להיות יהודי-אתאיסט בישראל
יהיו כאלו שיאמרו שזה נשמע סותר, אבל זה לא. "יהודים-אתאיסטים ממש לא תופסים את השקפתם האתאיסטית כמחייבת ניתוק מזהותם היהודית. זיקתם ליהדות נשענת על עמיות, שיתוף גורל ומכלול תרבותי, ואלו מתרחבים מעבר לאמונה באל או העדרה" מסבירה תמר פרידמן, בעקבות פרסום המאמר "אתאיזם נחווה ופוסט-רציונליות בחייהם של יהודים-אתאיסטים בישראל", שכתבה יחד עם שלמה גוזמן כרמלי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן. המאמר שפורסם בגיליון החדש של כתב העת עיונים מבוסס על חלקים מעבודת התזה של תמר, שבחנה פרקטיקות מחזקות ורוחניות המלוות את חייהם של יהודים-אתאיסטים בעתות משבר והיעדר שליטה.
המחקר בוצע כחלק ממחקר נרחב אודות "דתיות יהודית של חיי יום-יום בישראל" שעורכים רחל ורצברגר (המכללה האקדמית הדסה) וגוזמן כרמלי (בר אילן), בתמיכת הקרן הלאומית למדע. באמצעות ראיונות עומק ועבודת שדה, ובעזרת שיטת דת נחווית המאפשרת בחינת מגוון אנשים שהוחרגו בעבר מחקר דתיות ממוסדת, מציעים פרידמן וגוזמן כרמלי במאמר את המונח "אתאיזם נחווה" המדגיש את הדהודם של סמלים, שיחים רוחניים, ונוכחותה של סמליות דתית גם בזירה שלכאורה רחוקה מדתיות.
כמו מחקרים אנתרופולוגיים רבים גם המאמר הזה הוא תולדה של חוויה אישית עד מאוד. הזיקה המחקרית התעוררה אצל תמר פרידמן כותבת המאמר, יהודיה-אתאיסטית, במהלך שהותו של בנה בטיפול נמרץ ילודים עת קנה בן זוגה (אתאיסט גם הוא) אותיות בספר תורה (סגולה יהודית מוכרת לבריאות והצלחה).
למונח אתאיזם משמעויות מגוונות, לאורך ההיסטוריה נעשה בו אף שימוש ככינוי גנאי עבור אלו העומדים מחוץ לגבול האמונה המקובל, לכן כמקובל בכתיבה האנתרופולוגית נסמך המחקר על ההגדרה העצמית של המשתתפים שהגדירו את עצמם כלו מאמינים באל. תיאור חוויותיהם, עולמם הרוחני, והאופן שבו השתמשו בפרקטיקות שונות על מנת לחזק עצמם בעתות משבר ממחישים שהם מושפעים מארגז כלים תיאולוגי מגוון: ניהול מזל, אמונה בגורל, תפילות ייחודיות, תפיסת יקום צודק, ואף מגוון התייחסויות לחפצי קודש יהודיים.
המחקר ממחיש כיצד אתאיזם יהודי אינו מתעלם מהפן הזהותי המתייחס לדת מבית. כך לדוגמה, שזרו המרואיינים בדבריהם נרטיבים מרתקים אודות המזוזה המקובעת על פתח דלתם, הקפידו להתרחק מייחוס משמעות דתית מגוננת לאובייקט יהודי זה, והתייחסו אליו כאובייקט המדייק את סוגיית העיגון היהודי בזהותם.
המושג "אתאיזם נחווה" מבקש לעמוד על הפער (לעיתים מודע ולעיתים לאו) הבא לידי ביטוי בדברי המרואיינים. הפער בין האידאולוגיה האתאיסטית בה הם מחזיקים, לתמהיל אמונות ופרקטיקות מגוון, היוצר הוויה רוחנית אישית עד מאוד, אותה הם מתארים כשהם משוחחים על עתות משבר ומצוקה. כך לדוגמה שואל איתן, אחד מהמרואיינים במחקר (את עצמו ואת תמי המראיינת): "כשאתאיסט בא ואומר 'הלוואי', הלוואי שאני אתקבל לעבודה הזאת. למה הוא מתכוון? ממי הוא מבקש את זה למעשה?", כך גם הילה, מרואיינת נוספת שמספרת "אף פעם לא התפללתי חוץ מלומר הלוואי… אבל לא באמת". מהי אם כן אותה מילה אחת, המופנית לנמען אמורפי, בעזרתה הם מבטאים את תקוותם שתתמלא משאלת ליבם? המרואיינים דיברו על מושג התפילה בזהירות רבה מאחר והוא מקושר בתודעתם לפרקטיקה דתית מסורתית. כך לדוגמה היו מרואיינים שתיארו שעדכנו את תוכן התפילה המסורתית כך שתהלום את עולם הערכים שלהם, וכאלו ששיתפו כיצד "חטאו" כהגדרתם בהלכי מחשבה מיסטית, וזנחו אותה כשהתעשתו. הפעולות אותן תיארו כתפילות התנתקו מפרקטיקה דתית מסורתית, היו אלו פעולות מאולתרות, כשבהיעדר אמונה בנמען אלוהי התאמצו לבטא משאלות לב בעזרת תפילה פרטיקולרית, כזו המתכתבת במובן מסוים עם התרחקותם מהטרנסצנדנטי, אך מבטאת בד בבד את ההזדקקות לו.
המרואיינים הדגימו דו שיח פנימי מתמשך בין הדגשת המחשבה הרציונלית המעוגנת בתפיסתם האתאיסטית לבין השקפות רוחניות ושימוש בפרקטיקות לצורכי נחמה שהושפעו מארגז כלים תיאולוגי אקלקטי. תפיסתם את העצמי האתאיסטי שלהם התבטאה בהתכנסות לשיקולים רציונליים, אך עלה בבירור מהראיונות שלא היה די ברציונליות ככלי להיאחז בו בעתות משבר והיעדר שליטה, כך נעו המרואיינים לעבר מה שפרידמן וגוזמן כרמלי תיארו כ"גישה פוסט-רציונלית" המתבטאת במגוון אקלקטי של פרקטיקות נחמה וחיזוקים רוחניים המושפעות מעולמות תוכן מגוונים מעבר ליהדות.
חשיבותו של המחקר מתבטאת בהוספת אתר לניסיונות המיפוי של החברה היהודית בישראל, וממצאיו מלמדים על גבולותיהן של החלוקות הדיכוטומיות בין קבוצות, ועל הפעפוע העדין של היבטים תרבותיים שונים ואף מפתיעים בין הקבוצות הללו.
למאמר המלא ראו: https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/38/Friedman-Guzmen-Carmeli.pdf
Photo by Marcos Paulo Prado on Unsplash
עוד בנושא: