מאמרי אורח

האם זכיתם פעם שקצין חינוך ראשי הקדיש לכם שיר בו הוא מותח ביקורת עליכם ועל המחקרים שלכם? האם יצא לכם שקצין בכיר שעדין בשירות מפרסם נגדכם מאמר בעיתון ומזהיר ומתרה בכם שאסור לחקור את הצבא? או אולי זכיתם שאחד מבכירי הרבנים יצוטט באומרו על המחקרים שלכם שקברניטי הצבא מושפעים מתפיסת ה"הדתה" שאתם מפצים? אז לסוציולוג יגיל לוי כל זאת קרה. במיוחד לבחברת האדם משרטט לוי, פרופ׳ לסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, איך זה להיות סוציולוג ציבורי החוקר את יחסי צבא-חברה, מה מניע אותו? מה האתגרים והסכנות והאם בכלל, כל זה משפיע על החברה והצבא?

מהי המשמעות של עבודה סוציולוגית-ציבורית על הצבא? את ההמשגה של "סוציולוגיה ציבורית" סיפק הסוציולוג מייקל בוראווי בנאומו הנשיאותי המפורסם בפני האגודה הסוציולוגית האמריקאית בשנת 2004. מאז הפך המושג נושא לכתיבה ענפה אך גם לפולמוס.

אני מגדיר את עצמי כסוציולוג פוליטי החוקר את משולש היחסים צבא-חברה-פוליטיקה. חלק חשוב מעבודתי, לצד עבודתי המחקרית, הוא, במושגי בוראווי, לקדם ידע ציבורי, כלומר לנסות לעודד ויכוחים בחברה על כיווני התפתחותה ועל ערכיה. לצורך כך אני מפרסם את עמדותיי בזירה הציבורית, בראש ובראשונה באמצעות פרסום בקביעות של מאמרי דעה בעיתון הארץ. סך הכול עשרות רבות של מאמרים מאז 2005. זוהי עבודה של סוציולוגיה ציבורית מסורתית, במונחי בוראווי. קהל היעד שלי הוא חוץ-אקדמי וגישתי ביקורתית. במילים אחרות, עבודתי מנסה להשפיע על עיצוב המדיניות אבל בלי לקבל כמובנות מאליהם את הנחות היסוד של המדיניות הקיימת.

הכוח המניע אותי הוא היחלשותה של הדמוקרטיה הדיונית, בכלל, ובענייני צבא בפרט. הסחרתה של תקשורת ההמונים גורמת להיצף של מידע המטה את הציבור לדון באפיזודות– חריגות ירי, תאונות, שחיתות, מחאה, הטרדות מיניות ועוד – ולא בתהליכים המכוננים אותם. היצף המידע אף מחזק את האשליה שהצבא נתון תחת בקרה הדוקה. אבל דווקא בחסות אשליה זו נוטה הציבור להתעלם מתהליכים המתרחשים בתוך הצבא וביחסיו עם סביבתו החברתית-פוליטית ואף מחלק ממעשיו. כפי שהמשגתי בעבר, בעוד הפיקוח על הצבא כארגון מתחזק, הפיקוח על הצבאיות, כלומר על מנגנוני הלגיטימציה לשימוש בכוח, נחלש ויש יחס הפוך ביניהם. אפקט הצפת המידע על החלשת הדמוקרטיה הדיונית מתחזק לנוכח ההצלחה של מוסדות המדינה להפחית באופן שיטתי את עלויות ניהול הסכסוך עם הערבים. הפחתת הצריכה הצבאית כאחוז מהתוצר, הקטנת שיעורי הגיוס, ניוונו של מערך המילואים, החלפת כוח אדם בטכנולוגיה, מיעוט החללים והרחקת נטל הסיכון מקבוצות מבוססות- כל אלה תורמים להחלשת העניין בצבא של קבוצות הכוח בחברה. לזה כמובן ניתן להוסיף את הסיבות המוכרות המחלישות את הנכונות לדון בביקורתיות בצבא הישראלי, בראש ובראשונה רמת האמון, הגבוהה מדי, ממנו הוא נהנה בדעת הקהל והרתיעה של רבים ורבות מפני ביקורת על הצבא בו משרתים ומשרתות "הילדים של כולנו". מכאן נגזר תפקידו של איש האקדמיה לתרום לקידום הדיוניות.  

עבודתי הציבורית מחוייבת לשלושה כללים, חלקם אתיים. הראשון הוא לכתוב אך ורק (למעט עד היום חריג אחד…) באופן המתבסס על תשתית הידע האקדמי שלי. הכתיבה יכולה להשתמש בעבודות שכבר נעשו ואף פורסמו בעבר כשם שיכולה להתבסס על הידע שברשותי כדי להתמודד עם תופעה חדשה ואפילו לפתח ידע חדש. לא אחת פיתחתי מאמרי דעה לעבודות אקדמיות. ספרי Whose Life Is Worth More? Hierarchies of Risk and Death in Contemporary Wars, שפורסם בשנת 2019 בידי,Stanford University Press  ובו מבט משווה כיצד דמוקרטיות מעצבות היררכיות של מוות וסיכון בין חייליהן, אזרחי האוייב ואזרחיהן, צמח מתוך רעיון שפיתחתי לראשונה במאמר בהארץ בשנת 2008.

הכלל השני הוא הנאמנות לערכים האקדמיים של ניתוח סוגיות חברתיות ופוליטיות בכלים הדיסציפלינריים המקובלים, מבלי שהשקפתי הפוליטית, הממוקמת בשולי השמאל, תשפיע על עמדתי. כך, לדוגמה, מצאתי את עצמי מותקף משמאל כשהבעתי תמיכה בשיח המקודם מימין, המכוון לפוליטיזציה של הוראות הפתיחה באש. לאחרונה, אימצו חוגי הימין בחום נתונים עדכניים שפרסמתי (בהמשך לעבודתי המתמשכת שכבר נחשפה מספר פעמים בעבר) אודות ההרכב החברתי של חללי הצבא, במסגרת ראיון לעיתונאית ידיעות אחרונות, חן ארצי סרור, בפברואר 2022. מנקודת המבט של אנשי ימין העבודה מבססת את ההאשמה של מחנה זה אודות נטישת האליטות הוותיקות את הצבא. בתגובה, היו מי שבמרכז המפה הפוליטית תקפו עבודה זו בבוטות. אבל ענייני היה לעורר מחלוקת בסוגייה עקרונית הנוגעת להרכבו של הצבא ולא לשרת או לאתגר סדר יום פוליטי.

הכלל השלישי הוא לכתוב רק היכן שאני מזהה תרומה של הידע האקדמי לשיח הציבורי. היתרון הזה הוא מובהק ביכולת להעניק הקשר רחב לאירועים יחידים. דוגמה היא הצגת המכנה המשותף בין תופעות המחאה סביב ההרג שביצע אלאור אזריה ונפילתו של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי בגבול עזה-ישראל. הם מוצגים כחלק מהתקוממות לוחמי הצווארון הכחול נגד תנאי החוזה שבינם ובין המדינה. נסיון דומה להעניק הקשר רחב הוא החיבור של מגוון ארועים בהתנהלותו של הצבא בשטחים לכדי טענה שמאז האינתיפאדה השנייה צומח  צבא שיטור הנפרד מצה"ל הרשמי. יתרון אחר הוא בניתוח סמלים או רעיונות כדי לערער את הלגיטימציה לקבלתם כמובנים מאליהם, דוגמת העיסוק השיטתי במושג "הקטלניות" שקידם אביב כוכבי. ברוח זו ניתן לראות מהלכים המנסים לערער מוסכמות, דוגמת ההנחה ששימוש בנשק מדוייק מפחית פגיעה באזרחי אוייב. תרומה אחרת היא הזנה בידע אקדמי של ויכוחי מדיניות, בעיקר, למשל, הוויכוח על עתידו של מודל הגיוס. כאן, מעבר לכתיבה פובליציסטית הייתי חלק מצוות שקידם דיונים אקדמיים וכינס אותם לספרים במסגרת שיתוף הפעולה רב השנים בין המכון לניתוחי מדיניות של האוניברסיטה הפתוחה והאגודה הסוציולוגית. דוגמה היא הספר "שירות חובה או חובה לשרת?" שיצא לאור בשנת 2015. מחברי הפרקים תרחשו את האפשרות שהשירות האזרחי יורחב ויוטל כחובה על אלה שלא ישרתו בצבא. המחברים והמחברות הצביעו על ההשלכות השליליות ועל הסיכונים הטמונים בהרחבה ניכרת של השירות האזרחי ובוודאי החלתו כחובה.

סימן השאלה הגדול, האם לסוציולוגים הפועלים בזירה הציבורית יש השפעה, אינו מדלג על עבודתי. חלק גדול מהעבודה כנראה אינו משפיע ואך מהווה בעיקר סחורה הנצרכת בידי צרכני תקשורת. אמחיש זאת באמצעות אנקדוטה. במאמר שפרסמתי במוסף הארץ במאי 2021 לאחר מבצע "שומר החומות" בעזה ובו מתחתי ביקורת חריפה על ערכיו של הרמטכ"ל אביב כוכבי, דיווחתי כי "למען האסתטיקה [של ההרג וההרס], הכל תועד, ודובר צה"ל אף הפיק סרטון שבו קורסים בניינים [בעזה] לצלילי המוזיקה." לתומי, ציפיתי שלמקרא הטקסט יוסרו הסרטון או לפחות הליווי המוסיקלי, שהרי אין עדות בוטה ממנו לקהות החושים הישראלית לנוכח הפגיעה באזרחים ובתשתיתם. הנחתי שמאחורי הליווי המוסיקלי עומדת תקלת הפקה של דובר צה״ל. ואולם הסרט נשאר על כנו, גם בעת כתיבת מאמר זה. גם הדוגמה של העבודה על השירות האזרחי ממחישה קושי להשפיע, כאשר לפחות בממשלות בנט ולפיד קידם שר הביטחון מתווה גיוס שהתעלם לחלוטין מאזהרות, שנכתבו בידי טובי החוקרים בתחום, כולל מתוך שורות המחקר בצבא.

אך בכל זאת יש גם תרומה שולית. בעניין זה ראוי להזכיר את עמיתי, ד"ר זאב לרר, שניתוחו את ההטיות הגלומות במבחני הקב"א הצבאיים תרם להחלטת הצבא לשנות את המבחן. עבודתי שלי תרמה לא אחת להעלאת נושאים על סדר היום או לביסוס הנוכחות של נושאים שכבר הועלו. דוגמה לכך היא הדיון הציבורי בהסללה החברתית בצבא, המחזקת את נוכחות היתר של הקבוצות החברתיות המבוססות במקצועות הטכנולוגיים, עתירי התשואה הכלכלית, ואת הנוכחות המתגברת של קבוצות דתיות וקבוצות ממעמד הביניים ומטה במקצועות הלחימה, בעיקר בתפקידי השיטור מול הפלסטינים. חשיפת נתוני החללים, שהזכרתי למעלה, מילאה תפקיד בביסוס ההנכחה של סוגייה זו על סדר היום הציבורי.

החשיבות של העבודה הסוציולוגית הציבורית התחדדה לי ביתר שאת בדצמבר האחרון. בעקבות מאמר ביקורתי שפרסמתי על תקופתו של הרמטכ״ל כוכבי, תקף אותי מעל דפי הארץ תא"ל ערן אורטל, ראש מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית. המטריד במאמר זה היה הן בכך שבאופן תקדימי תא"ל בשירות סדיר התעמת עם איש אקדמיה מעל דפי עיתון, והן ובפרט בנסיון מטעם הצבא להציב גבולות לשיח המחקרי על הצבא. "אם לוי רוצה לעורר דיון סוציולוגי חשוב בהלכי הרוח הישראליים, עליו להותיר את צה"ל מחוצה לו", קבע הקצין. למהלך זה נלוותה התקפה, שניה לשנת 2022, מידי ראש אכ"א, בדרך של פרסום של לכאורה נתונים חלופיים לאלה שאני מציג, לצד שיר ביקורת שחיבר לכבודי כמה חודשים קודם לכן קצין חינוך ראשי. היו כאן עדויות כי העבודה הציבורית מטרידה מישהו. תרומה אחרת, לטעמי מוגזמת, יוחסה לי בידי מבקריי החרד"לים. לטענתם, כתיבתי על הדתה בצבא השפיעה על החלטות שקבל הצבא, וכפי שצוטט בשנת 2017 הרב חיים דרוקמן ששימש מנהיג ישיבות ההסדר: "הרב דרוקמן טען כי קברניטי הצבא מושפעים מתפיסת ה"הדתה" שמפיץ הפרופ' יגיל לוי".

אך לכל זה יש מחיר. דרוקמן וחבריו לא רק התבטאו בפורומים סגורים אלא פעלו בנחישות להרחיק אותי מהרצאותי בפורומים צבאיים, תוך זיהוי מטעה בין מאמרי הדעה בהארץ, שמטבען מוטות לביקורת, ובין עבודתי המחקרית, אותה חלקתי עם מאזנים ומאזינות בצבא. הרצאות אלה היו חשובות לי, הן כדי לעורר חשיבה בצבא והן כדי לקבל משובים על עבודתי המחקרית. בעת כהונתו של איזנקוט כרמטכ"ל הופסקו הרצאותי כמעט כליל. זהו המחיר היותר מתון. חריף ממנו הוא שיח הדה-לגיטימציה, ולא אחת השנאה, אותו אני חווה באופן תמידי בעיקר מימין. לעיתים מושמעים איומים וקב"ט האוניברסיטה שלי נכנס לתמונה.

להמחשת השינוי בשיח, בשנת 2007 יצא לאור ספרי "מצבא העם לצבא הפריפריות" ובו הצגתי טיעונים באשר לשינויים  המתהווים בהרכבו החברתי של הצבא. לקבלת הפנים האוהדת ביותר זכיתי בחוגי הציונות הדתית. טיעוניי חזקו את הבנתם שמשקלם בצבא מתחזק על רקע "נטישת" הקבוצות החילוניות המבוססות. איש מדובריהם לא פשפש אז בהשקפותיי הפוליטיות. מקץ פחות מעשור, עת הצבעתי על תהליכי תיאוקרטיזציה, המאפשרים לסמכויות דתיות דריסת רגל בעניינים צבאיים, החל הימין הדתי לגלות עניין בהשקפותיי. דוברים מסויימים אפילו מציינים דרך קבע כי מפת הנכבה (של ארגון "זוכרות") תלויה תדיר במשרדי באוניברסיטה, כדרך לדה-לגיטימציה של עבודתי האקדמית.

מכך גם עולות שתי שאלות מטרידות. האחת היא עד כמה יש בשיח זה כדי להרתיע חוקרים וחוקרות לפעול בזירה הציבורית. אני מודה שפיתחתי חסינות לסוג הזה של שיח. בשלב מסויים אפילו שכנעתי את הוצאת עם עובד לקדם את ספרי "המפקד האליון" באמצעות דף פייסבוק המציג את דברי הביקורת הבוטה של דמויות חרד"ליות. עם זאת, אני מוטרד מהנטייה של אנשים משכילים לסגל שיח טוקבקיסטי זול, דוגמת עורך באחת מהוצאות הספרים הגדולות שפרסם נגדי פוסט רווי שנאה ("פרופסור עם קביעות שחי על מענקי מחקר נדיבים ונוסע לכנסים בעולם") והאשים אותי בהשמטה מכוונת של נתונים, שדווקא הצגתי במפורש, "אולי כי זה פוגע לו בתזה", רק משום שנתוני לא הלמו את התנגדותו לימין. אך אינני בטוח שחסינות דומה פיתחו רבים מעמיתיי ועמיתותיי, ובפרט כשהשיח העויין רק צפוי להתעצם תחת המשטר החדש.

השאלה השניה היא עד כמה יש בשיח כדי לחולל תוצאה הפוכה מהרצוי- לקעקע את המוניטין של כתיבה אקדמית, בכלל, והסוציולוגית בפרט. זוהי תוצאה מפניה הזהירו מבקרי התזה של בוראווי. לדוגמה, הסוציולוג הנודע ג'ונתן טרנר טען כי ההטיה האידאולוגית המוטבעת בסוציולוגיה הביקורתית מרחיקה את הסוציולוגיה מהציבור. לכן קרא לפתח את הדיסציפלינה ואת האמון בה בטרם תהיה רלבנטית לציבור, ולצאת לציבור רק בעניינים בהם השיגו החוקרים קונצנזוס. גם אם אינני מסכים עם טיעוני טרנר, זוהי שאלה מהותית ואף אסטרטגית, הראויה לדיון בקהילת המחקר שלנו.

קרדיט תמונה ראשית: עודד קרני.