פרסומים חדשים

ד"ר רינה נאמן (המכללה האקדמית תל אביב-יפו) כותבת עבור בחברת האדם את רשמיה בעקבות קריאת הספר "המוח הסורר" של פרופ' גד יאיר (האוניברסיטה העברית). הספר יצא פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2020 מביא את מחקרו של יאיר על חוקרים וחוקרות ישראלי, בדגש על מקומה של ישראליותם בשדה המדעי הבינלאומי בעיקרו.

נושא הספר הוא חקר אופני החשיבה והעשייה של מדענים ומדעניות ישראלים תוך ניסיון לעמוד על הגורמים להם ועל מקורותיהם. הטענה המרכזית של המחבר היא, שלמדע הישראלי יש ייחוד תרבותי בהשוואה למדענים בני תרבויות אחרות, בעיקר גרמניה וחלקית ארצות הברית, שנובע מתנאי עבודתם בישראל, מהתרבות הישראלית בכללותה וממקורותיה ביהדות. המושגים "ייחוד תרבותי" ו"תרבות לאומית" אינם מקובלים במדעי החברה מאז הרייך השלישי מחשש שסטראוטיפים לאומיים ואתניים עלולים לגרום לאפלייה ואף לרדיפות. יאיר מודע לכך שהשימוש במושגים אלה מנוגד לתקינות פוליטית, חדשני ואף נועז. במיוחד ביחס למדע שנחשב למפעל "אובייקטיבי", בלתי קשור לזהות דתית, גזעית או אתנית (שילס, 1967). ובמיוחד בהקשר ההשוואה בין ישראל לגרמניה והמטען ההיסטורי ביניהן. אבל לדעתו, הפרספקטיבות התאורטיות אותן הוא מפעיל במחקר – סוציולוגית ואנתרופולוגית- מצדיקות את השימוש במושגים אלה.

כסוציולוג, טוען יאיר שמדע הוא תוצר חברתי, ולכן יש להבין אותו בהקשר חברתי ותרבותי ספציפי. תהליך הסוציאליזציה ותנאי החיים המקומיים משפיעים בצורה מודעת ולא מודעת על הפרט, מבנים במידה רבה את צורת החשיבה וההתנהגות של הפרט ומקנים לו את המושגים, הערכים והנורמות של החברה בה הוא חי. תהליך זה חל גם על מדענים. עם זאת, המחבר מבחין בין הצידוק או ההפרכה של תאוריות מדעיות, שאכן אינם תלויים בהקשר תרבותי מקומי, לבין הגילוי והעשייה המדעיים שאכן קשורים בו. והוא מדגיש שהשימוש שלו במושגים הבעייתיים לכאורה מתייחס רק להם. כאנתרופולוג סבור יאיר, שכדי להבין את החשיבה והעשייה של אנשי מדע ישראליים יש להשוותן לאלו שמקובלות בחברות אחרות. במקרה זה – גרמניה. זאת איסטרטגיית יסוד באנתרופולוגיה, לפיה כדי להבין את תרבותך עליך להתייחס לתרבות שונה ולהסתכל על עצמך "מבחוץ", כאשר האחר משמש לך מראה. גם שיטת המחקר המופעלת בספר היא איכותנית, באמצעות ראיונות.

המחקר מתבסס על 125 ראיונות עם מדענים ומדעניות שעובדים בכל האוניברסיטאות בישראל, כולל הטכניון ומכון ויצמן, והעוסקים בתחומי דעת מגוונים מאוד: סוציולוגים, היסטוריונים, פילוסופים, בלשנים, ארכאולוגים, כלכלנים, פסיכולוגים, מתמטיקאים, חוקרי מוח ועוד. חלקם מילאו תפקידים בכירים במוסדות אקדמיים וחלקם צעירים. מרבית המדענים הם ישראליים. אחדים עבדו או עובדים גם בגרמניה. במקביל, מקצת המרואיינים הם חוקרים גרמניים, שחקרו או שחוקרים בישראל. בנוסף על הנתונים מן הראיונות מביא המחבר גם קטעים מכיתביהם ואמירותיהם של הוגי דעות ומדענים בהווה ובעבר, אשר מחזקים את דברי הנחקרים או את פרשנותו את דבריהם, כמו: איינשטיין, אריך פרום, אן ריינד, קליפורד גירץ ואח'.

מן הנתונים עולה ששלושה תנאי יסוד בהם פועלים אנשי מדע ישראלים משפיעים על חשיבתם ועשייתם: הגורם הכלכלי, הגורם הגאוגרפי, והמבנה הארגוני.

הגורם הכלכלי – ההשקעה הכלכלית של מדינת ישראל במדע מצומצמת הן בגובה התקציבים והן במקורות הגיוס. להבדיל מכך בגרמניה מושקע הון עתק במדע – בתזרים מזומנים, בתשתיות, בציוד ובתמיכה מינהלית. כדברי אחד הנחקרים: "בגרמניה מדע בנוי כאימפריה, ואילו בישראל הוא מאורגן כמו מועדון חובבים" (עמ' 27). מכיוון שהתקציבים אינם מספקים את כל הצרכים, נאלצים המדענים לבחור על פי סדר עדיפויות ביניהם: לקנות חומרים וציוד, או להרחיב מעבדות, או לקדם דוקטורנטים וצוות טכני. האתגר שלהם הוא "לעשות הרבה יותר עם הרבה פחות", כדבריהם. ולשם כך הם מפתחים כמה מיומנויות, כמו: יצירתיות, תושייה וכושר אילתור בניצול ציוד, יוזמות אישיות עד להטטנות באיתור הזדמנויות למענקים, מקוריות וגמישות מחשבתית בקישור תחומי מחקר וטכנולוגיות. אך למרות צעדים אלה, המיגבלה העיקרית מחוסר תקציבים היא העדר יכולת לתכנן מחקרים לטווח ארוך.

הגורם הגאוגרפי – השאלה של המחבר לגבי המדע הישראלי בהקשר זה היא, "האם באמת יש סיכוי לעשות מדע גדול בארץ קטנה?" (עמ' 84) בתשובה על כך חלוקים הנחקרים. חלקם סבורים שהמדע הישראלי עומד בגאווה בתחרות עם המדע העולמי, ואילו אחרים חשים שהוא פריפריאלי ופרובינציאלי. לפי המחבר, נראה שהמצב הוא אי שם באמצע,

•  ניתוח איכותני של הראיונות באמצעות אטלס טי מופיע בנספח א' לספר.

בליגה העליונה אך לא בעלית המדעית שגרמניה וארצות הברית מצויות בה. מדענים ישראלים אכן משתתפים בכנסים בינלאומיים ומתקבלים לעבודה במוסדות מחקר מתקדמים בעולם. תוך כדי כך הם מפתחים מיומנויות שיסעייו להם בזירה הבינלאומית, כמו: פתיחות רעיונית וסקרנות, החלפה תדירה של נושאי מחקר, מצויינות מקצועית וביטחון עצמי עד כדי "חוצפה".

המבנה הארגוני -זה הגורם העיקרי שמשפיע על המדע הישראלי, והוא שונה בתכלית מזה של המדע הגרמני. בגרמניה יחידת הארגון היא הקתדרה האוניברסיטאית. לראש הקתדרה צוות מחקר גדול שמסודר באופן היררכי ושעובד תחת השגחתו והכוונתו . רק הוא מודע לכל פרטי המחקר, והוא מפעיל צנזורה מחשבתית על העובדים תוך יחסי מרות והפחדה, עד כדי פולחן האישיות. הדימוי של המחבר למעמדו הוא "הגלגול החילוני של אלוהים ופמלייתו" (עמ' 105). בישראל לעומת זאת אין למעשה מיבנה ארגוני פורמאלי למדע אלא המצב הוא מבוזר (סלומון 1993), שיוויוני וחופשי. אין חוקים שחוסמים מחשבה או דיבור, ולכל פרט יש אפשרות למיצוי הפוטנציאל ללא קשר למעמדו באוניברסיטה או לתואר שלו. היחסים בין פרופסורים לדוקטורנטים, ואפילו לסטודנטים, אינם פורמאלים. השיח פתוח, כל אחד רשאי לבטא את רעיונותיו. הבכירים מכבדים את הצעירים ומעודדים אותם לקדם את רעיונותיהם על מנת לממש את עצמם. יתר על כן, הסימטריה בין הבכירים לצעירים מאפשרת הכנסת גורם משפחתי-רגשי ביחסים ביניהם. הבכירים מתעניינים בחיים האישיים של הדוקטורנטים, "כמו הורים" בלשון המחבר, וגם נותנים להם עצות. תופעה נוספת הנגרמת על ידי הסימטריה היא כניסת נשים למדע. בגרמניה ואף בארצות הברית נשים אמורות לבחור בין קריירה מקצועית לבין נשואין וילדים. בישראל לעומת זאת מספר המדעניות גדול יחסית, ורובן מגדלות משפחות.

אמנם, מבנה ארגוני כזה, אם אפשר לכנותו "מיבנה", מעודד העלאת רעיונות חדשים, ניסוי וטעיה, וחיבורים ואסוציאציות בלתי צפויים. התנהלות כזאת אכן טובה לפריחה מדעית. אבל יש בה גם לא מעט מיגבלות. לדוגמא, למדענים הישראלים להבדיל מהגרמנים אין סבלנות והתמדה להתמודד עם משימות שיגרתיות הדורשות מעקב מדוקדק לאורך זמן, וגם לא למשימות ביורוקרטיות וניהוליות. הם רואים במטלות אלו "עבודה שחורה", לא מעניינת, שמפריעה ליצירתיות שלהם. מיגבלה נוספת היא תזזיתיות ללא התמקדות בפרוייקטים תוך חיפוש קיצורי דרך ועיגול פינות. מה שמכונה "חפיפיות". הנחקרים ערים למיגבלות אלו ואחרות, וחלקם מעלים הצעות לתקנן.

נוסף על הגורמים דלעיל המעצבים את המאפיינים של המדענים הישראלים לדעתו, מציין המחבר גורמים נוספים: המסורת היהודית המעודדת שאלות ביחס לטקסטים מקודשים ופולמוס בין פרשנויות שלהם; מורשת הציונות-הפלמ"ח-הקיבוצים- תנועות הנוער-והצבא שמקדמת אתיקה חילונית, אומץ לב, שיוויוניות והעדר פורמאליות; וכן ערכים ואופני התנהגות המקובלים בחברה הישראלית, שגם המדענים הם חלק ממנה. כמו עצמאות, יצירתיות, משפחתיות, וגם "חוצפה", העדר פורמאליות עד "סחבקיות" וכן "חפיפיות". בהכללה סוחפת טוען יאיר, שהמדע בישראל מתרחש בין שני קצוות – "העם הנבחר" ו"אור לגויים" לעומת חרדה קיומית ונחישות הישרדות "אם תרצו אין זאת אגדה".

המימצא החשוב ביותר לדעתי שעולה מן הדיון ביחס לפרופיל המדע בישראל לעומת המדע בגרמניה הוא הדגם הנפשי של מדענים ישראלים בהתייחסות שלהם למקצועם. הם אינם רואים במדע "עבודה" שמתרחשת בשעות קבועות לשם משכורת או מעמד חברתי כמו עמיתיהם הגרמנים. עבורם העיסוק במדע הוא יעוד מרתק ומלהיב, שדורש מחוייבות טוטאלית 24/7, ללא חופשות וחגים. המוטיבציה שלהם היא עניין אינטלקטואלי, רצון לפרוץ את הלא נודע ולפרש את הסתום. לדבריהם העיסוק שלהם "בוער בעצמות" והם "מתאבדים" עליו. הרושם שלי הוא שגם המחבר בתור איש מדע נדבק בחיידק זה. רוב הספר מוקדש לדברי הנחקרים ולמאפיינים שלהם כמדענים. המאפיינים חוזרים לאורך כל הספר בניסוחים שונים, כאילו המחבר "זועק" אותם. בדומה לנחקרים על ידו הוא "מתאבד" על עבודתו.

סגנון הכתיבה הוא בשפה מובנת לכל, ללא מושגים תיאורטיים שמובנים רק ליודעי דבר, עם נגיעות הומוריסטיות פה ושם, כנהוג היום בספרות מדעית שמיועדת גם לקהל הרחב. למזלנו הקוראים, המחבר "מאוהב" בנחקרים שלו, כפי שקורה להרבה אנתרופולוגים, ונותן להם לדבר. ובהיותם אנשי רוח וספר הם מפגינים ארטיקולציה מילולית למופת, עושר לשוני וביטוי קולע, כנה ומעניין למחשבותיהם, למצבם ולפעילותם. תענוג לקרוא את דבריהם. הוא הדין לגבי המובאות מפיהם של מדעני עבר, אנשי רוח והוגי דעות המפוזרות בספר.

לסיכום. לדעתי התרומה הגדולה ביותר של הספר היא לנחקרים עצמם, הישראלים והגרמנים כאחד, אשר הגיעו במהלך המחקר ותוך כדי ההסתכלות על עצמם דרך העיניים של האחר, לתובנות חדשות ומועילות ביחס לחשיבה ולעשייה המדעית שלהם. רבים מהם מעידים על כך באומרם: "עד שהעלית את הנושא . . . לא חשבתי על כך". תובנות אלו חשובות גם למדענים שיקראו את הספר ויפיקו לקחים מעמיתיהם. אך מעבר לכך, הספר מומלץ גם להדיוטות שבתוכנו. רובנו אכן חושבים שהמדע בישראל מתקדם ו"חזק". וגאים בהישגים של המדענים שלנו בזירה הבינלאומית ובפרסים שהם מקבלים. אבל עבור מרביתנו זאת קבוצה מצומצמת, אליטיסטית, סגורה ומיסתורית, שאין לנו שום תקשורת איתה וגם שום ידע עליה. הספר "המוח הסורר" אכן מזמן לנו "מיפגש" איתם כפי שאומרת הכותרת והזדמנות להכירם בצורה מובנת, מרתקת ומהנה. חבל להחמיץ הזדמנות זאת.

ביבליוגרפיה

גד, יאיר, 2020. המוח הסורר. בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד 

Salomon, Gabriel, 1993. Distributed Cognitions: Psychological and Educational Considerations. Cambridge, Cambridge University Press.

Shils, Edward, 1967. "Color, the universal intellectual community, and the Afro-Asian intellectual". Daedalus 96,2: pp. 279-295.