מאמרי אורח

על תקווה של פנתר אדום אל מול פוליטיקאים ותאגידים, על החיבור בין התיאוריה לעכשיו ועל מה זה אומר להיות אינטלקטואל אורגני

ב-7.12.2022 התקיים בבן גוריון יום עיון מיוחד לרגל פרישתו לגמלאות של לב גרינברג פרופ' לסוציולוגיה מבן גוריון ונשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית. במושב בכנס תחת הכותרת הוראת הסוציולוגיה ומעורבות חברתית נשאו דברים גם סיגל רון נגר ומוטי גיגי מהמכללה האקדמית ספיר, ולימור דנון מאוניברסיטת בר אילן. השלושה נענו לבקשתנו לפרסם את הדברים במלואם.

דבריה של סיגל נגר-רון:

"רבים חושבים שהייתי סטודנטית של לב, אבל לא. מעולם לא למדתי אצלו בקורס כסטודנטית. הוא גם לא היה מנחה שלי בלימודים המתקדמים. אבל הוא בהחלט היה מורה הדרך שלי באקדמיה מבחינות רבות. מלב למדתי דבר חשוב מאוד בפרופסיה שלנו- למדתי איך אפשר להיות גם סוציולוגית ביקורתית וגם אופטימית. משימה לא פשוטה במקצוע שאחד התאורטיקנים החביבים על לב, פייר בורדייה, הגדיר כעוכר שלווה.

האמת היא, יש שני אנשים שהשפיעו על הסוציולוגית שהפכתי להיות ואני חייבת להם תודה: הראשונה היא שרית הלמן. שאני שמחה שהיא יו"ר המושב ויש לי את האפשרות להגיד בפומבי את הדברים. שרית פתחה בפני את עולם הסוציולוגיה הביקורתית. כיוון שבתקופה שאני למדתי לתואר הראשון במחלקה שנקראה "מדעי ההתנהגות" עדיין לא לימדו תיאוריות פוסט קולוניאליות ובכלל תיאוריה ביקורתית. ולי לא היום מילים, מושגים או תיאוריות כדי לתאר את חוסר הנחת שחשתי לנוח המציאות הישראלית. ב-1995 די במקרה קיבלתי משרה כעוזרת ההוראה של שרית בקורס על החברה בישראל ודרכה נחשפתי לראשונה לחוקרים שדברו על ישראל כחברה קולוניאליסטית, מליטריסטית וכו'. זה היה מטלטל. מצד אחד הסוציולוגיה הביקורתית הציעה שפה כדי לבטא את התחושות האינטואיטיביות ומצד שני ברגע שאת מבינה איך עובדים מנגנוני הכוח והדיכוי, אין דרך חזרה. כמו שאמרנו- מדע עוכר שלווה. ולטעמי אין הגדרה מדויקת מזו לסוציולוגיה.

ב-2002, בדיוק לפני 20 שנה, חזרתי משהות של שנתיים במקסיקו, (אליה ברחתי כדי למצוא שלווה. שלווה לא מצאתי אז התחלתי דוקטורט). קיבלתי משרה כעוזרת הוראה של לב. הכרתי את לב מעט מאוד קודם לכן. במסגרת הסמינר השנתי שהתקיים ב-1999 במרכז המפרי ועסק במזרחיות. ואני חושדת ששרית היתה זו שעשתה את השידוך. מכל מקום, הייתי עוזרת ההוראה של לב בקורס "יסודות הסוציולוגיה" במשך 3 שנים. אבל גם כאשר הפכתי למרצה בעצמי המשכנו לעבוד בשיתוף פעולה הדוק. כשדברתי עם לימור מעודד-דנון לפני כמה ימים נזכרנו בתקופה של עשור בערך, שהקורס "מבוא לסוציולוגיה" היה אימפריה: היינו צוות של מרצים ומתרגלים שלמדו בבן-גוריון, בקמפוס באילת, באחווה, בספיר ובמכללה החרדית. עבדנו יחד על אותו סילבוס, כתבנו יחד עבודות ומבחנים, החלפנו אחד את השני בשיעורים. למרות שלב היה הבכיר בצוות הוא תמיד היה קשוב לרעיונות שהעלנו. וכך, בתום השנה הראשונה לעבודה המשותפת הכנסתי לסילבוס של המבוא את פוקו וסעיד ושנה לאחר מכן את החשיבה הפמיניסטית. בשנים הראשונות ללב ולי היה ברטר: אני הייתי מגיעה ללמד בקורס שלו את התיאוריות הפמיניסטיות והוא את השיעור על ארגונים אצלי. אבל אחרי כמה שנים הוא התחיל ללמד בעצמו את התיאוריות של בטי פרידן, קרול גיליגן ובל הוקס.

אבל למדתי מלב הרבה יותר מאשר לעבוד בשיתוף פעולה ולייצר קורס מבוא ממש טוב.

למדתי להיות סוציולוגית אופטימית. הוא שימש עבורי מודל ונתן לי לגיטימציה לעשות סוציולוגיה כפי שאני מבינה. סוציולוגיה שלא מאמינה בדיכוטומיה: אקדמיה ואקטיביזם. אלא מחברת בין האקדמי לאקטיביסטי, מבלי להתנצל. סוציולוגיה שמאפשרת לכל הזהויות שלי להתמזג בזהות המקצועית שלי. סוציולוגיה שאינה רק מערערת ומפרקת אלא גם בונה. וסוציולוגית שרואה בכיתה מרחב לשינוי רדיקאלי. 

אני אספר קצת על שיעורי מבוא לסוציולוגיה עם לב. בשנה הראשונה שהייתי מתרגלת הייתי מגיעה לפני השיעור לחדר של לב והיינו הולכים יחד לאודיטוריום. תמיד חששתי שאני מפריעה לו כשהוא מתארגן לפני ההרצאה אבל תמיד קיבל אותי במאור פנים, וביטל את דאגתי שאני מפריעה לו בהתארגנות. תמיד רגע לפני שעזבנו את משרדו הוא היה כותב כמה מילות מפתח על פתק. הוא אף פעם לא הגיע לכיתה עם דפים, ואני תמיד קנאתי בו על היכולת הזו לבוא עם פתק ולדבר שעה וחצי. הייתי אוהבת להגיע לשיעורים ולהקשיב לו. השיעורים של לב היו חד-פעמיים, אף שיעור לא חזר על עצמו, כל שיעור היה הצגה חדשה. הם היו מהנים. כן, מהנים. זה אולי מוזר לדבר על הנאה בכיתה. במיוחד קשה לחשוב על הנאה במקצוע עוכר השלווה.

לדבר על הנאה בכיתה, אומרת הוקס, בספרה Teaching to Transgress: Education As the Practice of Freedom (1994)  נתפס כמפחית מהרצינות המתחייבת בתהליך הלמידה. הנאה והתלהבות נתפסים כפורעים את הסדר של הכיתה. אבל התלהבות, גמישות, ספונטניות וחיבור לתלמידים הכרחיים ללמידה משמעותית בכיתה. הלהט וההתלהבות חיוניים בייחוד בוודאי עבור מי שרוצים לחולל שינוי באמצעות ההוראה. ואצל לב היה להט. הוא תמיד נכנס לכיתה עם חיוך, דיבר בהתלהבות, הצחיק וצחק. והתשוקה שלו להוראת הסוציולוגיה שנובעת מאהבת האדם, הדביקה רבים.

השיעורים של לב היו תמיד תוצאה של הנושא שהיה באותו שבוע בסילבוס, המציאות הישראלית או העולמית באותו היום והאינטראקציה עם הכיתה.

לב תמיד חיבר בין התאוריה למה שקורה כאן ועכשיו. הוא לא פחד להיות פוליטי. בשנים האחרונות אנחנו יותר ויותר נזהרים לא להרגיז אף אחד בדברינו בכיתה. זו משימה קשה במיוחד בהוראת הסוציולוגיה שכל מהותה היא לשאול שאלות, ולערער על המובן מאליו. מלב למדתי שאין סיבה לפחד לגעת בנושאים שאין עליהם קונצנזוס. מהסיבה הפשוטה שאין נושא אחד שיש עליו הסכמה. ושאם בחרתי להיות סוציולוגית אני לא יכולה להיות בעמדה של הימנעות. של העדר מעורבות.

כסוציולוגים אנחנו כמובן יודעים שכל ניסיון להיות לא-פוליטי הוא הבעת עמדה פוליטית. שהשתיקה איננה פעולה פאסיבית של הימנעות אלא פעולה אקטיבית של שיתוף פעולה. ועוד אנחנו יודעים שידע ביקורתי הוא כוח שמניע פעולה. שחינוך לחשיבה ביקורתית הוא מפתח לשינוי חברתי. לכן על המרצים בכיתה מוטלת אחריות גדולה. בדבריהם ובהתנהגותם יכולים לשמר את הסדר החברתי, הם יכולים להציע ניתוח ופירוק של המציאות, והם יכולים גם להציע אלטרנטיבה. בשיעורים של לב תמיד היה אתגור של המציאות, פירוק שלה אבל גם הצעה של אלטרנטיבה. כי ביקורת לבד איננה מספקת. יחד עם הביקורת צריך לתת תקווה. ותקווה נובעת מהיכולת לדמיין מציאות טובה יותר. התקווה ממוקמת בצומת שבין ידע לכוח. ובשיעורים של לב תמיד, עם כל ניתוח ביקורתי וכואב של המציאות, הוא פתח את האופק למחשבה ואפשרויות על חיים בחברה צודקת יותר.

מלב גם למדתי על המחירים שמשלם הסוציולוג הציבורי:

באפריל 2004, לפני 18 שנה, בעקבות חיסולו של השייח אחמד יאסין, לב כתב טור בעיתון בארץ בו הוא הגדיר את חיסול מנהיג החמאס כרצח עם סמלי. בסוף הטור קרא לב להתערבות מדינות אירופה לא רק כדי להציל את הפלסטינים אלא גם כדי להציל את ישראל מעצמה.

שרת החינוך דאז לימור לבנת קראה לנשיא האוניברסיטה לפטר אותו. היא המציבה אולטימטום לפיו אם לב לא יפוטר היא לא תגיע לאירוע חבר הנאמנים שהתכנס באותם ימים.

לב ואני דברנו בימים האלו המון. אני יודעת שאלו היו ימים לא פשוטים עבור לב לעמוד במרכז הסערה הציבורית. ימים שלוו בדאגה רבה.

אני שמחה שלב היה המודל שלי בראשית דרכי האקדמית ושהייתי עדה לחוויה שעבר. מלב למדתי שגם אם יש לשלם מחיר על הניסיון לשנות את המציאות הוא מחיר שאפשר לשאת אותו ושווה לשלם אותו. בעת הזו במיוחד אנחנו צריכים מודלים כמו לב: סוציולוגים ציבוריים שאינם שותקים לנוכח מציאות קשה אבל גם מציעים תקווה. אז תודה לב על המודל שהיית עבורי ועבור רבים נוספים. בטוחה שהפרישה מהוראה רק משאירה הרבה יותר זמן לחשוב, לכתוב ולקדם רעיונות שיתנו לנו תקווה ואופטימיות."

דבריו של מוטי גיגי:

"קודם כל אפתח בזה ששמחתי מאוד שפנו אליי לדבר ביום העיון לכבוד הפרישה של לב. מבחינתי זה לא מובן מאליו, החזרתי תשובה כל כך מהר, יעידו המארגנים, מתוך פחד שאולי פנו אליי בטעות.  תסמונת המתחזה כבר אמרתי?

אבל יחד עם זאת ההזמנה היוותה עבורי אתגר שאני מקווה שאעמוד בו בסוף דבריי ואני אסביר:

את לב פגשתי בכל מיני צמתים בחיי, אני לא בטוח שלב בעצמו זוכר את כולם. אני בוודאות זוכר. כדור ראשון להשכלה גבוהה לב היה מנטור בשני צמתים חשובים בחיי מבלי שלמדתי אצלו שום קורס, לא תרגלתי שום קורס של לב והוא אף לא היה מנחה שלי באף אחד מהתארים המתקדמים.

כדור ראשון להשכלה גבוהה שלמד בתואר הראשון במכללה הפכו את החוויה האקדמית שלי להיות מאוד מורכבת ותזזיתית ולא ברורה. לא ידעתי שום דבר ולא היה  לי כל כך את מי לשאול כך שמצאתי את עצמי לא אחת מגשש את דרכי באפלה.

את לב פגשתי לראשונה דרך דניאל דה- מלאך שהציע לי לפגוש את לב ואולי הוא יוכל לעזור לי ולהכווין אותי. פניתי אל לב בדחילו ורחימו ולב מייד חזר אליי. את לב  פגשתי לראשונה  בירושלים. באותה תקופה הייתי עמית בבית ספר מנדל ונפגשנו  בדרך חברון בבית קפה קאלו. זה היה המפגש הראשון שלנו ודרך השיחה הכל כך נעימה שזכורה לי כאילו היא הייתה היום,   הבנתי שאני רוצה לחקור את ההשכלה הגבוהה. לקח לי לסיים את השנה בבן גוריון, לעבור לסמסטר אחד בבר אילן ואז להגיע לתל-אביב כדי לסיים תואר שני עם תזה על יחסי מרכז פריפריה על מערכת ההשכלה הגבוהה.

הצומת השני למפגש בינינו היה בבחירת נושא לדוקטורט. חשבתי בהתחלה לעשות את הדוקטורט  על סיקור שביתות בתקשורת הישראלית. פניתי שוב ללב אני חושב שזה שוב היה בתיווך של דניאל דה- מלאך לא ממש זוכר. נפגשנו אני ולב הוא הקשיב ושמח להנחות אותי. שוב אני כמי שמרגיש באקדמיה כמו פיל בחנות חרסינה, החלטתי ברגע האחרון לשנות נושא לדוקטורט. אני לא זוכר אם הודעתי ללב ששניתי נושא  או שפשוט התביישתי. שפגשתי את לב במחלקה בלימודי הדוקטורט לב תמיד נתן לי תחושה שאני חלק מהמחלקה. בעיני לב היה מלא בחוכמת הלב כפי שקראתם ליום העיון, שאני חושב שזו כותרת כל כך מתאימה ללב ולעשייתו. 

לב אמנם לא הנחת אותי לעבודת התזה והדוקטורט אבל לנושא סיקור השביתות הוא הנחה לעבודת התזה את אליאב גוטמן שהיה סטודנט שלי בספיר שרצה לחקור את הקשר בין שביתות ותקשורת וכמובן הפנתי אותו מייד ללב.

עם לב עבדתי ופגשתי לעומק לפני שנתיים שהייתי יו"ר הכנס הסוציולוגי ולב התמנה לנשיא האגודה הסוציולוגית. את כל מה שהרגשתי במהלך השנים ללב, את הליווי, את הקבלה, את החיוך שובה הלב. כל זה ועוד מצאתי בעבודה המשותפת שלנו לכנס. עבדנו בשותפות ובאמת זה היה תענוג צרוף. בסיום הכנס שהתחיל בסוף השבעה של אבי, באמצע מגפת הקורונה שהפכנו את הכנס מפיזי למקוון בפעם הראשונה בכלום זמן. מצאתי כי היה לי מזל גדול שלב היה נשיא האגודה. בעיקר בגלל האופטימיות שלו והדרך שבה יכולנו לעבוד ביחד בצורה כל כך טובה.

בעיני כמו שאמרתי אני ראיתי בך תמיד את הדמות האקדמי שאני רואה לנגד עיני. בפראפרזה למרקס- בעיני לב הוא  סוציולוג שהסוציולוגיה משרתת אותו להבין את העולם. והעבודה היא בשינוי העולם ולא בהכרח, אם כי גם שם נעשה לא מעט, בעבודה האקדמית בהבנת הסוציולוגיה. בעיני לב הוא גם  אינטלקטואל אורגני.

על פי גרמשי, אינטלקטואל אורגני הוא אינטלקטואל המגויס לטובת מעמד ספציפי, מעמד נעדרי הרכוש והעוצמה, מעמד הפועלים. האינטלקטואל האורגני, בניגוד לאינטלקטואל המסורתי המזדהה עם המוסדות הקיימים ועוסק בהצדקתם, מנסה לקדם סדר יום אנטי-הגמוני. גם בשני היבטים אלו אני מוצא בך מנטור בדרכי האקדמית והחברתית מבלי שאף פעם דיברנו על כך.

לסיום, תודה לך לב על מה שהיית בשבילי ואולי מבלי שידעת. כמו שאמרת לא פעם אתה לא פורש אתה רק לא מלמד וזה משאיר לך יותר זמן לחקור ולשנות את העולם. מאחל לך עוד שנים רבות של תיקון עולם ועוד שנים רבות של חיוך גדול ולב רחב תרתי משמע."

דבריה של לימור מעודד דנון:

"אני מאוד מתרגשת לקחת חלק באירוע הפרישה שלך לב. אני זוכרת שבפעם האחרונה שנפגשנו, זה היה באירוע הפרישה של שרית, שוחחנו על משמעותם של אירועי פרישה ואתה התלבטת, לא היית סגור לגבי העניין הזה ואני זוכרת שאמרתי לך שאירועי הפרישה של קולגות, חברי המחלקה הם חשובים לא רק עבור הפורשים, אלא, ואולי בעיקר, עבור יצירת התחושה המשמעותית, אותה תחושה שלמעשה מניעה אותך, לב, לפעול, לחקור, ללמד, לכתוב ולהיות והיא –  תחושת הסולידריות החברתית.

האירוע הזה, בין היתר, מאשר ומנכיח, במיוחד לאלו שאינם שייכים יותר למחלקה לסוציו' ואנתרו' באוני' בן גוריון, את תחושת השייכות לפרופסיה ולקהילה הסוציולוגית-אנתרופולוגית ובאופן פרטיקולארי אל המרחב הפוליטי-סימבולי של "הסוציולוגיה הפוליטית-ציבורית של לב".

ולאור ה-build up  שעשית בפייסבוק ללא המעצורים שלך- אני חושבת שאתה תסכים עם התובנה הזאת.  אגב- מי צריך לראות חדשות- כדאי להיכנס לפייסבוק של לב ולהתעדכן באירועים החשובים באמת לסוציולוגים ביקורתיים…

ולא, לב, גרמניה לא הודחה מהמונדיאל כי היא לא שיחקה טוב אלא נבחרת ספרד החליטה להתפשר על המקום השני בבית ולהדיח את גרמנייה במכוון – נשוחח על כך בהמשך…

במושב זה העוסק בהוראת הסוציולוגיה ומחויבות חברתית אציג את "יסודות הלב" אשר לקחתי משיעורי יסודות הסוציולוגיה, קורס שהתחלת לבנות ולעצב מתחילת שנות ה-90, אשר הפך למונופול והתרחב אל מכללת ספיר, אחווה, אילת, המכללה החרדית ועוד. בעקבות סיגל רון שהייתה שותפה להוראת היסודות באחווה, הצטרפתי לצוות התרגול ובהמשך גם להוראה.

אחד מ"יסודות הלב" הם ללמד מהלב-

היבט ראשון של "ללמד מהלב" הוא "ההוויה קובעת את ההוראה", בפרפראזה ל- התודעה קובעת את ההוויה- של אהובך מרקס. מתוך המיקום החברתי וחוויות החיים ייצרת ועיצבת את הידע, ההוראה והמחקר. ללמד מהלב זה חלק ממסע החיים עבורך. כילד שגדל במשטר צבאי בארגנטינה ועד או ער לאלימות הצבאית, למאבקי העובדים ולשחיתות הפוליטית, ובהמשך ההגירה אל ישראל ואל המציאות הישראלית בשנות ה- 70 היוו את התשתית של תחומי המחקר וההוראה שלך.

מצויד בנראות מרקסיסטית, חולצה אדומה, רעמת שיער וזקן – ניירות מקומטים עם תרשימים והערות שרק אתה יכול לקרוא, עם טוש מחיק אדום ומטול שקפים- אגב לצעירים כאן תחפשו בגוגל תמונות – מטול השקפים שימש כלוח כתיבה מחיק שהשתקף מבעד למסך הגדול באחד מהאולמות הגדולים של בניין 72- נתת מופע בלתי נשכח לקהל הסטודנטים הסקרן. כבר בשיעור הראשון ערערת את אשליית האינדיבידואליות והראית להם כיצד החשיבה, ההתנהגות והרגשות שלהם הם תוצר של הסדר החברתי בו הם חיים וכיצד מציאויות שונות מייצרות תודעות קולקטיביות שונות. קשה היה להתעלם מההנאה הגדולה שלך לערער את המובן מאליו עם הרבה הומור, דוגמאות מהחיים שלך, של הסטודנטים, שגרמו להתאהב, דרכך, בסוציולוגיה.

לא הרבה אנשים בוחרים לשנות את שמם ואתה לואיס בחרת לשנות את שמך ללב, ובאחד המקומות ציינת שהבחירה בלב היא מהסיבה שאתה עושה "כל דבר עם כל הלב". ואכן, זה ניכר באופן ההוראה שלך. ההיבט השני של ללמד מהלב הוא ללמד מתוך אחריות ודאגה לסטודנטים. הסטודנטים היו ועודם חשובים לך, קשוב לצרכיהם, פתוח לשמוע דעות וקולות אחרים ומעוניין בטובתם, בהצלחתם. בזכותך רבים המשיכו לתארים מתקדמים. יחד עם זאת, דווקא מתוך האחריות והדאגה לסטודנטים ובמיוחד מתוך האידיאל שיש לך לב מסטודנטים- עבורך הסטודנטים הם חוד החנית למאבקים לשינוי חברתי, נוצרו לעיתים קונפליקטים, בזמני "סבבים", מלחמות שלא חסרות בישראל, בתוך ומחוץ לכיתה שלא תאמו עם משאלות ליבך. על כך יכולה לספר לימור לבנת, שרת החינוך דאז, על הזמן שהיא השקיעה בכתיבת מכתבים לברוורמן, נשיא האוניברסיטה לשעבר.

אופטימיות זו היא מה שהניעה אותך וממשיכה להניע אותך גם דרך הרשת החברתית.

היסוד השלישי שלקחתי משיעורי יסודות הסוציולוגיה שלך לב הוא אומץ ליבך. צריך הרבה אומץ לחיות את מה שמטיפים לו. צריך הרבה אומץ לבקר את המערכת ולשלם מחירים. צריך הרבה אומץ להיות סוציולוגים ביקורתיים ולומר את מה שקשה לאנשים לשמוע. צריך הרבה אומץ להראות לאנשים את מה שהם מסרבים לראות. בשיעורך לימדת שדווקא בשעת משבר, בזמן מלחמה כשכולם עסוקים בלשרוד, להילחם, ב-לשנוא, בלמתוח גבולות ולהתבצר בהם, או לאחרונה בזמן מגפה כשכולם מפחדים ומנסים להסתתר ולתלות תקוות במבוגרים אחראים, משברים אלו מהווים את שיא פריחתה של הסוציולוגיה הביקורתית, שתחדד את הבעיות הכלכליות, התרבותיות, הפוליטיות, הצבאיות המתחדדות בזמני המשבר, אבל מעטים הם האמיצים להיאבק, להסתכן, לשלם את המחיר. ואתה ממשיך בדרכך האמיצה לעשות זאת. באחד המקומות כתבת ש"מעולם לא אהבת להיות מיעוט אתה רוצה שהרוב יהיה איתך, שאתה רוצה לשנות את המציאות" אבל כדי לעשות זאת צריך עוד הרבה אמיצים כמוך…

שלושת היסודות המשמעותיים שנחשפתי אליהם דרך הסוציולוגיה שלך–ללמד מתוך הלב, הכיתה כזירה לשינוי חברתי ואומץ לב הם חלק בלתי נפרד מההתמודדות היומיומית של בפקולטה לרפואה בצפת. סוציולוגיה רפואית וסוציולוגיה של הגוף הם למעשה סוציולוגיה פוליטית שהמרחב הפוליטי הסימבולי מופנה אל הגוף, אל ייצור הידע של מחלות, הגבולות המדומיינים, חברתיים בין נורמה לפתולוגיה. ללמד מתוך הלב סטודנטים לרפואה ולטעת בהם את האהבה לסוציולוגיה זה החלק הקל, אך מאבק לשינוי מערכת קשוחה, הן הלימודים והן מערכת הבריאות,  הדורשת קונפורמיות וצייתנות, דומה מאוד לשיח ואווירה צבאית, זה אתגר לא פשוט שדורש אומץ לב גם של סטודנטים.

אני מודה לך לב על שנים בלתי נשכחות ועל יסודות הלב שמלווים אותי ומאחלת לך שתמשיך לכתוב, לחקור ולבקר ולגם לראות שינויים חברתיים של סולידריות חברתית ושלום ממשי, לא רק מדומיין."