ברונו לאטור

מאמרה של ד״ר כרמל ווייסמן ״פוסטהומניזם: פרומתיאוס ונקמת הדקונסטרוקציה״, פורסם בגליון ה-50 של כתב העת תיאוריה וביקורת ב-2018. ווייסמן היא אנתרופולוגית וחוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב, ויוצרת הפודקאסט המופלא ״מצב הפוסט אנושי״ ואחיו הצעיר״ דינוזאוריות רשת״. במאמרה ווייסמן סוקרת את הגישה הפוסט-הומניסטית, עליה לאטור השפיע רבות עליה. כמו כן, היא טוענת ש'הפוסט-הומניסטי' הוא בהכרח גם פוסט-אנושי. בין השאר ווייסמן מציגה את תרומתו של ברונו לאטור לגישה, שנותנת מעמד שווה במחקר החברתי לשחקנים אנושיים ולא אנושיים.

מתוך המאמר:

"…ההגות הפוסטהומניסטית מסמנת את ברונו לאטור ואת דונה הרוואי כמולידיה, אף כי השניים מסרבים לקבל על עצמם אחריות הורית. שניהם מנסים לפתח מיתוסים חדשים שישמשו מתודולוגיות להתבוננות בעולם היברידי, שבו אובייקטים וקטגוריות ברורות מתקיימים רק כמטפורות וכל תיחום הוא תעתוע. לפיכך, אצל שניהם המפלצות אינן ממוקמות בשוליים אלא בלב התרבות. מבחינתם החידוש היחיד כיום הוא הנכונות להתייחס למפלצת שבמרכז החדר. לאטור חשף את הדינמיקה של ה"תרגום", ה"תיווך" וה"טיהור", המייצרת את ההפרדות בין דיסציפלינות מדעיות ובין טבע, תרבות, פוליטיקה ושיח, ומתעלמת מטבעה ההיברידי של המציאות, שרשתותיה חוצות את כל הקטגוריות הללו (1993 Latour ;וראו גם לאטור 2005 )…״

״….בניגוד להרוואי, הכותבת בגנות מיתוסים של אחדות ושיבה למקור, לגוף ולטבע מדומיין, המחוללים אינסוף דואליזמים, אצל לאטור הסדר החברתי הדואליסטי הוא דו–פרצופי, שכן הוא מתקיים רק לכאורה; בפועל, כל אקט של הפרדה מייצר עוד מפלצות, ישויות היברידיות מוכחשות. לאטור דורש מהסוציולוגיה לא להניח את קיומו של סדר חברתי אלא לבחון כיצד הוא נוצר: ההבניה של החברה אינה חברתית, כי מה שמקיים את יחסי הגומלין הוא צירוף של טכניקות, "פעילים לא אנושיים" (2005 Latour). לאטור מציע גנאלוגיה חלופית שבה דינמיקת ההבניה של החברה אינה דואליסטית כי אם רשתית, מפני שאין בנמצא ארטיפקט שאינו כולל יחסים חברתיים, ואין מבנה חברתי שאינו כולל גיוס של פעילים לא אנושיים. כלים טכנולוגיים הם למעשה מיומנויות חברתיות שהורחבו ללא אנושיים, והאנושיות משמעותה למעשה תיווך בין מתווכים, כך שאין מובן שבו בני האדם מתקיימים כאנושיים מבלי לקיים משא ומתן עם החומר שמייפה את כוחם לפעול.

"הגישה האמפירית שפיתח לאטור, תיאוריית שחקן–רשת, נתפסת כמתודה פוסטהומניסטית מפני שהיא נותנת מעמד שווה לשחקנים אנושיים ולא אנושיים ומסרבת להביא בחשבון יחסי כוח אפריוריים, ותחת זאת מבקשת להתחקות על שגרות ההבניה באמצעים אתנו–מתודולוגיים…״

המאמר המלא באתר כתב העת תיאוריה וביקורת