מאמרי אורח

בימים אלו אנו עדות ועדים לדיון המתחדש אודות סוגיית מס הרכישה של חד-פעמי ומשקאות ממותקים, העומד להתבטל, שנה לאחר שהוטל בהחלטת ממשלה. הסביבתניות ושוחרי הסביבה שבינינו יזקפו ראש ויאמרו שביטול הצו הוא בכייה לדורות, שכן מה שעומד מאחוריו הוא עידוד השימוש ברב-פעמי ושמירה על כדור הארץ ועל בריאות הציבור. האומנם די בכך? ליאת דאודי, דוקטורנטית באוניברסיטת בן גוריון, כותבת לבחברת האדם על החברה החרדית והחד פעמי.

לא אדון באופנים בהם הצו התקבל ועבר את ועדת הכספים, האם מטרתו הייתה לתרום לקופת המדינה, או עד כמה הוא להצליח לחולל שינוי תפיסתי וצרכני בקרב תושבות ותושבי מדינת ישראל. עצם הטלתו באופן הזה מבלי להתחשב בסיבות להרגלי צריכה ושימוש או ברגשות של ציבור שלם – הציבור החרדי – הותירה אותי בתחושת אכזבה עמוקה תרבותית וסביבתית.

אני מבקשת להתייחס לסוגיה הנ"ל משתי פרספקטיבות: מחקרית ואישית. לפני מספר שנים במסגרת לימודי לתואר שני בבית הספר פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב (כיום ביה"ס למדעי כדה"א ע"ש ריימונד ובברלי סאקלר) ערכתי מחקר שעסק בקשר בין חרדיות למודעות סביבתית או בשמו המלא: "מחוברות כהלכה? על הקשר בין זהות נשית חרדית למודעות סביבתית" (בהנחיית פרופ' רקפת סלע-שפי וד"ר דניאל מישורי). ביקשתי לברר האם יש קשר בין העולם היהודי-הלכתי לבין העולם הסביבתי דרך סוגיית השימוש הנרחב בחד-פעמי במשפחתי הגרעינית והמורחבת. ניסיתי להבין איך ייתכן שמתקיים שימוש כל כך מוגבר בכלים הללו, לא רק לאורך השבוע או באירועים כאלה ואחרים, אלא גם בשבתות ובחגים ב"חד-פעמי מהודר" ומדוע בסמטאות ובשכונה בה מתגוררת משפחתי מושלכת פסולת רבה הכוללת בעיקר מוצרי חד"פ?

אלו היו מחשבות ראשוניות שאיתן יצאתי לדרך. לאט לאט הצטרפו לסוגיית החד"פ נושאים סביבתיים נוספים שמתוכם עלו שאלות נרחבות יותר: מה ידוע על הקשר בין ההלכה או המקרא לשמירה על כדור הארץ? מה מוזכר במדרשים אודות הנושא? אילו רבנים או מובילי דעה מתוך המגזר הדתי-חרדי עסקו בכך והאם יש ביכולתם להשפיע על הקהילות בנושא הסביבתי? האם נושאים שכאלה מדוברים בתוך בתים של משפחות חרדיות ברוכות ילדים? אם כן, כיצד, דרך איזה מגדר ובאמצעות מי, האם באמצעות הילדים ומוסדות החינוך? שיעורי התורה של גברים או הרצאות לנשים? מה מתקיים, אם בכלל, בהקשרים סביבתיים במרחב הפרטי והציבורי בציבור החרדי והאם יש סביבתניים שומרי מצוות או שומרי מצוות וסביבה. בכדי לנסות לענות על השאלות הללו, ניסיתי לחשוב דרך הלך הרוח של העולם אותו אני מכירה היטב מבית – העולם הדתי-חרדי, שכן התחנכתי בחינוך דתי ודתי-לאומי בעבר ובאמתחתי ידע לא מבוטל מעולם הקודש ומארון הספרים היהודי.

כשהעמקתי לחשוב על הבית כיחידה משפחתית, ועל מי בדרך כלל אחראי על צריכה, קניות, שימוש במוצרי מזון ובקיום הלכות כשרות הגעתי באופן לא מפתיע, בדומה למתחולל במשפחתי, לאישה החרדית הניצבת בלב לבו של המערך הזה. כוחה ומרכזיותה של האישה החרדית בביתה ובקהילתה מתקיימים ואף מתחזקים לאורך השנים ללא עוררין. מלבד היותה פעילה, מעורבת ונושאת בעול הפרנסה, היא אמונה על פי רוב על הזנת הבית ומכך גם שולטת במוצרי הצריכה והפסולת ובדפוסי פעולה רבים של כשרות במטבח: מפרידה בין בשר לחלב, מנפה קמח, בוררת קטניות לפני בישול, מכשירה כלים ויודעת מה נכנס כמוצר ומה מושלך כפסולת ובאילו כמויות.

כך, מצאתי שפעולת המיון וההפרדה, כלומר פרקטיקת הכשרות, מתיישבת מאוד עם פרקטיקה סביבתית כמו הפרדת פסולת. הצעתי את יחידת המטבח כאתר שבו ניתן לחשוב על כך ולברר – האם יש קשר בין פעולות הלכתיות עמלניות לבין פרופיל דקדקני (וסביבתי) שלכאורה יכול מאוד להתאים לאישה החרדית. אם כבר ניפית, בררת והכשרת, אז למה לא על הדרך להפריד את הפסולת ולהרוויח גם שמירה על קדושת וכדור הארץ?

החלטתי לברר את השאלות הללו במחקר השוואתי בין שתי קבוצות נשים חרדיות מהעיר בית שמש, העיר בה מתגוררת משפחתי ועיר שהופכת חרדית יותר ויותר במרוצת השנים. בחרתי קבוצת נשים אנגלו-סקסיות שהיגרו לישראל בעשרים השנים האחרונות ונחשפו בארצות המוצא שלהן לדפוסי מחזור, הפרדת פסולת וכיוצ"ב, ממעמד סוציו-אקונומי הנחשב גבוה. קבוצה נוספת שבחרתי הייתה של נשים מזרחיות, בעלות תשובה, ממעמד סוציו-אקונומי מוחלש. המשותף לשתי הקבוצות הן השוליות שלהן בתוך העולם החרדי ומאידך פוטנציאל ההשפעה שלהן בהתבסס על ההיכרות המוקדמת שלהן במידות משתנות, עם העולם הסביבתי. כאן המקום להזכיר שהציבור החרדי בישראל מורכב מזרמים רבים ותתי-זרמים. יש ביניהם הבדלים רבים הן ברמת ההקפדה ההלכתית, המובחנות והבדלנות, הלבוש והמנהגים ומידת הפתיחות לנושאים אשר אינם באופן מובהק עולמה של תורה, למשל העניין הסביבתי.

במהלך עבודת השדה נכנסתי לעולמן המרתק של ארבע עשרה נשים חרדיות משתי קבוצות ומשתי שכונות בבית שמש, כולן נשואות ואימהות לילדים אשר הקדישו לי מזמנן היקר כל כך כדי לשוחח על הקשר בין ההלכה לסביבה. באמצעות ראיונות עומק חצי מובנים שאלתי אותן על אורחות חייהן, חינוך הילדים, הרגלי הצריכה והכשרות שהן מקיימות, ידיעותיהן בנושאי שמירה על כדור הארץ, היכרותן עם עולם המחזור, מתקני האצירה ועוד.

השאלות הובילו לגילוי של עולם נרחב הרבה יותר ממה שחשבתי. מצד אחד חלק מהנשים חשפו ידע ועמדות פרו-סביבתיות אך מאידך לא העידו על קיום בפועל שלהן. למשל – ידעו להצביע על כך שסוללות אסור לזרוק לפח כי הן רעילות בהתפרקותן. אבל – בפועל הן לא מפרידות ולא יחפשו מתקן אצירה מיוחד לכך. היו כאלה שהעידו שהן בכלל לא בוררות קטניות אלא קונות מוכן, יכולות ובוחרות לשלם על מוצר יקר יותר. כלומר הקשר בין ברירת קטניות להפרדת פסולת נותר תיאורטי כהשערה מקורית ואליו התווסף פן זהותי מעמדי-כלכלי. היו שסיפרו על שמירה על הסביבה רק בהקשר של המרחב הפרטי – כלומר כל מה שקשור לניקיון וקדושה. שמירה על בית נקי משום שיש בו ספרי קודש, שמירה על גוף נקי כדי לכבד את לימוד התורה או איסוף מכלי משקה כדי לתרום את הפיקדון לצדקה ולא כדי לשמור על הסביבה. ונשים שהודו שאינן מבינות את חשיבות העולם הסביבתי ושאילו היו יודעות, היו מנסות להוביל לשינויים בבתיהן ובמעגליהן.

באשר לסוגיית השימוש בחד"פ – רוב הנשים משתי הקבוצות סיפרו על שימוש יומיומי בהם מטעמי נוחות והעדר אפשרות לעסוק ברחיצה, בהדחה ובתפעול של כמות אדירה של כלים מדי יום. בנוסף, נכנסת כאן סוגיית שמירת שבת וחוסר היכולת לרחוץ כלים מטעמי חילול. סחיטה וקרצוף נחשבות לפעולות ולכן מותר בשבת להשתמש רק ב"ברזלית", סקוטש אשר אינו נסחט וגם זה, אך ורק כאשר מדובר בכלים ההכרחיים לסעודות שבת. ודאי שאסור להפעיל מדיח כלים. רוב הנשים לא ידעו להצביע על נזקי החד"פ, על כך שאינם מתפרקים ועל המסלול אותו הם עוברים ממוצר לפסולת מוטמנת.

מהשיחות מאירות העיניים עם הנשים המרתקות, החכמות, החזקות הללו ומשיתופיהן הנדיבים והכנים, עלו שלושה דברים מרכזיים: יש קשר בין ההלכה לסביבה, אך הוא נעוץ בפרמטרים זהותיים שונים. רוב הנשים אינן תופסות שמירה על הסביבה כערך בפני עצמו, ובטח לא כנמצא בראש סדר העדיפויות שלהן, אך הן מודעות לחשיבותו בשיח הציבורי ואף גילו חיוביות בפתיחות לעולם הסביבתי.

אך המסקנה החשובה ביותר שעולה מהמחקר, היא ששמירה על הסביבה תקבל ביטוי הלכה למעשה אילו תממש ראש וראשית קיום מצוות. למשל, איסוף מכלי משקה ושימוש בכספי הפיקדון לצדקה, שימוש חוזר בביגוד והנעלה לטובת גמילות חסדים וכיוצא באלו.

מסקנה זו מחזקת את פרספקטיבת הרגישות המגזרית-תרבותית שיש לנקוט. אילו הואילו לבחון מקרוב, דרך עיניהן של הנשים החרדיות בפרט והמשפחות החרדיות בכלל את הסיבות לשימוש ולצריכה הביתית של כלים חד-פעמיים, ניתן היה לחשוב על תוכנית רב-שלבית מותאמת ולתכננה לטווח קרוב, בינוני ורחוק. למשל: מיסוי דיפרנציאלי המושת בתעריף שונה על השוק המוסדי והפרטי, כך שישיבות, מוסדות תורניים גדולים כמו גם בתי חולים, אוניברסיטאות, שלטון מקומי וכו' – ישלמו יותר ואילו משקי בית פרטיים, לפחות בשלב הראשון, ישלמו במדרגת מס פחותה.

לצד זה, הכרחי לבצע התאמה של תכנים סביבתיים ובתוכם נושא השימוש בחד"פ, עבור החברה החרדית. כמו כן, להכשיר צוותי הדרכה שיאושרו על ידי ועד הרבנים ואף יקבלו את ברכתם להפצת הנושאים במסגרות השונות עפ"י מגדר. נדרש כאן מבט מורכב ורגיש ופעולה מקבילה גם top-down וגם bottom-up בכדי להסביר, לחנך ולהתחשב באחת הקהילות המשמעותיות המתפתחות וצומחות בישראל, ועל אחת כמה וכמה בעת הפוליטית-חברתית המורכבת והנפיצה בה אנו חיות וחיים.

פוטנציאל החברה החרדית להתקרב לעולם הסביבתי הוא רב. המיסוי שהוחלט להעלות באחוזים רבים לפני שנה נעשה באבחה. אין זה אומר שהוא הוא שגוי מיסודו. לדעתי ראוי לא לבטל את הצו אלא לבצע בו התאמות ולגזור ממנו צעדים קונסטרוקטיביים להמשך.

בנוסף, חשוב מאוד לזכור שטביעת הרגל האקולוגית של הצרכן.ית החרדי.ת אל מול החילוני.ת קטנה לאין שיעור. די אם נחשוב על שימוש בתחבורה ציבורית אל מול מספר רכבים למשפחה חילונית, צריכת חשמל נמוכה בשבתות אל מול הפעלה רבה של מכשירים, גאדג'טים וכיוצ"ב, מיעוט בטיסות לחו"ל אל מול ניצול מדיניות שמיים פתוחים וחופשות מרובות מבזבזות דלק סילוני ומעודדות פליטות פחמן גבוהות, העברת ביגוד והנעלה, צעצועים וחפצים מיד ליד בשימוש חוזר אל מול רכישה אינסופית של פריטים חדשים, שימוש בטלפונים כשרים והגבלה על גלישה באינטרנט אל מול חשיפה לרשתות קניות וצרכנות רשת אקסטנסיבית ועוד.

בסופו של דבר, קריאת המציאות דרך עדשה רגישת-תרבות, תוכל להוביל לאט לשינויים של ממש, אך הדבר כרוך בצעדים בוני אמון וחפים מציניות ומאנטגוניזם סקטוריאלי.

הכותבת היא בת בכורה מתוך 13 אחים ואחיות למשפחה חרדית-מזרחית מבית שמש. חילונית מקיימת מצוות, חוקרת סביבה וחברה ואשת קולנוע. דוקטורנטית במחלקה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.