההולך וגובר של מדינות ברחבי העולם לספק לאזרחיהם סל מזון בריא, מזין ומספק. תופעות אלה נכנסות תחת הקטגוריה של אי בטחון תזונתי המתייחס למחסור במזון ברמת הפרט או תזונה שאינה בריאה. מונח זה פותח בהמשך להגדרת האו"ם לבטחון תזונתי שהוא אחת המטרות המרכזיות ביחס למזון שכל מדינות העולם החברות בו הסכימו עליה: בטחון תזונתי פירושו שלכל האנשים יש כל הזמן נגישת סבירה פיזית וכלכלית לכמות מספקת של מזון בריא ומזין את מתאים להעדפותיהם ולצורכייהם התזונתיים ומאפשר קיום חיים פעלים ובריאים. נטעה אם נחשוב כי בעיות תזונה היא נחלתם של עניים בלבד. מפת האוכלוסיה העולמית המצויה בתת תזונה מלמדת שהבעיה אינה בלעדית למדינות מתפתחות או לכיסי רעב מוכרים באפריקה, בדרום אמריקה או בחלקים של אסיה.

מדינות מפותחות בעלות כלכלות חזקות המדורגות גבוה בדירוגים העולמיים במדדים שונים (כלכלה, טכנולוגיה, השכלה ועוד) אינן פטורות מבעיות אלה וגם בהן יש עליה בשנים האחרונות בכמות האנשים שאינם מצליחים להגיע לתזונה מספקת מזינה ובריאה באופן מתמשך. רעב לסוגיו, העדר בטחון תזונתי מתקיימים כל הזמן וברחבי הגלובוס כולו. יתרה מכך, השפע של מזון מתועש ומעובד ובמחירים נוחים גם הוא מוביל לתופעות הקשורות בטבורן לאי בטחון תזונתי וכוונתי בכך לעליה אקספוננציאלית של מקרי השמנת יתר קיצונית (Obesity), מגפת הסכרת, עליה מדאיגה בבעיות תקשורת וריכוז אצל ילדים ולאחרונה אף מתרבות האינדיקציות לקשר בין תזונה לקויה לעליה בשיעורי הדכאון באוכלוסיות "מערביות" בעיקר. אם נתבונן בנתונים הגלובליים נמצא שכמיליארד אנשים מתמודדים על בסיס יומי עם רעב לסוגיו השונים. נכון לעכשיו כשליש מתושבי כדור הארץ (אחת מכל שלוש!) אינו מגיע למנת הבטחון התזונתי היומית. בעיות התזונה העולמיות גבוהות יותר בקרב נשים ולכך מספר סיבות ובהן לדוגמה הדאגה של אמהות באזורי אסון להאכיל את ילדיהם ולוותר על מזון לטובתם ובוודאי שלתפיסות הפטריארכליות במקומות שונים יש תרומה משמעותית למצב זה. ויתכן שהנתון המשמעותי ביותר הוא שכ20% מהילדים מתחת לגיל חמש סובלים מאי בטחון תזונתי. פירוש הדבר שבתקופה קריטית בחייהם ילדים אלה אינם מקבלים את חומרי התזונה הנדרשים להתפתחות קוגניטיבית וגופנית נאותים.

לנוכח אלה ראוי שנשאל מדוע העולם הופך רעב יותר? ודומה ששאלה זו עוד הופכת דרמטית יותר לנוכח העובדה שמעולם בתולדות המין האנושי לא יוצר כל כך הרבה מזון. למצב הנוכחי תורמות מספר סיבות עיקריות ואמנה אותן להלן בקצרה:

מלחמות וקונפליקטים בינלאומיים – כ60% מרעבי העולם חיים באזורים בסכסוך. מלחמת רוסיה אוקראינה מדגימה זאת היטב וכבר כעת משפיעה על עליה ברעב, תת תזונה מתמשך המשולבים מאוחר יותר גם בתופעות של הגירה כפויה שם היא תורמת לרעב. למלחמות מתמשכות יש השפעה ישירה ושלילית על כושר ייצור המזון העולמי, מצב המוביל להחמרה באספקת מזון באזורים שאינם בהכרח קרובים למלחמה עצמה. וכך למשל, הירידה הדרמטית בהיקפי יצוא החיטה מאוקראינה כבר הובילו לעליה משמעותית ברעב במערב אפריקה.

משבר האקלים העולמי – עליה במספר מקרי מזג אויר קיצון היא אחד הגורמים המרכזיים לעליה ברעב ובוודאי במקרי אי בטחון תזונתיים. שינויים במשטר הגשמים והתגברות מקרי האנומליה כלומר הצפות ענק בצד תקופות יובש, גשמים שאינם בעיתם משבשים את תהליכי הגידול. שריפות ענק שמעולם לא חווינו אחראיות גם הן לנזקים ישירים ועקיפים לשדות חקלאיים. גלי חום בצד גלי קור תורמים אף הם את תרומתם לנזקים הולכים וגוברים בחקלאות וירידה בהקפי התוצרת.

תפוחים "מתבשלים" על העצים ברמת הגולן – גל חום 2021.

ההתחממות הגלובלית כבר הובילה להתגברות הנזקים ופגעי הטבע בחקלאות כדוגמת נחילי ארבה, או הופעתם של מזיקים שעמידותם גבוהה שפוגעים ביבולים מרכזיים. בשנים האחרונות אנו עדים לעליה בדיווחי חקלאים על נזקי טבע. ככל שמתגברות התביעות לקרנות נזקי הטבע השונות כך מועלות פרמיות הביטוח החקלאי ובעקבותיהן התייקרות מחירי התוצרת החקלאית. ככל שהמשבר האקלימי יתעצם כך נשלם יותר על האוכל שאנו אוכלים ולפיכך מי שמתקשה להתמודד כלכלית עם עליית המחירים לא יוכל לרכוש אוכל איכותי ומזין. כלומר, מספר האנשים שנמצאים בסיכון תזונתי ילך ויגבר. האירוניה היא שהחקלאות המודרנית היא היא בין הגורמים המרכזיים לפליטות גזי החממה האחראים ישירות להתחממות הגלובלית. דברים אלה נכונים במיוחד למשק הבשר והחלב שמהווים יחדיו את המזהמים העיקריים והגורם מספר אחד בהרס הסביבה מתוך ענפי החקלאות. תעשיית הבשר מספקת כ18% מצורכי התזונה האנושית הגלובלית  אך היא צורכת כ80% מהשטח הפנוי לחקלאות והיא האחראית למרבית פליטת גזי החממה בחקלאות. כיצד הגענו לפיכך למצב בו למרות (ואולי בשלו) שיטות העיבוד המשוכללות, הבנה הולכת וגוברת בהנדסת צמחים וניצול משאבי טבע אנו מייצרים יותר ויותר אוכל אך העולם הופך רעב יותר ויותר ומזוהם יותר ויותר?

החקלאות המודרנית מתנהלת כמו תחומים רבים של חיינו לפי ההגיון הכלכלי-הקפיטליסטי הנוהג של מקסום הרווחים למייצר תוך התעלמות, ככל שהחוק והמצפון מתירים, מהשלכות שליליות שיכולות להיות לתהליך עצמו. בהקשר זה ראוי ולהזכר בביקורת שהיתה לקרל מארקס על תהליכי הייצור הקפיטליסטים והההשפעה שהיתה להם על המעבר המסיבי מן הכפר אל העיר באירופה (ולאחר מכן בעולם כולו) כחלק  מהמהפיכה התעשיתית. למעבר זה היו מספר השלכות הרות אסון, ובהן כפי שטוען מארקס: מהלך זה משבש את קשרי הגומלין המטבוליים בן אדם לאדמה כלומר הוא מונע את החזרה לאדמה של מרכיביה שנאכלים על ידי האנושות בצורה של מזון וביגוד. ולכן הוא משבש את התהליכים הטבעיים המסייעים לשמירת פוריות האדמה (Marx, 1976, 637). הנה כך בקליפת אגוז מארקס הצביע עוד בראשיתו של התהליך על הבעיות המערכתיות בחקלאות המודרנית ובהמשך לכך תרומתה השלילית המשמעותית למשבר המזון ובוודאי למשברים הסביבתיים עימם אנו מתמודדים בשנים האחרונות. להלן אציג בקצרה את הבעיות המרכזיות בתהליך ייצור המזון העולמי הקשורות לחקלאות המודרנית.

ייצור המזון העולמי נסמך על חקלאות מבוססת אדמה. החקלאות מספקת לנו כמעט 100% מצריכת הקלוריות העולמית. יחד עם זאת, החקלאות המודרנית נשלטת על ידי מספר קטן של גידולי יסוד הגדלים באזורים מצומצים יחסית בעולם. מעל מחצית האנרגיה הקלורית העולמית מגיעה מחיטה, תירס ואורז אשר ביחד עם תפוחי אדמה, שעורה, סויה, סוכר ושמן דקלים מהווים מעל ל75% מתוצרת החקלאות העולמית. כך שמערכת המזון העולמית היא פגיעה מאוד משום שהיא מסתמכת על מספר מזערי של גידולים. זו מונוקולטורה לכל דבר ועניין על כל הסיכונים הכרוכים בכך ובוודאי למול המשברים הסביבתיים הנוכחיים. מספיק בתנאים הנוכחיים שמזיק אחד יפגע בגידול מרכזי כתירס או אורז כדי להקטין משמעותית את כמות האוכל שתעמוד לרשותנו. גידולים אלה המהווים כאמור את מרבית החקלאות המודרנית מתאימים במיוחד לחקלאות בקנה מידה גדול וכך גובר הלחץ על החקלאים לגדול או להעלם. מצב דברים זה מוביל להסתמכות הולכת וגוברת של אזורים שונים בעולם על תוצרת חקלאית המגיעה אליהם ממרחק רב ומכאן מדינות אלה המסתמכות על יבוא פגיעות למדי וחוסנן הקלורי-תזונתי יכול להתערער בקלות רבה. תהליכי הגידול המודרני נסמכים על זרעים מהונדסים גנטית הזקוקים לדישון ולקוטלי עשבים (שפעמים רבות מגיעים מאותן חברות זרעים גלובליות המשמרות בצורה זו על מעמדם הקרטליסטי) וזהו התהליך שמוביל ישירות לפגיעות, וירידה מתמשכת בפוריות הקרקע. תחת ההגיון הקפיטליסטי שהוביל, בין השאר, ללידתה של רשת המזון המודרנית הנסמכת ברובה על תעשיית המזון ומטרתה רווחים גורמי ההפצה השונים, הרשתות עצמן מכתיבים לחקלאים מה לגדל, כיצד לגדל, מתי לגדל ובוודאי גם איך לגדל. כל אלה תורמים במישרין ובעקיפין לעליה במפגעים הסביבתיים ובהמשך לכך לבזבוז הולך וגובר של מזון. כחלק ממעגל הרסני זה דרכי ההפצה של מזון גלובלי נסמכות עדין ברובם על דלק פוסילי ושינוע לטווחים ארוכים ובין יבשתיים. סגנון ההפצה והשיווק המודרניים מובילים לבזבוז מובנה בתוך המערכת. ההערכות הן שמסך כל המזון הנוצר בעולם כשליש ממנו הולך לאיבוד ובמילים ברורות נזרק בשלבים שונים ואינו מגיע כלל לצרכנים, גם לא אלה שזקוקים לו מאוד. בעוד שחלקנו הולך ונהייה רעב יותר ויותר כחמישים אחוז מתוצרת המזון העולמית הנזרקת מקורה במשקי הבית הפרטיים! בהקשר לכך אעיר שבנקודות אלה לאנתרופולוגיה לא רק כמנתחת תרבות אלא גם כמתווכת סוגיות תרבותיות יכול להיות תפקיד בשינוי התפיסה הקיימת ועל כך אתייחס עוד בחלק הסיום. אך אומר כבר כעת כי מחקרים שנעשים בשנים האחרונות על צמבו"ז – צמצום בזבוז מזון – מבהירים היטב כי ניתן גם ניתן לעצב תפיסות ועולם ערכים המותאמים יותר להתמודדות עם המצב המשברי הקיים.

הדיאטה העולמית הולכת ונסמכת על תוצרת מן החי הן ממשק הבשר והן ממשק החלב ואלו הענפים החקלאיים הבעייתיים ביותר, הרסניים ביותר ובזבזניים ביותר. הדרישה לתוצרת מן החי הן במשק הבשר והן משק החלב הולכת וגוברת ופגיעתן של אלה רעה במיוחד בשל יעילות ההמרה שלהן והאובדן האנרגטי והקלורי הכרוך בייצורן. וכך לדוגמה בעוד אוכלוסיית העולם צורכת בשנה כ20 מיליארד לטר מים וניזונה מ9.5. מיליארד קילו מזון אזי מיליארד וחצי פרות צורכות מידי שנה 170 מיליארד ליטר מים ו-60 מיליארד קילו מזון. בארצות הברית שהיא עדין היצרנית המשמעותית ביותר של גידולי ייסוד כ80% מגידולי הדגנים והקטניות ו90% מפולי הסויה מופנים למשקי בעלי חיים. דומה שהחומרה של נתונים אלה מתעצמת למול התגברות הרעב העולמי. אנו מאכילים יותר ויותר בעלי חיים בשעה שיותר ויותר בני אדם נותרים רעבים או חיים באי בטחון תזונתי! כדי להבהיר את המשמעות של יחסי ההמרה בין הקרקע, האנרגיה המושקעת בה לתוצרת החקלאית הגדלה בה נתבונן באיור הבא:

באותם שישה דונם ניתן לייצר 170 קג בשר אך אם נעבור לגידולי ירקות נצליח להגיע ל17000 קג של תוצרת. כדי להבין מה פירושם של יחסי יעילות-תועלת קלוריים יש להתבונן באיור הבא:

טבלה זו מבהירה שבתזונה הנסמכת על חלבון מהחי (המקטע הירוק המהווה) נזדקק לשנים עשר דונם לשנה כדי לספק את התזונה השנתית הנדרשת לאדם. אך אם נבחר בתזונה צמחונית (המקטע הכול) נוכל לכלכלו בשני דונם ואילו אם נבחר בתזונה טבעונית (המקטע הירוק) נזדקק לשני שליש דונם לשנה. דהיינו בתזונה מבוססת חלבון מהחי אנו זקוקים לפי עשרים כמות השטח החקלאי להזין את עצמנו מזו שאנו זקוקים לה בתזונה טבעונית.

ניתן לסכם אם כן ששרשרות הייצור, ההפצה והצריכה של מזון אינן יעילות ויעילותן יורדת ככל שאנו נסמכים יותר ויותר על חלבון מן החי. בנוסף לכך, מסיבות שונות, כנגד העליה במספרי האנשים הסובלים מאי בטחון תזונתי מתקיים בזבוז אדיר של מזון. במצב הנוכחי תהליכי הייצור המזון העולמי מקיימים מעגל הרסני ופוגעני בכל אחד מהשלבים וכלפי (כמעט) כל המשתתפים בו מהחקלאי בשדה, הסביבה בוודאי, עולם החי והצומח הקשורים בה וכלפינו הצרכנים. העובדה היא, טוען פרופ' וולדן בלו (Walden Bello)[2], אחד החוקרים והפעילים הסביבתיים הפעילים והמשפיעים ביותר, שיש מספיק מזון בעולם אלא שהטרגדיה היא שמרבית המשאבים של קרקע ומזון קשורים ומנוצלים לגידול בקר וחיות משק נוספות שעולות על שולחנם של אלה שיש להם. בה בשעה מיליונים של ילדים ובוגרים בעולם סובלים מתת תזונה ורעב.

אז מה עושים? טענתי היא שהמקום שבו מתרחשים מרבית הנזקים הוא גם המקום שבו ניתן לייצר את התיקון וכוונתי למעבר מחקלאות מודרנית מתועשת למה שהתחלנו לקרוא לו בשנים האחרונות חקלאות מקיימת. כדי להבין את המהלך אתחיל בהצגת מטרות האו"ם ל2050 בכל הקשור לתזונה:

חיסול הרעב והנגשת מזון בריא ומקיים לכולם

הכפלת היעילות של גידולים חקלאיים

הכפלת הכנסות יצרנים של משקים קטנים ומשפחתיים

אבטחת שרשרת אספקה ומניעת בזבוז

השקעה הולכת וגוברת בחקלאות – ובעיקר בחקלאים

הקטנת השפעתם ההרסנית של הסכמי הסחר העולמיים המחזקים את החזקים ממילא והורסים את המוחלשים.

אז לאור זאת אילו צעדים ניתן לעשות לתיקון הכשל הסיסטמתי של מערכת המזון העולמית? השינוי במצב הקיים מחייב השקעה בחקלאים ובמיוחד אלו שמייצרים מזון בהקפים קטנים. ככל שנחזק משקים אלה גוברים הסיכויים לשמירה על הסביבה והקטנת הנזקים ההקפיים הכרוכים בחקלאות מתועשת. מגדלים מקומיים מעבדים בשיטות מקיימות יותר, מספקים מזון לסביבתם הקרובה ומונעים בזבוז אנרגטי וקלורי ומשמרים את הנוף הטבעי ושומרים על הקרקע. צמצום שרשרות האספקה הגלובליות יתרום לחסכון אנרגטי ומניעת שריפת דלק פוסילי ובצידו חיזוק קשרי יצרן-צרכן (מהחווה לשולחן או מספיק שנזכר בקבוצות הווטסאפ עם חקלאים של עידן הקורונה ואחריו). בדרך זו נוזיל עלויות, נחזק קהילות מקומיות, נגביר את הסולידריות החברתית ונמנע בזבוז משאבים.

בניגוד להגיון העולמי הנוהג במסגרתו מדינות נסוגות מאחריותן לאזרחים ומאפשרות לכוחות השוק החופשי (ואין מקום או זמן בידי להבהיר עד כמה מדובר בססמא ריקה שמשמעותה מתן אפשרות לחזקים להתחזק) אני מציע שהמדינה תהפוך לשחקן פעיל יותר במתרחש. המדינה תהייה גורם המסיר חסמים ומגבלות קיימים ותעודד חקלאות מקיימת על ידי עידוד ותמיכה בחקלאים, ושוב אדגיש הקטנים והבינוניים. גם בארצות הברית המתהדרת בכלכלה חופשית חקלאים מסובסדים באופן ישיר ובהקשר זה ראוי לשוב ולהזכר בקטע האלוהי של ג'וזף הלר במילכוד 22 על אותו מיג'ור מיג'ור מיג'ור מיג'ור שאביו התפרנס מלא לגדל אלפלפה על חשבון משלם המיסים האמריקאי. וברצינות, חיזוק המגזר המייצר יוביל להקטנת כוחם של רשתות המזון ודרגי הבינים שכרגע יש להם תרומה מכרעת לבזבוז והחלשת המגזר היצרני. המדינה צריכה להוות גורם בחיזוק הכוחות המקומיים למול כוחות גלובליים. בישראל יש לכך משמעויות דרמטיות שכן חלק ניכר מהחקלאים והאדמות החקלאיות מצוי בפריפריה וחיזוקה של החקלאות פירושו חיזוקן של קהילות המצויות באזורים מוחלשים וכבר כעת נדרשות למאמצים רבים על מנת לשרוד ולהשאר במקומן.

אחד הפתרונות המוצעים כיום לצמצום השלכותיה ההרסניות של החקלאות המודרנית על הסביבה ומכאן גם על בזבוז המזון העולמי הוא מעבר לתזונה פלנטרית וחקלאות מקיימת. זהו אחד התוצרים המשמעותיים של ועדת מומחים עולמית שפעלה בשנים האחרונות תחת השם ועדת לנסט-איט (Lancet-Eat). הועדה מבקשת לעודד תזונה עשירה בסוגי מזון מן הצומח ודלה יחסית בסוגי מזון מן החי המשפרת הן את בריאות האדם והן את בריאות האדמה והסביבה. לכך הם קוראים דיאטה פלנטרית כלומר סגנון אכילה המתחשב בצרכי הכדור ולא רק בצורכי האנושות ויהיה מי שתאמר, שחד הם. וכך נראת צלחת מזון מומלצת:

ולסיכום, מערכת המזון העולמית מצויה במשבר מתמשך. כדי למנוע את המשך ההדרדרות עלינו לבחון מחדש את ההגיון המניע את שרשרת המזון העולמית. יש להגביר את מקומם, משקלם, ומעמדם של המשקים הקטנים והבינוניים ולהמנע מהמשך המגמה הקיימת של לגדול או לחדול. מהלך זה זה יעודד הגברת הגיוון וימנע הרס סביבתי נוסף. המדינה תאלץ לשנות את תפיסתה ביחס לתפקידה כגורם מווסת ומגן על היצרנים המקומיים ולצורך כך יהייה עליה להתנתק מההגיון הכלכלי גרידא המוביל את התנהלותה ולאמץ תובנות חדשות הלקוחות מתחומים כדוגמת החינוך או הרווחה וכמו בחיינו הפרטיים בהם לא הכל יכול להמדד בשורת רווח והפסד. לאנתרופולוגיה ובוודאי לאנתרופולוגיים יכולה להיות תרומה משמעותית בתיווך השינוי הזה באמצעות מחקר פעולה וחיזוק הקשרים מדינה-חקלאים. בסופו של יום, לנוכח המשבר הסביבתי-אקלימי המתקדם בקצבים מואצים ממה שסברנו בתחילה, המשימה המיידית היא שינוי התרבות העכשווית המצדיקה, מפארת במידה רבה, ובוודאי אינה מגנה שימוש נצלני של הסביבה ובני האדם כדי לייצר מזונות יקרים אנרגטית, סביבתית וכלכלית לרווחתם של מעטים בעוד חלק הולך וגדל של העולם הופך שביר יותר ורעב יותר. האם מדובר במהלך אוטופי? פרוייקטים שנעשים כבר עתה בישראל על צמצום בזבוז מזון מלמדים כי אצל רובנו ברגע שאנו מתחילים להבין את הבעייתיות ואת הקשר בין סגנון חיים מסויים והעדפות מזון מסויימות להרס הסביבה, לעלויות כלכליות הולכות וגוברות להגברת חוסר השיוויון בין אלה שמצליחים לשרוד את התייקרותו של המזון העולמי לבין אלה שנותרים בצד ורעבים מתחיל גם השינוי. המעבר ממעגל ייצור מזון הרסני למעגל מקיים חייב לעבור בשינויים בצורת ייצור, הפצה וצריכת המזון העולמית ולחקלאות ולחקלאים תפקיד מכריע באלו.

מקורות:

Marx, K, (1976). Capital. London: Penguin.

דו"חות על מצב המזון העולמי:

The State of Food Security and Nutrition in the World (2021)

Sustainable Development Goal 2: Zero Hunger

OECD-FAO Agricultural Outlook 2019-2028

The State of Food and Agriculture 2020

WFP's 2019 World Hunger Map

High-Level Task Force on Global Food and Nutrition Security

[1] https://www.ifpri.org/

[2] https://waldenbello.org/