מאמרי אורח

מה זה בכלל כלכלה פוליטית? איך היא קשורה לסוציולוגיה ולמה היא חשובה על מנת להבין את המציאות בישראל העכשווית?

במסגרת יום העיון שנערך לרגל יציאתו לגמלאות של הסוציולוג ונשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית פרופ' לב גרינברג מאוניברסיטת בן גוריון, נשא דברים הכלכלן הפוליטי פרופ' אריה קרמפף מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו. בנאומו תהה קרמפף לגבי עתיד הכלכלה הפוליטית בישראל ויכולתה להשפיע על המציאות, תוך שהוא מנסה להציע הסברים לעובדה שהשפעת הכלכלה הפוליטית בתקופתינו מורגשת פחות. לאורך נאומו הוא שוזר את רעיונותיו של גרינברג, שהיוו וממשיכים להוות מקור השפעה עצום על על הכלכלה הפוליטית וכמובן הסוציולוגיה הכלכלית והפוליטית. הוא מתאר את תרומתו של גרינברג לעבודתו שלו ולתחום של כלכלה פוליטית בכלל, בו שניהם עוסקים. קרמפף נענה לבקשתנו לפרסם דבריו והנה הם במלואם:

ראשית, אני רוצה להודות למארגנים על ההזדמנות לדבר באירוע הזה, שכן את לב אני מאוד מעריך ולמדתי ממנו המון.

לב, מיותר לומר, הוא אחד מאבות הכלכלה הפוליטית בישראל ושל ישראל. בשנה שנתיים האחרונות "גיליתי" אותו מחדש גם בעקבות דיאלוג מתמשך שניהלנו בפייסבוק, וגם בעקבות מחקר עליו עבדתי שעסק בתוכנית הייצוב, נושא שלב עסק בו רבות. הבוקר הזה, לאחר ששמעתי את הדברים של אורי רם ושל התלמידים לשעבר של לב, אני גם מבין מה חיבר בינינו, ומדוע מצאתי את עצמי לצידו של לב בדיוני פייסבוק שונים. לשנינו חיבה ל"שאלות גדולות" ולסינתזות רחבות יריעה, שנינו רואים במציאות את נקודות הפתיחה של הדיון, ובתיאוריה רק מכשיר שצריך לעזור לנו להסביר אותה ולא נקודת מוצא שצריך "לאמת". ונדמה לי—אני מקווה שאני מבין נכון את לב—ששנינו נוטים לייחס לפוליטיקה ולהבדלים הקטנים יותר משמעות ומשקל בעיצוב המציאות הכלכלית הפוליטית מאחרים.

אבל היום לא אדבר על הנושאים המחקריים של לב או שלי. אני רוצה לדבר על הכלכלה הפוליטית כגוף ידע ועל מצבו בעבר ובהווה, בארץ ובעולם. כדי לדבר על הנושא הזה, אפתח בציטוט מתוך הפיסקה הפותחת את ספרו לב, "יסודות הכלכלה הפוליטית" אשר יצא לאור בשנת 1996. כך לב פותח את הפרק הראשון:,"

"במדינת ישראל חל תהליך הפוך למה שמתרחש בעולם בתחום הכלכלה הפוליטית. בעוד בעולם נעשים יותר ויותר מודעים למגבלות של הכלכלה כמדע מדויק, דווקא בישראל חלה נסיגה עקבית של ניטרול המשמעות הפוליטת של דיונים כלכליים. תהליך זה מתרחש במדינה אשר מייסדיה היו בולטים במומחיותם בכלכלה פוליטית, זאת לא מתוך לימוד בספרים, אלא מתוך ניסיון חייהם, אותו נטו לכנות "המציאות"."

האם כיום, כרבע מאה לאחר שנכתבו הדברים, הם עדיין תקפים? האם אנו עדיין בעידן שבו הדיונים הכלכליים מנטרלים את המשמעויות הפוליטיות שלהם? או שהמצב השתפר? האם כיום מצבה של הכלכלה הפוליטית בשיח הציבורי והאקדמיה טוב יותר מאשר לפני 25 שנה? הממצאים לא חד משמעיים.

מחד, יש כיום הרבה יותר עניין בסוגיות כלכליות וחברתיות, גם בשיח הציבורי וגם באקדמיה ובמחקר. בשנים האחרונות הוקמו מספר לא מבוטל של מכוני מחקר המתמקדים בתחום הכלכלי-חברתי. לצידו של מכון אדווה הוותיק, פועלים כיום מוסדות כמו מכון ארלוזרוב והמכללה החברתית בצד השמאלי של המפה, ומכון קהלת בצד הימני. נראה כי יש כיום ביקוש רב יותר לרעיונות כלכליים וחברתיים בשיח הציבורי, ובמקביל, ההיצע רב יותר ומגוון יותר.

מנגד, אני כלל לא בטוח שהשיח הער הקיים חיזק את התחום של כלכלה פוליטית כגוף ידע מבוסס, בעל הנחות יסוד ברורות, תיאוריות וגישות מחקריות. אני לא בטוח לכלכלה הפוליטית כיום יש השפעה גדולה יותר על השיח הציבורי ועל תהליכי קביעת מדיניות. ניתן היה לצפות כי לאור המשברים הכלכליים בשנים האחרונות, הכשלים שנחשפו בשיטה הכלכלית שהתגבשה בשנות התשעים, תוביל גם לנוכחות גדולה יותר כלכלנים פוליטיים בזירה הציבורית. מדוע זה לא קרה?

אחד הקשיים במיסודה של הכלכלה הפוליטית כגוף ידע עצמאי ובהגדלת ההשפעה הציבורית שלה, נובע מהקושי לבדל אותה ביחס למדע הכלכלה – economics . בספרו, לב הציע דרך לבדל את הכלכלה הפוליטית ממדע הכלכלה. מדע הכלכלה, הוא כותב, מתמקד בכוחות השוק, בכוחות ההיצע והביקוש, ואילו אנו, הכלכלנים הפוליטיים, בוחנים את "הכוחות האמיתיים, הממשליים, שמעצבים את השווקים". אנו בוחנים מושגים כמו "כוח, שליטה, סולידריות, ושיתוף פעולה, התארגנות משותפת, הקמת מוסדות, קביעת חוקים ושליטה באמצעות חוקים".

לב גרינברג  מציע כאן מעין "הפרדת כוחות" בין הכלכלנים והכלכלנים הפוליטיים: אובייקטי המחקר של כל אחת מן הדיסציפלינות הכלכליות שונים. מדע הכלכלה עוסק בכוחות השוק, ואילו הכלכלה הפוליטיות עוסקת בכלכלה במובן הרחב שלה, הכולל את המוסדות הפוליטיים והחברתיים, את יחסי הכוח בין קבוצות חברתיות וביניהן והמדינה. לב מציע פשרה המבוססת על "חלוקה טריטוריאלית" של אובייקט המחקר: אתם, הכלכלנים, תתמקדו בשוק, ואנחנו, הכלכלנים הפוליטיים, נעסוק במוסדות ושאלות פוליטיות.

אלא שבשנים האחרונות תהליך האימפריאליזם של מדע-הכלכלה, לפחות בחלק מן הביטויים שלו, נמשך. כדי להרחיב את תחום התוקף של מדע הכלכלה, כלכלנים פיתחו תיאוריות (תאורית הבחירה הציבורית למשל) שנועדו להסביר את ההתנהגות הפוליטית ואת תהליך ההתהוות של מוסדות על יסוד הנחות היסוד אינדיבידואליסטיות המאפיינות את מדע הכלכלה. האימפריאליזם הכלכלי דוחה את "תוכנית החלוקה" שהציע גרינברג בספרו. שתי הגדות הן שלנו, אומרים לנו כיום הכלכלנים מן הזרם המרכזי. הם מציעים לנו חלוקה שונה: הכלכלנים יעסקו בכלכלה—ובכלל זה בהיבטים הפוליטיים שלה—ושאר מדעני החברה יעסקו בשאלות של זהות, תרבות ופוליטיקה, כאילו ניתן לנתק את הנושאים הללו מן השאלות הכלכליות.

אלא שתהליך האימפריאליזם הכלכלי, המבוסס על ניכוס הכלכלה הפוליטית על-ידי מדע הכלכלה, מוביל לנטרול של המרכיבים הפוליטיים (כפי שאנו מבינים אותם) ולרדוקציה של מחקרים כלכליים פוליטית למחקרים כמותניים המתמקדים המפרקים את המשטר הקפיטליסטי למרכיביו, ואלו מחמיצים חלק נכבד מן המהות של מה שאנחנו מכנים הכלכלה הפוליטית.

כפועל יוצא, יש לומר, גם רבים מן הכלכלנים הפוליטיים אימצו את הגישה הכמותנית, ואת ההתמקדות בשאלות "קטנות", תוך נטישה של ניתוחים מבניים ונסיונות לייצר סינתזות רחבות בין תחומי מדיניות שונים. התוצאה היא שיש בידינו המון צילומים מפורטים של המרחב הכלכלי, אך אנו מתקשים להרכיב אותם לתמונה כוללת.

במקביל לתיחום שלב מסמן בין כלכלה פוליטית ומדע הכלכלה, הוא מסמן קו תיחום נוסף, מעודן יותר וזהיר יותר, בין הכלכלה הפוליטית—כפי שהוא תופס אותה—ובין מה שניתן לכנות הסוציולוגיה של הגינוי. הוא כותב: "הכוונה בפרקי הספר הזה היא לא לגנות את המציאות ולא להתעלם ממנה, אלא להסביר אותה". בהצהרה זו משהה לב את ההמלצה של מרקס בתזה האחד עשר לפוירבאך, אשר הניחה את היסודות לסוציולוגיה הביקורתית: "עד כה הפילוסופים ניסו לפרש את העולם בצורות שונות; מה שהם אמורים לעשות כיום זה לשנות אותה".  

אני אומר את הדברים הללו, אבל גם רוצה להזהר לא לייצר דיכוטומיה כוזבת היכן שאינה קיימת. בין "ההסבר" של המציאות  וה"שינוי" שלה אין ניגוד או סתירה. אולם, על אף שהתשוקה להסביר את המציאות אינה בהכרח סותרת את התשוקה לשנות אותה, ועל אף שכל שינוי של המציאות דורש הבנה שלה, כל מי שעסק במחקר כלכלי-פוליטי יודע שלפעמים המחקר מאלץ אותנו לבחור לאיזו מן התשוקות אנחנו נותנים קדימות: להסבר הדברים או לשיפוט שלהם. אני נוטה לאמץ את עמדתו של לב, שעלינו, הכלכלנים הפוליטיים, לתת קדימות ל"הסבר" על פני השיפוט והגינוי, גם כאשר הדחף לגנות בוער בעצמותינו. כדי שהכלכלה הפוליטית תוכל לשמש מכשיר של שינוי, היא חייבת לבסס לעצמה את מעמדה כאמצעי המוצלח ביותר להסבר של המציאות הכלכלית בה אנו חיים. היתרונות של הכלכלה הפוליטית כגוף ידע (ביחס למדע הכלכלה) אינו בעליונות המוסרית שלה, אלא בריאליזם המדעי שלה.

אם כן, מדוע הכלכלה הפוליטית אינה מצליחה לבסס את מעמדה בשיח הציבורי כאלטרנטיבה לתפיסת לשיח של מדע הכלכלה? כיצד ניתן להסביר את העובדה שתובנות מן המחקר הכלכלי הפוליטי בשנים האחרונות, אינן מועברות לשיח הציבורי ולשיח קביעת המדיניות? אני יכול להעלות שלושה הסברים אפשריים.

אחד ההסברים לקושי של הכלכלה הפוליטית לפלס לעצמה נתיב בשיח הציבורי הוא הרדיקליזציה של השיח הכלכלי-חברתי כתוצאה מעליית הרשתות החברתיות. שוק הרעיונות אשר הרשתות החברתיות עבורו הרשתות החברתיות מהוות פלטפורמה מתגמל עמדות פשוטות התואמות עמדות מוסריות הניתנות לניסוח במונחים של "טוב ורוע", "אמת ושקר". זהו שיח שהמבנה שלו תאולוגי ומוסרני, ולא מדעי. הכלכלה הפוליטית, אשר יתרונותיה בריאליזם שלה וההצמדות לעובדות ההיסטוריות, ולכן במורכבות שלה, מכילה מסרים מורכבים שקשה להעביר בעידן הרשתות החברתיות.

יש לזכור, כי בעבר הויכוחים בנושאים כלכליים וחברתיים התקיימו בוועדת הכספים, בדיונים בכנסת, בסמינרים אקדמאים ואף בעיתונות. בפורומים האלה המטרה העיקרית של הידע הכלכלי-חברתי הייתה פיתרון בעיות מדיניות דחופות. לשם כך, היה צורך לא רק במציאת פתרון כלכלי, אלא גם אפשרי מבחינה פוליטית. כיום, השיח הכלכלי-חברתי אומנם דינמי יותר ודמוקרטי יותר, אולם הוא משפיע פחות על תהליכי קביעת מדיניות, ומתקיים במרחב פתוח בהתאם לכללי הביקוש וההיצע, ולא בהתאם לתרומתם של הרעיונות לפתרון בעיות. בתנאים כאלו, הכלכלה הפוליטית מייצרת רעיונות שקשה מאוד לשווק.

אבל לא ניתן להטיל את כל האשמה על הרשתות החברתיות. הסבר שני הוא שגם לנו, הכלכלנים הפוליטיים, יש אחריות חלקית. אני לא חושב שהתאמצנו מספיק לתרגם את התיאוריות, המודלים והתובנות שלנו, למוצרים טקסטואלים שקובעי מדיניות יכולים להשתמש בהם לצורך קביעת מדיניות, חקיקה ושינויים מבניים. אולי גם לא רצינו לקחת את הסיכון הכרוך בהשפעה על קבלת החלטות, אולי לא רצינו להיכנס לביצה הפוליטית, ואולי לא רצינו לעשות את הפשרות הנדרשות בתהליכים של קביעת מדיניות.

גורם שלישי, שיכול להסביר את החולשה של הכלכלה הפוליטית כגוף ידע ציבורי בישראל, הוא היחודיות של המקרה הישראלי. כלכלנים פוליטיים העוסקים במקרה הישראלי נדרשים להיענות לשני ציוויים מנוגדים המפעילים את הדיסצפלינה הכלכלית פוליטית. האחד, הציווי להיצמד למציאות הכלכלית אותה הם רוצים להסביר. והשני, הציווי הדיסציפלינרי לאמץ תיאוריות מקובלות בשדה המחקר של הכלכלה הפוליטית ההשוואתית בעולם. אך השדה הדיסציפלינרי נשלט על-ידי תיאוריות שעוצבו בדמותו של העולם המערבי, ובפרט בדמותן של המדיניות האירופאיות. מודלים אלו, לא תמיד מאפשרים לנו להסביר ולהבין את הדינמיקה הכלכלית-פוליטית המקומית. ייתכן כי גם עובדה זו גורמת למחקרים כלכליים-פוליטיים להיות באלי אופי מופשט יתר על המידה. ייתכן כי אנו מקריבים את הריאליזם ההיסטורי כדי שנוכל להפוך את המקרה הישראלי לבר השוואה, ועובדה זו מקשה עלינו לתרגם את מסקנות המחקרים שלנו, להמלצות מעשיות לקובעי מדיניות.

במובן זה, אני לא חושב שמצבה של הכלכלה הפוליטית בשיח הציבורי טוב יותר מאשר בשנות התשעים. אני רוצה להזכיר לנו, כי כאשר לב גרינברג כתב את ספרו המצוטט  למעלה, הוא היה מעורב בייעוץ למפלגת העבודה בנושא ההתמודדות עם ההסתדרות. כפי שלב מספר, לאחר פרסום ספרו ההסתדרות מעל הכל, הוא הוזמן לייעץ למפלגת העבודה בנושא ההתמודדות עם ההסתדרות והשינויים המבניים שהיא עברה. האם ניתן לדמיין תסריט דומה כיום?

אסיים עם השאלה הזו תלויה באויר.