אנתרופולוגיה לשבת

כיצד מבנים וסימטריה באים לידי ביטוי בטקסים ובמנהגים יהודים? מדוע בניסיון התרבותי להתרחק מן הטבע, אנחנו דווקא מחקים אותו?  במאמר שפורסם ב Journal of Modern Jewish Studies בוחנים שלמה גוזמן-כרמלי ושמעון (סם) קופר את הנטייה לסימטריה הקיימת בהלכה ובמנהג היהודי. גוזמן-כרמלי וקופר (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבר אילן)  מתארים כיצד פועל הדקדוק התרבותי היהודי ומראים כיצד התרבות היהודית כתרבות ספר המחויבת לטקסטים המסורתיים, נותנת השראה לדרך עיצובן של הלכות, התהוותם של מנהגים חדשים והשינויים החלים בהם במשך הזמן.

אחד השיעורים הזכורים משיעורי המדע בבית הספר היסודי הוא השיעור שבו התלמידים מתבקשים לאסוף "עלים יפים", כלומר, עלים סימטריים שיש להם ציר מרכזי ומבנה מקביל. אנו לומדים בבית הספר גם על תצורתם הייחודית, החד פעמית והסימטרית של פתיתי השלג. הסימטריה קיימת בצומח, בחי וגם בגוף האדם. ככל שאובייקט סימטרי יותר, הוא נחשב לאסתטי יותר. אנו מוצאים בסימטריה יופי וסיפוק רב, כי היא מרגיעה ונוסכת שלווה. התגובות לסימטריה כוללות: סקרנות, פליאה, תחושת עוררות ושליטה. גם משיכה מינית מושפעת מסימטריה, משום שהיא מעידה, לדעת חוקרים, על גנטיקה טובה. דומה שהיחס החיובי לסימטריה מוטמע באנושי וביחסו לעולם סביבו.

התרבות על פי לוי שטראוס נוצרת מול הטבע. מנגנוניה מרחיקים אותנו מהטבע הפראי ומעורר החשש, אל זרועותיה המנחמות של התרבות המאורגנת והמסודרת. אך בעשותה זאת, התרבות שואלת היבטים רבים מהטבע, מאמצת או מחקה אותם. אחד מההיבטים הללו, שבא גם לידי ביטוי בדקדוק התרבותי היהודי, הוא הנטייה לסימטריה הקיימת בהלכה ובמנהג.

המאמר Inventing culture: structure and symmetry in Jewish life and ritual שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Journal of Modern Jewish Studies מדגים כיצד מבנים וסימטריה באים לידי ביטוי בהקבלות המופיעות בהלכות, וגם ביצירתיות התרבותית והאישית הבאה לידי ביטוי בטקסים ובמנהגים יהודים. כדי להדגים, וגם כי כך מובנת אנתרופולוגיה הכי טוב, נספר סיפור קצר.

אנדריאה, גיסתו לשעבר של סם קופר, שנשואה לאח של אשתו לשעבר, תיארה בפניו בפירוט רב כיצד ארגנה את טקס חתונתה. כמה שבועות לפני מעמד החופה היא שכנעה את חמותה העתידית להשתתף בטקס שבירת צלחת שהתקיים מספר ימים לפני החתונה. לטקס זה היא זימנה את שתי האימהות של בני הזוג ומספר נשים. האימהות התבקשו להחזיק יחד בצלחת ולשבור אותה על-ידי השלכתה על הרצפה. חשוב להבין, הגיסה לשעבר אינה שומרת מצוות, אך היא קראה לפני החתונה על מנהגי חתונות של יהודים, וגילתה את מנהג שבירת הצלחת על-ידי אימהות החתן והכלה בטקס האירוסים. בתשובה לשאלה מדוע בחרה דווקא בטקס זה ענתה אנדריאה שהוא "הרגיש לה נכון וטבעי" והתאים לרצונה ליצור טקס נשי שיקדים את החופה. סם קופר כלל לא שמע על המנהג, כי בקהילה היהודית בבולטימור, שם נולד ולמד, אף אחד לא הכיר את המנהג.

את מקור מנהג שבירת הצלחת באירוסים תיאר חוקר ההלכה דניאל שפרבר כמנהג אשכנזי בן מאות שנים שנדד גם לקהילות ספרדיות. המנהג היה לשבור כוס, או קדרה, לאחר כתיבת ה"תנאים" (כך נקרא בעבר ההסכם בין הורי בני הזוג המאורסים). הנימוק למנהג היה "זכר לחורבן" של בית המקדש ביום של שמחה. בקהילות רבות היה נהוג לשבור דווקא כלי חרס, משום ש"שבירתן היא טהרתן" (משנה כלים ב א), ואין אפשרות לחברם שוב. השבירה מסמלת את השינוי שיחול במעמדם של בני הזוג, ואת תחילת הקשר ואת ההתחייבות שנוסחה בין המשפחות.

במבט אנתרופולוגי נוכל לטעון שטקס השבירה קשור לרצון ההורים ליצור הסכם שיאפשר לחתן ולכלה להקים משפחה ולעמוד על רגליהם מבחינה כלכלית. אך מדוע התגלגל המפגש המסורתי הגברי בעיקרו, שבו אב החתן ואב הכלה חותמים על שטר התנאים, לאירוע של מפגש נשי? מדוע בחרה לקיים את הטקס אישה יהודייה-אמריקאית לא דתית, שלא התחתנה בשידוך שנעשה במשא ומתן בין המשפחות? וכיצד השתלב הטקס באופן כל כך "טבעי" עם מערך טקסי החתונה שביקשה לערוך?

התרבות היהודית ההלכתית מתמודדת עם אתגרי המציאות המשתנה באמצעות הפרשנות של מורי ההלכה ועסוקה בבירור מתמיד של האסור והמותר. הן ההיתר והן האיסור דורשים גמישות, יכולת התאמה ויכולת המצאה. הדיונים ההלכתיים בוחנים מה הם גדרי ההלכה, ואת התאמתם למציאות משתנה, אך השאלה מדוע ערכה אנדריאה את טקס שבירת הצלחת, אינה שאלה הלכתית, אלא תהייה כיצד אדם או קבוצה גוזרים מתוך מערך הסמלים והטקסים הקיים פרקטיקה העונה על מצב קיומי חדש.

באמצעות שימוש בנקודת המבט האנתרופולוגית-סטרוקטורליסטית אנחנו מדגימים כיצד רעיונות כמו סימטריה, הכלה והדרה, כיסוי והסרה מבטאים סדר אנליטי, מעין "דקדוק תרבותי" במושגו של האנתרופולוג פרנסיס שו, שמסייע בניסוח ובהסדרה של מערכת היחסים בין הפרט לבין תרבותו ועולמו. כדי לא לחטוא במהותנות, אחד הכשלים הנפוצים בשימוש בתיאוריה סטרוקטורליסטית, חשוב לציין שאיננו מציעים כמובן תיאוריה כוללנית, אלא התייחסות פרטיקולריסטית להיבטים מבניים הקיימים בתרבות היהודית, ושישנם מנהגים יהודיים רבים שאינם נענים לתבניות הללו.

באמצעות המונח "דקדוק תרבותי", הסביר שו (שבשנים האחרונות חוזרים אל עבודותיו באנתרופולוגיה פסיכולוגית) את התבניות החוזרות שמאפיינות תרבויות פרטיקולריות. באמצעות התבניות מנוסחים אפיקי פעולה שמאפשרים שינויים. אפיקי הפעולה שואבים את השראתם מהמערך התרבותי הרחב ומחזקים את חשיבותה של המסורת. הם מבהירים את תפקידה של המסורת לא רק כמכוננת נרטיבים וערכים משותפים, אלא גם ככלי לניסוח ולשינוי של הפעילות התרבותית. כך, המבקש לשנות יתכוונן היטב למסורת ויעגן את השינוי תוך הסתמכות על טקסט, טקס, מנהג, או כל היבט אחר בתרבות המסורתית. בדרך זו משתלב השינוי באופן הרמוני עם מערך הפעולות המוכרות בתרבות, ולכן מזוהות כהמשך "טבעי" וישיר לה.

המאמר (שאנחנו מקווים שהטור הקצר הזה יוביל אתכם לקריאתו) עוסק בשאלה כיצד התרבות היהודית כתרבות ספר המחויבת לטקסטים המסורתיים, נותנת השראה לדרך עיצובן של הלכות, התהוותם של מנהגים חדשים והשינויים החלים בהם במשך הזמן. הוא מבקש להתחיל בניסוח של מה שנכנה "כללי הדקדוק התרבותי היהודי". באמצעות ניתוח של מנהגים והלכות אנו מדגימים כיצד באים לידי ביטוי כללי הפעילות וההמצאה התרבותית. כיצד פרקטיקות דתיות ומנהגים כמו, למשל, שבירת צלחת באירוסים ושבירת כוס בחתונה, קידוש והבדלה בשבתות ובחגים, נטילת ידיים ב"מים ראשונים" וב"מים אחרונים" בסעודה, טקסי קידושין וגיטין ועוד, מעוצבים, מבוצעים ומשתנים בחלוף הזמן. עבודתנו משתלבת בחזרה המתרחשת בשנים האחרונות לשימוש בפרשנות סטרוקטורליסטית או בשילוב חלקים ממנה במגמות תיאורטיות חדשות.